מגזין

מיי פירסט אינדינגב

המוזיקה והחול הצליחו לגרום לתאיר קסלר ולפולניה שבתוכה לעשות צ'יל אאוט באינדינגב 2010. המדבר מדבר שר ומנגן

מאת תאיר קסלר. 11-10-2010

תגיות: אינדינגב, פסטיבל, יעל דקלבאום, קוואמי

"אינדינגב הוא רעיון, קהילה, ולא רק פסטיבל מוזיקה השם לו למטרה למשוך קהל בכל מחיר".

משפט זה לקוח מהאתר של "פסטיבל  אינדינגב 2010" , ראיתי אותו רק כשחזרתי מהפסטיבל והוא מתאר במדויק את האווירה בו.

"אינדינגב 2010" הוא הפסטיבל הישראלי הראשון שלי. לפני שנה הייתי בגלסטונברי באנגליה, לפני שנתיים בורכטר בבלגיה ויצא לי לבקר בעוד פסטיבלים בעולם אך מעולם לא הייתי בפסטיבל ישראלי. אני לא בדיוק יודעת איך חובבת מוזיקה כמוני לא מצאה את עצמה עד עכשיו באיזה שומקום עם ילדים בלי חולצות הצועקים "זה רק אור הירח" ...או שאולי בעצם זאת הסיבה?

לפני כל פסטיבל שאני נוסעת אליו, אני מדפיסה רשימת ציוד, דואגת שיש לי פנס גדול, פנס קטן ופנס ראש. מדפיסה את הליין אפ של הפסטיבל, ממרקרת את ההופעות הכי חשובות בצהוב, פחות חשובות בורוד ומסמנת בעיגול את ההבטחות החדשות של עולם המוזיקה. לא שוכחת לשים נעלי ספורט, מגפיים וכפכפים ואני כבר חושבת שהבנתם את התמונה. ל"אינדינגב" לקחתי קצת בגדים, ג'ל לניקוי ידיים ללא מים וקשתות עם פרווה לבנה לי ולחברה שלי, היא מצידה לא שכחה להביא נצנצים.

הגענו לשטח אחרי החשכה והחלטתי לנקוט באותה שיטה שאני משתמשת בה בחו"ל כדי להקים אוהל- ללכת למקום שיש בו בחורים ולשחק אותה מטומטמת. גם בארץ השיטה עבדה כמו קסם- תוך 5 דקות האוהל הפך ממצב של חתיכת בד בתוך תיק לביתי הארעי לסופ"ש. שפר מזלי והסתבר שהבחורים לא רק בקליקה של בוב הבנאי אלא גם של ישראל אהרוני והם האנשים שידאגו לפן הקולינארי במסע שלי אל הנגב, מתכונים בהמשך.

 

 

ההופעה הראשונה שראיתי בפסטיבל הייתה של קוואמי ושם גיליתי משהו על עצמי- אני זקנה בת 27. מצאתי את עצמי עומדת באמצע נהר ילדים שקיפצו מסביבי וידעו כל מילה שקוואמי אומר. כשהוא שר "מאבד את הקצה" לגמרי הבנתי למה הוא מתכוון, גם אני הייתי שם, בשנת שמונים ומשהו כשההורים של הילדים סביבי יצאו לדייט הראשון, שהפך לדייט השני, שהפך לדייט השלישי שהפך לחור בקונדום. באותו הרגע הגעתי להחלטה, אני פה כדי לעשות צ'יל אאוט. בפסטיבלים בחו"ל אני רצה אחרי הזנב של עצמי כדי להספיק להופעות שאני רוצה לראות ואם אני מפספסת הופעה אני מתבאסת ורצה מהר להופעה של להקה שאולי הם הדבר הבא. נו מור! לא באתי לעבוד! באתי להנות עם אנשים מסוף שבוע נעים ומוזיקאלי ואפילו פולניה לחוצה כמוני יכולה לתת למדבר לדבר ולהרגיע אותה.

לא הצלחתי לישון שניה בלילה ומי שלא ישן גם לא יכול להתעורר ולכן פשוט הייתי. יותר נכון הייתי בחורה מתוסכלת בטור לצחצח שיניים. וחיכיתי, פשוט חיכיתי לאידיוט שידחוף אותי ואני אוציא עליו את התסכול, אבל זה לא קרה. הלכתי לאוהל כדי ליפול על אחד מהשכנים אבל הם מצידם חזרו עם מצרכים לארוחת הבוקר ובלונים שנעשה מהם חיות. לא קל להיות ב"אינדינגב"... הבחורים הכינו קראסונים עם גבינת גאודה, נקניק סלאמי וביצה עלומה וכלבים מהבלונים. המרמור הפך לחיוך שהפך ליום נהדר.

פתחתי את היום השני עם יעל דקלבאום שתמיד מקסימה אותי, לא משנה איפה ובאיזה הרכב. המשכתי עם אבי עדאקי, שסומן כהבטחה הגדולה של הפסטיבל ולא איכזב. הלכתי לנוח באוהל ובאיזה שהוא שלב הבנים התחילו לבשל מוקפץ ברוטב חלב קוקוס ונתנו לי את התפקיד החשוב והמכובד- להחזיק את הצלחות ולא לנשנש את האוכל. בזמן שהברחתי לפה רצועות פלפל אדום שמעתי מהבמות זמר שפשוט לא יכולתי להתעלם ממנו. זנחתי את האוכל ורצתי לבמה הגדולה שם טל כהן שלו נתן הופעה שבעולם הקולינרי הוא היה מקבל עליה לפחות 2 כוכבי מישלן. כשנגמרה ההופעה מחאתי כפיים עד שהידיים שלי היו אדומות ורצתי למוקפץ שלי שגם הוא מקבל 2 כוכבי מישלן על עיוור. על בטן מלאה ראיתי את יהוא ירון, הקולקותי ומלחמת רמירז בבום פאם. המנצח הבלתי מעורער היה כמובן הקהל שגדש את המתחם, רקד ונהנה בטירוף.

 

ביום השלישי כבר הראינו סימני אס"ק ולארוחת בוקר פתחנו שקית במבה. בילינו את זמננו מתחת לספרינקלים שלקחו אותנו לקייטנה בכיתה ב' רק עם מוזיקה יותר טובה וערק במקום טרופית. בשעה 2 וחצי החלטנו שאנחנו מתגעגעים הביתה. פירקנו את האוהל ונכנסו למכונית עם שיר בלב ו-5 קילו חול. ואז הבנתי למה כל כך רציתי לבוא ל"אינדינגב", פשוט רציתי להיות ביחד. לצאת מהקיובקאלס ומהקירות שסוגרים עלינו בעיר ולראות מרחבים, אנשים, כוכבים. לכמה ימים להפסיק לחמם אוכל במיקרו ולאכול אותו לבד מול הטלוויזיה. במקום זה לבשל על גזיה ביחד עם עוד אנשים את האוכל הכי טעים שהמרכיב הסודי בו הוא שיתוף הפעולה וחול המדבר כמובן.

 

 

תגובות