מגזין

חלומות מתגשמים – אוזפסט בישראל

סנדק המטאל, אוזי אוסבורן, עלה אתמול על הבמה בפארק הירקון, ולמשך שעתיים שלמות, גרם לכל הקהל להרגיש כמו ילדים קטנים בהופעת הרוק הראשונה שלהם. אשי אטלס מתרגש במילים, טל אטרקצי בתמונות

מאת טל אטרקצי, אשי אטלס. 29-09-2010

תגיות: אוזפסט, מטאל, אלמנה שחורה, Ozzy Osbourne, Korn

 

 



צילום: טל אטרקצי

קודם כל גילוי נאות, אני את הכרטיס שלי להופעה של אוזי קניתי ביום שבו הכריזו עליה, עוד לפני שההופעה הפכה לאוזפסט, והתווספו אליה קורן, סולפליי ומגוון להקות ישראליות. שלא תבינו אותי לא נכון, אני לא מעריץ שרוף, אני לא מכיר את כל השירים ואני גם לא מאלה שנוטים ללכת ליותר מידי הופעות, אבל כשאגדת רוק כמו אוזי מגיעה לישראל, צריך לשים את הכל בצד וללכת לספוג קצת נוסטלגיה. אז הוצאתי את כרטיס האשראי, קניתי את הכרטיס, והאמת? עכשיו כשההופעה נגמרה, אני יכול להגיד בהחלטיות שזה היה שווה כל שקל.

כבר מהרגע הראשון היה אפשר לראות שהולך לקרות כאן משהו מיוחד, המיקום המעולה – דמוי האמפי, החלוקה לשתי במות, שתאפשר להכין כל במה להופעה הבאה, בזמן שעל הבמה השניה להקה אחרת מופיעה, והטיפול המקצועי בקהל, שאפילו החלוקה המעיקה לשערי כניסה, לא הצליחה להאפיל עליו.

ואז הרגע הגדול הגיע. הבמה מוחשכת, וקולו של הסנדק נשמע במערכת ההגברה, כאילו מתגרה בקהל, וקורא לו להתחיל להתגודד מסביב לבמה. בתוך מספר דקות כולם היו על הרגליים, ואוזי, אותו רוקר חביב ומזדקן עלה לו בגב שפוף ועם הרבה אנרגיה על הבמה, והקפיץ את הקהל כבר מהרגע הראשון עם Bark at the moon. מכאן ועד לסוף עברו שעתיים של הופעה שהרגישו כמו הרבה הרבה פחות. אוזי שטף את הבמה ואת הקהל עם תותח קצף ועם מגוון שירים מכל התקופות, מהאלבום scream האחרון שאותו הוציא לאחרונה, דרך להיטים מכל השנים כמו Mr. Crowley, Mama I'm coming home ו Crazy Train, ועד לשירים מתקופת Black Sabbath העליזה

Photobucket

.אך כאן בכלל לא נמצאת הנקודה הכי חשובה, כי בניגוד לדעתם של רבים, הופעה טובה לא נמדדת רק באיכות הסאונד (שהיה פשוט מעולה לכל אורך ההופעה),  ובאיך שהלהקה מנגנת את השירים. הופעה באמת טובה נמדדת בעיקר בסוג האנרגיה והחיבור שבין האמן לקהל, וגם כאן אוזי הראה שהוא רמה אחת מעל כולם. כבר מהרגע הראשון אוזי עלה על הבמה, הכריז כמה שהוא שמח להיות בישראל וביקש מהקהל להשתולל כאילו שאין מחר. וזה לא נגמר, אוזי, כמו חיית ההופעות הכריזמטית שהוא, דאג לצעוק שהוא לא מבין איך הוא לא הגיע לישראל עד היום, להזדעק על העירוב שבין פוליטיקה לתרבות, ולהרעיף הרבה אהבה על הקהל שלו – אהבה שחזרה אליו מקהל משולהב שבין כל שיר לשיר זעק את שמו.

 

אי אפשר שלא להתייחס גם להופעות הפותחות של הערב. אחרי סט ליסט משוגע של להקת בצפר הישראלית, והופעות מרעננות ומלהיבות של אלמנה שחורה, טל פרידמן והקריות ו Behind The Sun, עלו להופיע Soulfly. הרבה שנים עברו מאז שמקס קבלרה דרך בארץ הקודש, עם להקתו הקודמת Sepultura, ונראה שלא הרבה השתנה. מי שציפה להופעה שתהיה בנויה בעיקר משירים של סולפליי הבין מהר מאוד את הטעות, כשברקע התנגנו שירים של ספולטורה בזה אחר זה (not that there's anything wrong with it). בניגוד לקורן שנתנו הופעה מהודקת אבל קצת חסרת נשמה, סולפיי נראו מחוברים לקהל וביקשו כל הזמן לפתוח מעגלי פוגו – בקשה שלא קיבלה מענה נאות מהקהל שנראה נהנה מההופעה, אבל סירב לחזור הביתה עם סימנים כחולים.

Photobucket

לסיום, אני רוצה קודם כל להגיד כל הכבוד לשוקי ווייס, שלמעט כמה מגרעות קטנות (כמו המחסור המאוד ניכר במסכים בצידי הבמה), הרים הפקה בסדר גודל ואיכות שהרוק בישראל לא רגיל לקבל, ובמחיר בהחלט שפוי והגיוני. לא הרבה אנשים מבינים את כאב הראש שכרוך בהפקה שכזו, וכאחד שמכיר את החוויה גם מהצד הזה של מחסומי הלחץ, אני מוריד בפניו את הכובע על ערב בלתי נשכח. באותה נשימה חשוב גם לציין את האכזבה שהרגשתי כשראיתי את הקרחות והדלילות בחלקים גדולים של שטח ההופעה, דבר שגרם לי להבין עד כמה הרוק בארץ נמצא בבעיות. בכל זאת, צריך לקוות ששוקי לא יכנע וימשיך להשקיע ברוק. מי יודע אולי בעוד כמה שנים גם לנו יהיה פסטיבל בסדר גודל של אלה שמסתובבים להם באירופה.

Photobucket

תגובות