מגזין

בית המקדש לרחמים עצמיים

שיטוט ארעי של צהריי שישי בדיזנגוף סנטר, מאשש את התפיסה לגבי ייעודו האמיתי של הקניון החמים בלב העיר. גיל חסון מוציא קיטור

מאת גיל חסון. 31-10-2010

תגיות: מוציא קיטור, תל אביב, דיזנגוף סנטר

 

photo by whittaker_colinphoto by whittaker_colin

חבר טוב זרק לי באמצע שיחה שהתקיימה לא מזמן, כדרך אגב, כי הסנטר הוא מקום של רחמים עצמיים. הנהנתי בחזרה, בהסכמה מתנשאת כמובן, תוך כדי שאני מתעלם מהעובדה כי כף רגלי (ובטח שלו) דרכה במקום לא פעם ולא פעמיים. למעשה, בשנות ילדותי וההתבגרות שבאה אחריה, הסנטר היה לנו מעיין מקדש. בקיץ ובחורף, בחופש הגדול ואחרי הלימודים- תמיד מצאתי את עצמי שם בין אם בכוונה, או כעצירה בשיטוטים חסרי משמעות אחרי השד יודע מה. ככה זה עם תרבות הצריכה והקפיטליזם- עבור ילדים הם נראים כחלק הכרחי מהישרדות בחיים האלה, הרבה לפני שהם מבינים כי הבדיחה על חשבונם. ואיזה מסכנים ההורים.

בכל מקרה, השנה היא 2010, אני כבר לא ילד ותכף גם לא מתבגר, ומדהים לדעת מה השנים עושות לבנאדם. בצהריי שישי האחרון מצאתי את עצמי מדדה בחוסר חשק אל עבר הבניין המוזר ההוא. המסדרונות בצורת ספיראלה ובהם ההמון, צמא לעוד שקיות שיבואו תלויות על ידיו, שועט במרחבים כאילו אין מחר. זה נכון, באמת אין מחר כי מחר שבת.  חייבים לקנות הכול כי מחר יהיה סגור והרי מנוחה צריכה את השיא שלפניה. ובצהריי שישי האחרון, הבנתי על מה דיבר אותו חבר.

דיזנגוף של שישי בצהריים הוא המקום הכי שנוא עלי אדמות. מיותר לציין שרוב העוברים ברחוב ימצאו את עצמם, בשלב זה או אחר, בתוך הסנטר- יוצרים מהומת אלוהים שלא ישאירו אף אחד אדיש למראות הקשים. אם צריך אצבע מאשימה לכל הרוע הזה, הרי שפסטיבל האוכל שמתקיים בסופי השבוע מצביע בדיוק על הבעיה הישראלית. זהו יצר ההתבהמות שלנו: לא רק שיש צורך לצאת ולהסתובב בחוסר מעש משווע- הרי שופינג הוא לא בגדר מעשה, אלא אנטיתזה חגיגית לכל עשייה באשר היא והכרזה בוטה על השעמום שלנו- אלא ישנו צורך אימפולסיבי להתחזר (מלשון חזרזיר) ועוד כמה שיותר. רק מלראות את הפרצופים קיבלתי חלחלה, האחד מפרק חמין והשנייה תפו"א ממולא בכל טוב, כלל לא חושבים על הארוחה המשפחתית בערב שישי. אנשים ממלאים את הצלחת עד הסוף, מכניסים מה שאפשר כי תכף לא יישאר. עוד קצת מזה, תן גם מההוא. הרי חיים פעם אחת, לפחות כל סוף שבוע. 

לאחר שהתפרסמה פרשת גואל רצון, קראתי באיזו כתבה שאת רוב הנשים שלו הוא הכיר ב....נכון מאוד, המקדש לרחמים עצמיים! אחרי כל השנים האלה מסתבר, שהמרחק בין בילוי בסנטר לסגידה בכת המטורפת של סנטה התימני, הוא דק עד שברירי.

תשוש מההמולה וחסר מוטיבציה להילחם על זכותי בתור האינסופי לצלחת ביתית, שבישלה איזה מאמא מפרומה, יצאתי מובס ומושפל אך בעיקר רעב שבעתיים משנכנסתי. הסתכלתי על כל מי שמסביבי, מנסה להבין על מה דיבר חברי. פתאום זה ירד לי, האסימון המוזהב- הסנטר הוא אכן בית המקדש לרחמים עצמיים. המקום בו אנחנו מורשים לוותר לעצמנו עד הסוף, לקחת עוד ביס אחד גדול לפני הדיאטה הבאה ולבזבז עוד שקל שאין לנו על עוד פריט שאנחנו בטח לא צריכים. הכנסתי ידיים לכיסים, הם היו ריקים ממש כמו הקיבה שלי. התחלתי ללכת לכיוון היציאה, מרחם על עצמי ולא מבין איך שוב הגעתי למקדש, רק כי ויתרתי לעצמי בעוד צהריי שישי משמימים. 

photo by mauricephoto by maurice

 

 

 

 

 

 

 

 

גונן שטיינברג בטור תגובה

 

תגובות