מגזין

זמנים קשים לחולמים

שירי מחאה מאז ומעולם היו פסקול שליווה מהפכות ומאבקים חברתיים. עוד שנים רבות, כשנזדקן, מה נוכל לומר ששירי המחאה שלנו השיגו? טל מסר בטור של ייאוש על מחאה ממוסדת ועל הקו הדק שמפריד בין מחאה לאופנה

מאת טל מסר. 15-10-2010

תגיות: טל מסר, הדג נחש, פוליטיקה, Balkan Beat Box

photo taken by gaelx - flickrphoto taken by gaelx - flickr

הם סגרו את רחוב דיזינגוף לתנועת מכוניות. זה היה לפני כמה שנים במסגרת פסטיבל Urban משהו, יום של הופעות ודוכנים בחסות חברה סלולארית מסוימת ועירית תל אביב. הפרוצדורה של סגירת רחוב מרכזי כרחוב דיזינגוף, שמירת הסדר הטוב וביטחון הקהל הופקדו בידיה של משטרת ישראל. שכירת המשטרה לביצוע עבודת קבלנות מסוג זה הוא לא עניין של מה בכך והמחיר יקר פי כמה ממחיר שכירת חברת אבטחה פרטית. מה גם שאין בנמצא כוח יעיל, מסודר, ומטיל מורא שבאפשרותו לבצע את המשימה, פרט למשטרה.

הדג נחש עלו על הבמה. אני אוהב את הדג נחש. הם בועטים, הם פוליטיים, והם אומרים את אשר על ליבם. אנשים אוהבים את הדג נחש בדיוק בשל אותן סיבות. מארגני האירוע יודעים את זה, הם יודעים בדיוק מה הקהל הצעיר רוצה - מוזיקה אנטי ממסדית, מחתרתית ונושכת. ריטה והפילהרמונית פשוט לא היו משיגים כאן את אותו האפקט. וכך, אותם אנשים ששכרו את שירותי המשטרה הלכו ושכרו גם את שירותי הדג נחש.

"...כוסאמאמק כול המאנייק!", אני זוכר איך שאנן סטריט צעק למיקרופון ואליו הצטרף בשירה אדירה ההמון שהגיע לצפות בהופעה. כל העת, קמלים מבושה, עמדו להם בצד שוטרי מחוז תל אביב והביטו במפגן הבוז המאורגן כלפיהם. ריח מתקתק של גראס פגש בנחיריי והתפשט הלאה והלאה בתוך רחבת הקהל התחומה מכל צדדיה בשוטרי המחוז. "מה נעשה, מה נעשה? שאני תמיד מסטול כזה?" המשיך שאנן ואיתו הקהל. סיגריות ירוקות ודחוסות עברו מיד ליד ומילאו את אוויר הרחוב בעשן סמיך שנראה באותו רגע כרוח רפאים לבנה שמקנטרת בלובשי המדים הכחולים.

הבטתי באירוע המוזר ולא יכולתי להתאפק מלשאול את עצמי: מי מרוויח מאי אכיפת החוק בנקודת הזמן הזו? האין זה מוזר שהמשטרה לוקחת חלק באירוע שמוחה כנגדה? ומה בכלל תוקפה של כל המחאה הזאת כאשר היא מתבצעת בחסות עריית תל אביב ובמימון חברת סלולר? בצד עמדה שוטרת צעירה. אולי בשירות חובה. הבטתי בה ובטני התכווצה במבוכה. ריחמתי עלייה. אפילו אם חלק מ"עקרונות החוק והצדק" שמתפקידה לאכוף אינם לרוחי, זה עדיין היה עצוב לראות אותה עומדת שם כשעצם קיומה הכחול והצעיר הוא מושא שנאתו של ערב כה רב. אבל לה לא נראה שהיה אכפת יותר מידי. היא הגניבה מבט משועמם בציפורניה וחילצה פיהוק קטן בעודה מקלפת את שכבת הלק ששייך לנערה שהייתה עוד לפני שלבשה את מדיה היום. פיהוק קטן וזה הכול.

והמשטרה מפהקת. תנו להם לעשן קצת, תנו להם להתפרק קצת, וכשתגמר ההופעה כולם ילכו הבייתה והכול יישאר בדיוק אותו דבר. שאנן סטריט לא מאיים על אף אחד. הוא אולי ניצח בקרב אבל המלחמה מכורה מראש. ומילות המחאה שיצאו מפיו התערבבו עם עשן הגראס הסמיך ונישאו הרחק עם בריזת הים של תל אביב.

"וזה לא מזיז לאף אחד ת'תחת", חשבתי לעצמי בדיוק לפני שבועיים תוך כדי ההופעה של הבלקן ביט בוקס בפסטיבל התמר שבדרום ים המלח. האנרגיות היו מעולות והקהל רקד בטירוף בין מצוקי הוואדי המוארים. תומר יוסף שר שיר על דו- קיום ולאחריו נשא תקווה להצלחת תהליך השלום ושלח מסר של סולידריות לתושבי עזה והגדה. המסר לא הגיע לשם. גם השלום לא יגיע. ולמחרת בדרך חזרה, הרגשנו קצת כמו בחו"ל כשנסענו מאחורי מונית פלסטינית ישנה. וכשהגענו לירושלים עברנו באותו מחסום צבאי שמבשר על כניסתנו למדינת ישראל שממנה בעצם מעולם לא יצאנו. החייל במחסום ראה שצבע עורנו לבן וצבע לוחיותינו צהוב ובהינף יד סימן לנו לעבור. אולי גם הוא אוהב את הבלקן ביט בוקס? האם גם הוא חש סולידריות כלפי תושבי השטחים?

המועצה האזורית תמר אחראית על קיום פסטיבל התמר. כשיבוא השלום, המדינה הפלסטינית שתקום תנתק את המועצה האזורית מן הרצף הטריטוריאלי של ישראל מכיוון צפון (כך על פי יוזמת ז'נבה ועל פי כל הסכם נראה לעין). הישובים החקלאים באזור ים-המלח נסמכים זה שנים על כוח עבודה זול מיריחו, לעתים מבלי להבטיח תנאים סוציאליים נאותים לעובדים הפלסטינים (על אף פסיקת בג"ץ). כשיבוא השלום, הסדרים אלו עלולים להשתנות. האם המועצה האזורית תמר חפצה בשלום על השלכותיו? אני באמת לא יודע. האם המועצה פועלת בעקיפין למימושו? לכאורה כן. הם דאגו להביא אמן עם אג'נדה שקורא מעל הבמה להשגת השלום. בפועל, כולם יודעים שאלו רק מילים בעלמא. ופרט להדהוד כמה מחיאות כפיים רפות בתגובה לדבריו של יוסף, שום הד לא ייצא משם. ושום מהפכה לא תבוא מכאן. הקהל שמע את המנטרה הזאת כבר יותר מידי פעמים. הם לא רוצים דיבורים על שלום, הם "רוצים לזוז, רוצים לרקוד הלילה". שלום, כמו שוויון וחירות הן מילים שתמיד באופנה לדקלם אבל כיום אף אחד כבר לא לוקח אותן ללב. וכך תומר יוסף לא באמת מאיים על אף אחד. הPאנק כן מת ואיתו גם השלום. ומילות המחאה שיצאו מפיו פגעו במצוקי הגיא, הדהדו מעל ראש הקהל והתאדו הרחק עם רוח המדבר החמה.

אלו זמנים קשים לחולמים. זמנים בהם המחאה עצמה הופכת (גם אם לא במודע) לכלי קטן וציני בידי הכוחות שכלפיהם היא מופנית. זה פורקן ממוסד, אשליה של פלורליזם, מחאה שנשמעת לשלוש דקות ואז נעלמת. ולכולם נוח עם זה, כולם מרוויחים מזה. הציבור נשאר אדיש והאנשים ממשיכים לרקוד. הם אלו שאוהבים את כל השירים היפים, הם אוהבים לשיר בסך והם יודעים בעל פה את כל המילים. אבל הם לא מבינים את המשמעות שלהן. הם לא מבינים את המשמעות שלהן. ואז הם הולכים הביתה.

תגובות

  • יפה ונכון ועצוב

    ניר, 17-10-2010 18:18

  • Hes the ne who likes all our pretty songs and he likes to sing along and he likes to shoot his gun but he dont know what it means...

    Lady D, 21-10-2011 18:37