מגזין

אחד נגד מאה

ככה פתאום, בצהריי היום, מוצא עצמו לואיס פרננדז, מאמן נבחרת ישראל, מותקף מכל עבר. כאילו הוא צריך לבחור בין שתי אופציות מנוגדות- כסף או נבחרת. גיל חסון מוציא קיטור

מאת גיל חסון. 16-10-2010

תגיות: מוציא קיטור, כדורגל

  עוד חוזר הניגון. הנבחרת שוב הפסידה והסיכויים לעלות לאליפות אירופה או כל טורניר בינלאומי אפסו עד אבדו כליל. מילא הכישלון, הרי מעטים באמת האמינו שביום אחד יצליח פרננדז ללמד את השחקנים איך בונים חומה. מה שבאמת לא מובן לי, מה שנתפס בעיני כאבסורד טוטאלי, היא העובדה שמתבצע לינץ' תקשורתי חסר פרופורציות מצד התקשורת, על ה"אשמים לכאורה". או יותר נכון - אשם אחד, שכל חטאו היה לומר "I Do" ולהגיע למדינה ארורה, מקוללת מן היסוד שכל קשר בין תרבות לספורט ממנה והלאה.

אחרי עונה בינונית בבית"ר י-ם (2005), בה הספיק לפרוש באמצע, שב פרננדז לישראל על תקן המושיע. זה לא קשה לטפס ישר לעמדת הקדוש, במיוחד אם לקודמך בתפקיד קוראים דרור קשטן, לו נקרא כאן "הכושל". האיש שהשאיר אחריו עיי חורבות והרס טוטאלי, החזיר את הכדורגל 30 שנה אחורה והוציא כל חשק ותקווה שיום אחד יהיה פה עתיד. פלא שהשתחררה אנחת רווחה עם מינויו של פרננדז?

Image by Buck82

 

 

פרץ האופטימיות וניחוח הוורדים החזיק מעמד בדיוק 4 חודשים. בחישוב קל- שליש שנה. בחישוב קצת פחות קל- שליש שהוא שישית (!) מתוך שנתיים שבמהלכם מתנהל הקמפיין לאליפות אירופה, שתתקיים רק הרחק, אי שם בשנת 2012. גם זה, אגב, רק אם תחזיות הניבוי של בני המאיה על סוף העולם בשנה הבאה יתבדו. או אז, ורק אז נוכל להסתכל אחורה ולשפוט בכובד ראש את הדברים לאמיתה.

  מכיוון שישראל המודרנית (1948 ואילך) היא חלק נפרד בתוך כדור הארץ, מעיין נטע זר בתולדות האנושות, יש אנשים בתוכה שפועלים אחרת משאר העולם ומנהגיו. האנשים האלה בטוחים כי אין טעם לעבור את כל תהליך הצלייה וההכנה ומעדיפים לחתוך ישר בבשר החי. אין כתבה, מאמר, מכתב למערכת או סתם ציוץ בטוויטר שלא נושא את האשמה בפרננדז. בין אם הביקורת מוצדקת או לא, זה כבר עניין של טעם אישי, העדפת סגנון משחק וראייה רחבה של הכדורגל כספורט. רדיפה אישית היא כבר חריגה גסה מהתחום המקצועי. מי שמתעסק בלוח הטיסות של המאמן הלאומי, בעת ביקור מולדת בצרפת, ודרך כך מנסה לרמוז על חוסר רצינותו של האחרון לגבי האחריות המוטלת עליו- הרי שמלכתחילה לא היה טעם לתת לאותו עיתונאי מקלדת בידיו. מי שמלבה את האש ומכריח את פרננדז להיכנס לדו- קרב עם שאר התקשורת, לא פחות אחראי לכישלון מהמאמן ומהשחקנים עצמם.

לנו הישראלים יש דרך מיוחדת להביע שמחה ורווחה, לרוב דרך רמיסה גסה של האחר. שמחה לאיד היא הספורט הלאומי שלנו, כל עוד נכשלנו בשאר התחומים האחרים. ובכל זאת, יש לי הרגשה שהפעם הגזימו. לא רק עוד דרך לבכות על גורלנו המר, לא רק הבעת התסכול האינסופי מ-40 שנות בצורת בכל הנוגע למפעל הכדורגל הציוני. הפעם אפשר להוציא את כל הכביסה המלוכלכת, משום שהחץ מופנה כלפי מי שהוא לא משלנו. פרננדז  צרפתי, כדורגלן גדול בעברו, בעל רוח שטות וכן, גם גס לפעמים ובטח שלא דופק חשבון לאף אחד. פלא שכמה אנשים קטנים נעלבו?

 ספק אם הכושל היה חווה לינץ' תקשורתי כמו שחווה פרננדז בימים אלה. הכושל ההוא היה צריך לסחוב 4 שנים שלמות, כדי להימאס סופית על כל הציבור. כי הכושל וקודמיו בתפקיד זכו לחסד, אם לא נעורים אז לפחות היותם מקומיים, חלק מהנרטיב העממי, יקירי העמך. פרננדז היהיר, הבטוח בעצמו, מעולם לא הבין זאת וכבר בימי בית"ר כרה את הקבר של עצמו, רק משום שהעז לצאת כנגד הקופים ביציע המזרחי. כל עונשו של האיש הוא נאמנות למי שהוא, בלי ניסיונות פתטיים להתחבב על הקליקה המקומית. וכשלא משתפים פעולה, עונש בוא יבוא.

אפשר לאהוב את הנבחרת, אפשר גם שלא. בטח שאפשר לבקר את שיטת המשחק, את החילופים ההזויים ושאר לקיחת החלטות שבאחריות המאמן. אבל בשום פנים ואופן אי אפשר לנהוג כמו אחרון הסמרטוטים, בחוסר אחריות של עולל זב חותם, להשתלח בפראות, להבעיר את הגזרה כולה ואחרי זה עוד להתפלא על הביצועים של הכדורגלן הישראלי, חסר הביטחון גם ככה מ-40 שנות אכזבה.   

כל עיתונאי שמכבד את עצמו, שיבדוק טוב- טוב את רף הסבלנות שלו ואת האחריות הלאומית שגלומה בדיווח שלו, לפני עוד כריתת ראשים בגיליוטינת המקלדת. לפעמים, למרות שממש מתבקש להתלונן, פשוט עדיף לסתום את הפה. או סתם להעביר ערוץ.

 

תגובות

  • כמו בהרבה תחומים אחרים בארץ ישראל

    שורש הבעיה כאן נעוץ בתרבות. במקום שבו כולם רוצים הכל ומהר אין מספיק שכל להבין שגידול שחקנים שיוכלו להרכיב נבחרת שתביא לתוצאות ממשיות, כרוך בהשקעה מאסיבית במתקני אימון ומגרשים ראויים (בבלומפילד התקינו שירותי קהל רק לפני שנתיים!), אקדמיות כדורגל שילוו ויחנכו את השחקנים מילדות, שינוי מספר ואופי האימונים ועוד. מיסייה פרננדז הוא רק אורח לרגע (שאגב, לא חף כלל מביקורת) בקלחת הכדורגל העסקנית שלנו, שמתנהלת ע"י אנשים כמו אבי לוזון וחבורתו, וההתנפלות עליו היא עוד סממן תרבותי שקשור במישרין לעובדה שגם את היורו הקרוב (ולצערי גם את המונדיאל שלאחריו) נראה, שוב, מהבית.

    חלילי, 17-10-2010 19:41

  • נקודה שאני מאוד לא מסכים איתה

    היא האמרה כאילו התקיפה התקשורתית על פרננדז, מוצדקת או לא, היא איזשהו גורם בכישלון הקמפיין הזה או בכלל. עיתונאים לא מנצחים תחרויות ספורטיביות שכן הוא לא מתחרים בהם, לכן אין קשר בין מה שהתקשורת אומרת על פרננדז או על הנבחרת לצורך העניין לבין התוצאות בשטח.

    אופיר בלוז, 18-10-2010 22:58

  • מוזר

    פתאום כל משחק ליגה ד' או מוקדמות נהיה קמפיין. קמפיין ?! אני לא אוכל את זה.

    קרנפי, 18-10-2010 23:02

  • עיתונאים אמנם לא משחקים על כר הדשא

    אבל הם בהחלט חלק מתרבות המשחק. מאז התחיל הכדורגל להיות מסוקר ומשודר היחסים הסימביוזיים בינו ובין התקשורת הלכו וגדלו עד שהגיעו למימדים מפלצתיים. הפופולאריות העצומה של המשחק קשורה ללא ספק לעניין הזה וכוחם של העיתונאים, השדרים והפרשנים גדול מכפי שנדמה לך. כשעיתונאים משדלים שחקנים להדליף ידיעות ודיווחים מחדרי ההלבשה ומהאימונים, תוך איום לפגוע בהם תקשורתית אם לא יעשו זאת - זו פגיעה במשחק עצמו. כשמאמן נבחרת אוסף סביבו חבורת כתבים ומשתף אותם במהלכיו במגרש ומחוצה לו בכדי שיוכל להתקדם באופן אישי - זו פגיעה במשחק עצמו. כשאין סבלנות ורוצים למכור כמה שיותר מנויים או לזכות בעוד כמה אחוזי רייטינג, ממליכים את הגאון התורן בכדי ליצור ציפיות להישגים שלא יגיעו ובו זמנית מכינים את החיצים המורעלים שנשלחים עם הכשלון הצפוי. למרבה הבלוז, גם זו פגיעה במשחק עצמו. 

    חלילי, 19-10-2010 00:19