מגזין

מי שמאמין לא מפחד

סוף שבוע פילוסופי גרם לי לתהות על הדברים. עד כמה העניין רציני, זה כבר מוטל בספק. גיל חסון בטור אישי

מאת גיל חסון. 10-10-2010

תגיות: פייסבוק, כדורגל

 

 

 

 

 


סוף השבוע האחרון עבר עליי בסימן שאלה. שאלות על העתיד, על רצונות ובעיקר שאלות על הדרך. עטפה אותי תחושה, כאילו יד מכוונת הביאה אותי לתהיות האלה עם עצמי וככל שהתקדם הזמן ביום המנוחה נתקלתי בסימנים חדשים. חלקם הופיעו בכתבות סוף השבוע.

 "כתבת פרופיל" (מוסף הארץ), עוסקת בסרט "הרשת החברתית", הסרט על מייסד פייסבוק, מארק צוקרברג. מעבר לניסיון להבין מיהי הדמות, שאחראית על כל מה שנוגע ליחסים האישיים שלנו עם הסביבה כחברה מודרנית, עולה תמונה די עגומה של פני הדור. דור ה"חבר והתחבר"; דור ה"אני רוצה את זה עכשיו" וגם כינויים פחות מתחשבים כמו ה "Fuck you generation" שבו ועלו בכתבה ככאלה שמסמלים דור שלם, שאינו עוצר לרגע להביט על הנעשה סביבו ושועט בלי ברקסים אל עבר החידוש הטכנולוגי הבא. דור שזנח את ערכי "העולם הישן" ומתרחק לאט, אך בבטחה, מהחוויה האנושית הבסיסית ומהדברים שיש להם ערך.   

כאן זה המקום להודות, כי אני ניאנדרתאל מוחלט בכל הנוגע לאימוץ חידושים, שבעתיים כשמדובר בחידוש טכנולוגי. לעולם לא יהיה ברשותי אייפון, זה כבר עניין עקרוני- מלבד שיחות והודעות אני לא צריך שום אפליקציה, בטח שלא להשתעבד אליה. פלייסטיישן זו מילת גנאי אשר מעוררת בי פרץ של נוסטלגיה לאייטיז והנינטנדו, עם "האחים סופר מריו". בכלל, נראה לי שככל שהעולם מתקדם אני דווקא רוצה לעצור את הנסיעה ושייתנו לי לרדת. את חשבון הפייסבוק סגרתי מזמן ולעולם, לעולם לא אבין אנשים שיעדכנו בסטאטוס "איזה יום מקסים", עוד לפני שפתחו את התריסים לראות מה קורה בחוץ. גם ככה זה שרד רק חודשיים, הרומן שלי עם הרשת האנטי-חברתית בעליל הגדולה בעולם. אבל בשביל תחושת הסלידה שלי מה"פייס" נצטרך קצת יותר מכמה שורות, אז עדיף שנעצור כאן. ובכל זאת, לפעמים נדמה לי, שללכת נגד הזרם זה הדבר הכי קשה בעולם. במקום לזרום עם המים ולצוף כל הדרך למטה- אני מתעקש להילחם בזרם שרק הולך וגובר, בעוד הדבר היחידי שמחזיק אותי היא הידיעה שמתישהו זה ייגמר ואמצא את עצמי מביט על הכול מלמעלה. מנגד, אף אחד לא מבטיח לי שהאמת נמצאת שם, אז למה לעזאזל אני לא גולש עם כולם למטה?  

כתבה נוספת, "מחליפות פוזיציה", מצאתי במוסף גלריה שישי של הארץ ובה מסופר על איריס ארז ודניאל גל, התוספת החדשה לפריים טיים של ערוץ 2 בסדרה החדשה "חיים אחרים". ארז רקדנית מוערכת בעולם המחול, כוריאוגרפית ומטפלת בתנועה. גל מסתמנת פוטנציאלית כ"דבר הגדול הבא". היא צעירה, יפה וחשוב מכול- הצמידו אותה אל עוז זהבי, שרק לפני שנייה החזיק בעצמו את התואר הנ"ל וכעת הוא הדבר הגדול הנוכחי. יש עוד חיה כזאת בכלל, דבר גדול הבא? או שהכול נוצר ממילוי צורך בסיסי ומעוות לריגוש חדש, זה שמחליף את האתמול שהחליף את השלשום? אז כמה שיהיה מוכשר עוז זהבי, ואני בטוח שדניאל גל הזאת מוכשרת מאוד (ככה לפחות ניסו לשכנע בכתבה), העובדה המצערת היא שיש בנו צורך לייצר כוכב. הצורך הזה הוא בסיסי- כמו שאוכל ושינה מחזיקים אותנו ליום הבא, ככה כוכב יחזיק אותנו ליום שאחרי. כי לדור שגדל בלי הנהגה ראויה, בלי דרך ובלי תקווה, תמיד טוב שיהיה את מי שנוכל להעריץ. שיהיה יפה ומצליח, שיהיה גדול מהחיים. ובעיקר, שנוכל לפנטז אילו רק היינו שם אנחנו. 

על רקע הקשקושיאדה הנ"ל, רץ בשבוע האחרון בערוץ 10 הפרומו למשחק של נבחרת ישראל בכדורגל, מול קרואטיה. המוטו שמלווה את הקמפיין הנוכחי- "מי שמאמין לא מפחד". זה מה שאני בוחר לסכם מהסופ"ש הזה. כי מה עוד נותר לנו מלבד האמונה, בין אם בבאבא סאלי, מדונה או במארק צוקרברג.

הנבחרת, אגב, הפסידה. אולי כדאי בכל זאת, לשקול דרך אחרת.

 

 

 

 

תגובות

  • מי שמאמין הכי מפחד

    כך לחש לי חרד / ירא שמיים

    המטוס, 10-10-2010 13:54