מגזין

על כמות ומהירות

האם ניתן להדביק את הפער העצום בין קצב התפתחות הטכנולוגיה לחומרה האנושית המוגבלת? גיל מטוס מהרהר

מאת גיל מטוס. 08-10-2010

תגיות: גיל מטוס, טור, טכנולוגיה, דעה, מדיה, אינטרנט

 

Picture by Flickr libby lynnPicture by Flickr libby lynn

לפני מספר שנים כשהצורבים הביתיים רק פרצו לשוק, חווית הצריבה הייתה תהליך ארוך ומתיש. צריבה ממוצעת ארכה בין חצי שעה לארבעים דקות אם שום דבר לא נתקע באמצע, ותוך כדי הצריבה אי אפשר היה לעשות שום דבר במחשב, חוץ מלצפות בשורת האחוזים מתקדמת בצעדי חילזון. אם רצית להוריד שירים בשביל לצרוב, נאלצת לחכות לא מעט זמן כיוון שהפס באותם ימים לא היה רחב. וזה עוד לפני שדיברנו על מחירים; צורב בייתי עלה לא מעט כמו המדיה לצריבה. היו דיסקים ריקים שעלו חמישים שקל ליחידה. אחר כך מכרו אותם בחמישיות ובעשרות כשכל אחד ארוז בנפרד.

 

התהליך המסורבל הזה תבע מהמשתמש זמן וסבלנות ובאופן טבעי התפתח מנגנון של ברירה וסינון. הטכנולוגיה שלא הייתה מספיק מפותחת, יצרה חסם טבעי ששמר על פרופורציות בין זמן ומרחב לפי הנוסחא הפשוטה – כשאתה צורב פחות אתה מקדיש זמן רב יותר למוזיקה שצרבת. מאז הדברים השתנו והטכנולוגיה נכנסה לסחרור – המחירים ירדו, רוחב הפס גדל וצורות האחסון השתנו למדיה עם נפחים גדולים יותר. הצורב הביתי בדרכו למעמד העלוב של מכשיר הפקס. ההתפתחות האקספוננציאלית של הטכנולוגיה מביאה למצבים אבסורדים ומרחיבה את הפערים בין ההיצע ליכולת האנושית.

 

אלבום ממוצע שמורכב מקבצי MP3 באיכות סבירה שוקל בין 60 ל- 100 מגה. רוחב הפס של ימינו מאפשר להוריד אותו בפחות מדקה. כן, פחות מדקה מפרידה בינינו לבין כמעט כל אלבום שנמצא בווב. אך אם רוצים להאזין לאותו אלבום אין קיצורי דרך, צריך לשמוע את האלבום במלואו. ואנחנו מדברים רק על האזנה ראשונית. מה לגבי האזנות נוספות והעמקה שמצריכות שעות נוספות?

 

אין ספק שהמצב של היום עדיף על הזמנים שבהם היה צריך לחכות כמה ימים בשביל להוריד אלבום ואז לגלות שמדובר בסרט פורנו. אך נשאלת השאלה האם יש גבול למהירות? ומהי נקודת המפנה שבה שדרוג המהירות אינו רלוונטי? אם בכל מקרה צריך שעה בשביל להאזין לאלבום, האם זה משנה אם הוא יגיע למחשב בחצי דקה או בעשרים שניות? ובמבט לעתיד, האם זה משנה אם ירד ב- 0.01 שניות או 0.005 שניות. בסופו של דבר, ככל שהמהירות עולה, אנו מורידים יותר ומרחיבים את הפער בין ההיצע שעומד לרשותנו לבין היכולות שלנו להתמודד עם כמויות המידע. 

 

אותו הדבר תקף לגבי נפחים. ביל גייטס אמר ב- 1981 ש- 640 קילו בייט, אמורים להספיק לכל אחד. יש הטוענים כי זו אגדה אורבנית, וגייטס עצמו אף הכחיש זאת וסיפר שכבר אז הבין שהנפחים יגדלו. בין אם אמר זאת ובין אם לא, המשפט הזה ממחיש את חוסר היכולת שלנו לחזות את פני העתיד. ובכל זאת, אפשר להשתעשע עם השאלה, האם בעתיד נגיע לנפח מסוים שיהיה מספיק לכולם.

 

 

ביל גייטס - 640 קילו ביט יספיקוביל גייטס - 640K יספיקו לכולם. צילום: פליקר - Thomas Hawk

 

כשהייתי בצבא, הרס"ר אמר לי משפט חכם. החלטתי לפזר כמה פחים חדשים במבנה כדי שלא אצטרך להשתמש רק בפח המרכזי שהיה רחוק, אך הוא עצר אותי ואמר: "מטוס, ככל שתשים יותר פחים אנשים יזרקו יותר זבל". האם אפשר לתרגם את חוכמת הרס"ר הזו למה שקורה בשוק הכוננים החיצוניים? האם הנפח של הכונן החיצוני בכלל לא משנה, כי תמיד נמצא מה לדחוף פנימה? אולי זו בכלל מהותו של הסייברספייס שאינו מוגבל במקום.

 

אני טוען שלא. יש גבול מסוים ואנחנו לא רחוקים ממנו. ההסבר לכך הוא פשוט מאוד. הגדילה בנפח התפתחה לצד שיפורים טכנולוגיים. בכל מה שקשור לסרטים, אפשר לראות עלייה דראסטית בגדלים של הקבצים כתוצאה מעלייה באיכות, עיין ערך FULL HD. אך גם לאיכות יש גבול עליון, והגבול הוא החומרה האנושית. ישנו שלב שבו האיכות לא תשנה, כיוון שאבירי החישה שלנו כבר לא יוכלו להבדיל בין הדקויות. כשנגיע לגבול הזה, הנפח יאבד ממשמעותו. כמובן שלא לגמרי, כי אנחנו עדיין אוהבים לצבור ולאגור. ובכל זאת, אני עדיין לא יכול לדמיין איזו תועלת יביא לי כונן חיצוני של מאה טרה.

 

הסייברספייס מבטל את מימד המרחב. בקלות רבה ניתן לשים את היד על מיליוני תכנים ולאחסן אותם על המחשב האישי. אך יש לכך מחיר. ככל שהמרחב בטל, כך הזמן כובל אותנו. ככל שאנחנו יכולים לנוע בחופשיות במרחב, אין לנו זמן לכלום ונגזר עלינו רק לדלג מהר ולרפרף.



קינדל של אמון: עד 3500 ספריםקינדל של אמזון: עד 3500 ספרים

עד עכשיו דיברנו על קבצי סאונד ווידיאו, אך אם יש מדיום שמעצים יותר מכל את הפער בין זמן ומרחב, הרי שזהו הספר הדיגיטאלי. גודלו הממוצע של קובץ טקסט לספר דיגיטאלי מסתכם בכמה מגה בודדים. לצורך ההשוואה, הקפיטל של קרל מרקס שוקל כמו שיר של לידי גאגא. אך קריאה בקפיטל עשויה לקחת מספר ימים ולאנשים נורמאליים אף מספר שבועות, לעומת השיר של לידי גאגא שמצריך כמה דקות בלבד. את השיר של לידי גאגא אפשר לשמוע בזמן שמנקים את הבית, כותבים עבודה, אוכלים, רצים או מבצעים מגוון רחב של פעולות. עם מרקס צריך להתבודד, כיוון שהספר כמדיום דורש אינטימיות וריכוז. החוויה של קריאה בספר היא חוויה טוטאלית וגם אנשים שקוראים מהר צריכים זמן ולא מעט ממנו בשביל לקרוא. בקינדל, הקורא הדיגיטלי של אמזון ניתן לאחסן 3500 ספרים. למי שקורא ספר אחד בשבוע, הספק יפה לכל הדעות, ידרשו שישים שנה כדי לסיים לקרוא את כל מה שהמכשיר מאפשר. וכל זאת מבלי לקחת בחשבון דגמים עתידיים שוודאי יציעו אפשרות לאחסן עשרות עד מאות אלפי ספרים.

 

איני תמים. הרבה לפני שהעולם עבר דיגיטציה אנשים החזיקו תקליטים שמעולם לא שמעו, וקישטו את המדף בספרים שלעולם לא יקראו. מאז ומעולם היה פער בין כמות הידע לבין היכולת לעבדו, אך הפער מחריף. הטכנולוגיה מתפתחת בקצב מסחרר והמוח האנושי הוא עדיין תוצר של תהליך אבולוציוני איטי. וככל שהפער בין החומרה האנושית לבין הטכנולוגיה מתעצם, כך גדל גם התסכול שנובע מעצם הידיעה שאף פעם לא נספיק הכול. כשאי אפשר להספיק הכול, בורחים לקיצוניות השנייה - התבצרות והתמחות. אנשי אשכולות היו תקפים לעולם עם כמות מוגבלת של ידע וצורות שונות של תקשורת. כדי לשרוד בעולם של היום צריך להתמחות, אך גם ההתמחויות הקצינו. כבר לא מדובר ביצרן הסיכות של אדם סמית', כיוון שיש המון סוגים של סיכות, טכניקות, נוסחים ואופנות. כל יצרן סיכות יודע לייצר סוג ספציפי מאוד של סיכות. יש אפילו מי שמתמחים בחלק מסוים של הסיכה. וככל שממשיכים לפרק את העולם לחלקים יותר קטנים, שוכחים איך בכלל נראית סיכה פשוטה.

 

האם אפשר להדביק את הפער הזה, תחת ההנחה שהטכנולוגיה לא הולכת אחורה ולא צריכה ללכת אחורה, וכל ניסיון לסרס אותה נועד לכישלון, גם אם בטווח הארוך? כשהטכנולוגיה מתקרבת לנקודה שבה הפער גדול מדי זה אומר שהגיע הזמן לשדרג את האדם. במדע בדיוני קוראים לזה סייבורג – אדם שעבר העצמת מכונה.

 

נחזור למוזיקת המקרה. אמרנו שאפשר להוריד אלבום ממוצע בפחות מדקה, אך עדיין זקוקים לשעה כדי להאזין לו. השלב הבא הוא לחבר את הבשר למכונה ולמצוא את הדרך שבה נוכל לקבל את כל חווית ההאזנה כולל האמוציות הנלוות לכך בפחות משעה. כלומר, להיפטר מהחושים שמהווים מגבלה ולחבר את המוזיקה ישירות למוח. ואחר כך את כל צורות התקשורת שלנו. אם נצליח לעשות זאת, אולי נצמצם את הפער ואת הסבל האנושי.

 

ואולי לא. אולי נגזר עלינו לחיות באי שקט כרוני תחת הפצצות מאסיביות של מידע וחוסר היכולת לעבד אותו. גם כשעשרות אלקטרודות יהיו מחוברות לתאים האפורים שלי ויזריקו הרים של מידע, בחוץ יהיה מידע רב יותר ומישהו כבר יפתח את הגרסא הבאה. האבולוציה תכנתה את המוח כך שיוכל להתמודד עם כמויות מוגבלות של מידע, זה מנגנון הישרדותי שההיבריס שלנו נלחם בו כל הזמן.

 

אני עדיין פוחד לקנות את הקינדל של אמזון כי אני אוהב את הספרייה הפיזית שלי שמורכבת מהמון מוצרים משועתקים שמרגישים כל כך אותנטיים. אך הקינדל יגיע בגדול ואיתו גם האפשרות לאחסן 3500 ספרים. קשה לי להאמין שעד יום מותי אקרא 3500 ספרים. אך אם אי פעם ארצה, תהייה לי האופציה. עכשיו אפשר לישון בשקט. יחד עם 90,000 קבצי המוזיקה שלי, אצטרך לחיות עד גיל 500 לפחות כדי להספיק הכול. וגם אז אשאל את עצמי בכל בוקר – למה לעזאזל ירדנו מהעצים!

 

 

תגובות

  • יופי של כתבה.

    שיקוף כל כך נכון של התיסכול מכמויות המידע ההולך ומצטבר, ושכנראה לעולם לא נספיק להכיר את כולו. עם הזמן כבר למדתי להכיר בעובדה הזאת, ואימצתי לי "מסנני מידע", ביניהם, מובילי דעת ומבקרים מוערכים בעיני ,שעושים את עבודת הסינון, בין אם מדובר בספרים, מוזיקה, ומדיומים ויזואלים לסוגיהם. לא חייב לצרוך הכל, גם אם לפעמים יש תחושה של החמצה. הרי סייבר אני כבר לא יהיה. ושוב - כתבה מענגת.

    אליצור, 09-10-2010 00:52

  • כל כך נכון

    וכל כך חכם ומתקדם מי שברא אותנו עם מסננת טבעית להכלה... בסופו של דבר זוכרים רק את מה שבאמת חשוב וטוב, מוזיקה ששואבת את המוח לעולם תחקק יותר ממיליון קבצים מחיקים....

    גלית גרינר, 16-10-2010 22:05

  • אהבתי את תגובתה של גלית

    ממליוני פריטים שהחושים שלנו קולטים בכל רגע נתון, המח מסנן עבורנו כמה אלפים בודדים אחרת לא נעמוד בעומס. המרוץ אחר המידע הוא אינסופי, וכפי שאמרת גם אם נחיה 500 שנים לא נספיק הכל. לפעמים אני אומרת, שבורות היא ברכה. נדדתי בעולם, ובמקומות בהם האנשים עדין לא און-ליין (אבל גם לשם זה יגיע בקרוב..) הם עדין מאושרים אין שם נוער שלוקח ריטלין במטרה להכיל יותר מידע ממה שהוא מסוגל אין שם התאבדות או דכאון.. אבל עדין, אילו עמדתי בבחירה בין שתי הגלולות במטריקס, הייתי בוחרת לדעת... למרות החסרונות הברורים, השאיפה לדעת ולהכיל כמה שיותר חזקה ממני.

    מישי, 17-11-2010 13:12