מגזין

אלבומים שנשכחו

החגים נגמרו ואיתם גם פרוייקט האלבומים הנשכחים שלנו. בכתבה המסכמת אסף פרידמן האתאיסט בוחר שלושה אלבומים של חוזרים בתשובה

מאת אסף פרידמן. 01-10-2010

תגיות: פופיק, אסף פרידמן, אלבומים שנשכחו, אביתר בנאי, דניאל זמיר

מדף התקליטים היהודי

 

מוזר. מוזר מאוד. ביקשו ממני לכתוב על אלבומים שאני אוהב. "תבחר אתה, אבל שלא יהיו פופלאריים מדי, כדי שיהיה מעניין”. אחלה. אז בחרתי שלושה והתחלתי לכתוב. פתאום שמתי לב למשהו, משהו מוזר. כל שלושת האלבומים שבחרתי הם של אמנים שחזרו בתשובה. ואני? אני אתאיסט גמור. שני האלבומים הראשונים הם של פופיק ארנון ואביתר בנאי, השלישי של דניאל זמיר. הראשונים הוציאו את האלבומים המדוברים לא הרבה לפני שהתחזקו ואילו השלישי הרבה לאחר מכן. זה ניכר היטב בכל צליל ומילה. ארנון ובנאי מציגים אלבומים של תהיות, הרהורים ותוגה יפה. זמיר ואלבומו, “אחד", זה כבר סיפור אחר לגמרי. לא שיש הפוגה בתחושות של הכמיהה אל משהו אלא שנדמה שאצל זמיר הכתובת ידועה והכיוון ברור.

 

פופיק ארנון – כל אחד – 1970

Photobucket

בין ענקי חבורת הלול, גיבורי המוזיקה והתרבות של אותה תקופה פורה בהיסטוריה התרבותית שלנו נחבא אחד, מרדכי "פופיק" ארנון שמו. כמו אורי זוהר ואלונה איינשטיין גם הוא חזר בתשובה והפך לחייל בצבאות השם. אלא שלפני שהוא עשה את זה הוא הספיק להקליט אלבום קטן וחמוד שנקרא "כל אחד".

להקת הלווי של "כל אחד" היא לא אחרת מאשר "הצ'רצ'ילים", להקה שצמחה בחממת הרוק הישראלית של רמלה והתפרסמה מאוחר יותר גם כ – Jericho Jones. האלבום "כל אחד" נשמע מאוד מוכר וחמים ומכיל בתוכו הרבה שירים שנשמעים כמו הרבה שירים אחרים של אותה התקופה בישראל. מה שמיוחד בו הוא ההגשה היפה של פופיק ארנון שלא היה מוכשר כמו אריק איינשטיין אבל היה בו ובהגשה שלו משהו מאוד בוסרי, נעים ומרגיע.

השיר המפורסם ביותר באלבום הוא "בלדה בין כוכבים" שאני חייב לומר שאני לא ממש מת עליו ובטח לא על מה שקרה לו ברבות השנים אבל זה די מגניב לשמוע את ההשפעה הכבדה ש"הביטלס" משרים על הקטע הזה.

הטוויסט הכי מגניב באלבום הזה הוא הגוון המיוחד שמוסיף לו שלמה גרוניך, שאחראי להלחנתם של שלושה קטעים באלבום וביניהם הקטע היפה ביותר לדעתי, “היה לי לילה". שיר מקסים שמתחיל בקטע ג'אזי קצרצר ויפה וגולש במהירות לערבוביה של רוק עדין   ואפילו קצת בוסה נובה.

גם הטקסט של היה לי לילה, שנכתב על ידי ארנון, הוא לא פחות ממעולה. זהו סיפורו של איש רגיל מידות, כמוני וכמוכם, שמהרהר על החיים שלו ועל הרצונות שלו. הוא מפחד, הוא מבולבל ולא ממש מתיימר למצוא או לתת את התשובות, אבל מוצא סיפוק ומרגוע מסוימים בהנאות הקטנות דוגמת לילה נהדר של החיים. אקזיסטנציאליזם לשמו, מי היה מאמין. בהמשך, כאמור, הוא לא הסתפק בתשובות מופשטות והפך לרב מורדכי ארנון.

 

אביתר בנאי – שיר טיול - 1999

Photobucket

מה כבר יש להגיד על אביתר בנאי. בן למשפחת המלוכה התרבותית שלמן הרגע הראשון נסק אל מרומי ההוויה הישראלית. אלא שרגע לפני שהתמקם שם לצמיתות ושנתיים אחרי שהוציא את אלבום הבכורה שלו הוא לקח צעד אחורה, או הצידה אם תרצו, והקליט את אחת היצירות המעניינות והחביבות עלי במוזיקה הישראלית, “שיר טיול.

 מעט לפני המילניום החדש, מדינת ישראל ידעה את אחד העשורים הסוערים בחייה. הסכמי אוסלו, הסכם השלום עם ירדן, רצח רבין ופיגועי התאבדות שמפלחים את מרכז תל אביב. חוץ מזה, נפתחנו חזק ומהר אל העולם. אמברגו כלכלי ותרבותי שהיה חלקנו עד לשנות התשעים הוסר. פתאום בארץ יש פפסי, טויוטה ואת עדן הראל שמופיעה ב-MTV. תל אביב של אותם שנים הייתה מלאה ברייבים המוניים שעשו את צעדיהם הראשונים לפני שהפכו נחלתם של כל כך הרבה אנשים זולת התל אביבים עצמם. היה שם את מצעד האהבה הראשון, מצעד הגאווה, תנו צ'אנס לטראנס ועוד. תקליטנים מכל קצוות תבל תיקלטו במועדונים, חופים ומרתפים והעיר כולה נראתה כמו חושה אחת גדולה. חתיכת עשור זה היה. עשור שגרר בסופו דאון  עצבני שנמשך לדעתי עד ימנו אנו. עשור שגרם לנו לחשוב איפה אנחנו ומי אנחנו יותר מאי פעם, לנסות להכיל את כל השינויים מן החוץ ומן הפנים. "שיר טיול" הוא הרהור מדויק, יפה ועצוב של איש צעיר ומבולבל בישראל של סוף האלף הקודם.

אלבומו השני והפחות מוכר של אביתר בנאי הוא חלוץ בשימוש במוזיקה אלקטרונית ובמקצבי האמביאנט והטראנס המשולבים בו לכל אורכו. שנות ה-90 היו עשור בו הטראנס היווה את תת התרבות הכי משמעותית שהייתה כאן רגע לפני שהפכה למנת חלקם של מוכרי קלטות בתחנה המרכזית. לא מפליא עם כן ש"שיר טיול" לא זכה להצלחה מסחרית. הוא אקספרמנטלי ( יחסית לתקופתו ) מהורהר ונע בין עדינות שובת לב לאמוציונלית אנרגטית במיוחד. 

הקטע השני באלבום, “בראשית", הוא שיר תוכחה חזק וכואב שנפתח במשפט:

“בראשית ברא האדם את האמונה,

 אלוהים אחר לכל מדינה

בשקט, באור ירח

אנחנו דור שרוצח.”

הכרות עם דמותו, לפחות זו הציבורית, של בנאי לא ממש מסתדרת עם שיר שכזה, אולם מעבר לפיקנטריה הזו, מדובר בטקסט נוקב ומדכדך במובן הטוב של המילה.

השם של האלבום מגדיר אותו די טוב. זהו אלבום קונספט שהאזנה לו מתחילתו ועד סופו  מאפשרת לך לחוות חוויה גדולה לאין שעור מזו המצויה בכל שיר בנפרד. המוזיקה המצוינת והטקסט החכם והיפה הם חלק בלתי נפרד ביצירה הזו. לעתים המילים נוטלות את ההובלה  ולעתים המוזיקה היא זו ששומטת אותך למצולות או מעיפה אותך למעלה כמו בהתפוצצות שמגיעה בקטע "חלון", מלודיה שמצליחה לשלב ליריות וטראנס לקטע קוהרנטי ויפה בצורה פשוט מושלמת.

האזנה לאלבום 11 שנים לאחר יציאתו  מגלה עד כמה הוא מוצלח. מנת חלקה של המוזיקה האלקטרונית היא כמעט בלתי נתפסת ביחס לסוף שנות התשעים, גם הטראנס פשה לכל עבר והפך מאוס עד בלתי נסבל ובכל זאת, “שיר טיול" מהנה ומענג היום בדיוק כמו שהיה אז. יש בו איזה משהו שהופך אותו לאל-זמני ובמקביל הופך אותו לקפסולת זמן, למייצג נאמן של תקופה אחת ושל הרבה מאוד אנשים.

 

דניאל זמיר – האחד - 2009

 

Photobucket

את דניאל זמיר הכרתי בכלל דרך הופעות. את "אחד"  ( התו השמיני, 2009 ) אפילו לא ממש חיבבתי אל מן ההתחלה. מדובר היה בחיזור ארוך ומתמשך שבסופו אהבה גדולה. אנחנו גם זוג די מוזר, אני והאלבום, יש בו מקטעים שיכולים להעלות את חמתי דוגמת קטעי תפילה והודיה ל-השם יתברך, שילוב של "התקווה" כחלק מהנגינה ואפילו סוויטה המוקדשת לגלעד שליט. אין לי דבר נגד שליט או נגד הניסיון להתמודד עם הסוגיה הזו בתרבות אולם זה בהחלט לא כוס התה שלי. ובכל זאת יש משהו באלבום הזה שלוקח אותך גבוה אל עולם הרוח. “שלוש עשרה", קטע שאורכו 13:52 דקות, הוא יצירה מרהיבה ויפה שנוסכת עליך תחושת עילוי ששמורה כנראה רק למי שבאמת מאמין במשהו.

זמיר מצליח לחלוק את החוויה הזו עם המאזינים ולקחת אותם אתו גבוה גבוה. נדמה שהאלבום מחולק לששה קטעים ועוד אחד. ששת הראשונים הם יחידה מוזיקאלית ורעיונית אחת שעיקרה קדושה, מוזיקאלית ויהודית, שבדומה לזו האחרונה מחדירה בך תחושות של ירעה, פליאה, ריחוף וסיפוק. חשוב להגיד כי האלבום הזה יותר ממומלץ גם למי שסולד מגל המוזיקה היהודית-מתחזקת של השנים האחרונות ( אני לדוגמא ).

 הקטע האחרון באלבום הוא ביצוע מחודש ל "שדמתי" שכתב יצחק שנהר, ומוכר בביצועם של אסתר ואבי עופרים. טקסט יפיפה שמושר בידי זמיר וברי סחרוף. העיבוד של השיר שובה לב. הקצב שלו מדברי ומיסטי, מה שמושג הרבה בזכות התיפוף  של זהר פרסקו. הקולות של השניים כל כך שונים זה מזה מה שיוצר דואט חזק ויפה. 

 

לכל כתבות "אלבומים שנשכחו"

תגובות