מגזין

האיש בשחור

הספר "אדם ברוך- תקשורת" מומלץ ביותר לסטודנטים לתקשורת, לעוסקים בתקשורת, ולאלו המכבדים את האלמנט הטראגי שבאומנות הכתיבה העיתונאית. טל מסר ממליץ

מאת טל מסר. 24-09-2010

תגיות: ספרות, תרבות, טל מסר, אדם ברוך, טור אישי, עיתונות

יחיח"צ

אולי הדבר הטוב ביותר שהורי עשו בעבורי היה לדאוג שיהיה בבית עיתון. זה לא היה עיתון מיוחד או בעל אג'נדה פוליטית אופנתית כלשהי, אלה אותו טבלואיד שהיה נפוץ באותה עת בישראל וששאף לשקף בכתביו את הקונצנזוס הישראלי. מאחר והוא כבר היה מונח שם לצידי על שולחן ארוחת הבוקר, מידי פעם עלעלתי בתוכנו. בהתחלה קראתי רק את מוסף הספורט כדי להשתלב בשיחות הכדורגל של הבנים בבית הספר היסודי. אך מוסף הספורט היה דל, ולכן עם הזמן נתתי דעתי גם לכותרות הגדולות והאדומות שבמהדורה המרכזית. אך כאשר גיליתי שהכותרות נשארו באותו גודל פומפוזי כאשר ראש הממשלה נרצח, ובאותו אודם צועק כאשר אשת ראש הממשלה תקעה נאד, הבנתי שהן לא יוכלו לספק את הסחורה ועברתי אל האותיות הקטנות. כאשר הגעתי אל האותיות הקטנות גיליתי שלכל סיפור יש לפחות שתי אמיתות ולפחות שני צדדים, ואותן לא אוכל ללמוד מקריאת החדשות (Hard news) בלבד. כך נדדתי אל העמוד האחרון. בעמוד האחרון לא היו צבעים בולטים ולא פונטים מסוגננים. בעמוד האחרון מי שרצה שקולו יישמע היה חייב לנמק ולשכנע על הכתב. העמוד האחרון היה עמוד הדעות. זירת קרב אדברסרית בה החרב היא עט נובע ובה המנצח כמו המפסיד, מוצא את סופו כתחתית רטובה לדוכן מלפפונים בשוק. שם, בעמוד האחרון, פגשתי לראשונה באדם ברוך.

 

ברוך כמובן היה שם הרבה לפניי. ואם לא שם אז במקומות אחרים. מאז שנות השבעים המוקדמות ועד מותו ב2008 פרסם את דעותיו כמעט מעל כל במה אפשרית, אייש מגוון תפקידי מפתח בעולם העיתונות הישראלי (בניהם עורך כתבי העת "מושג" ו"מוניטין", עורך "מעריב" ו"גלובס" ומוסף 7 ימים של ידיעות אחרונות) ובעשור האחרון לחייו כתב טור שבועי ("שישי") שהתפרסם בעמוד האחרון של מוסף "סופשבוע" של מעריב. אולי היה זה סגנון הכתיבה הפשטני, האינסטינקטיבי ולעיתים אפוף המסתורין, אולי הייתה זו דמותו הכחושה, הקודרת ומלאת הביטחון, אך היה משהו באיש שמשך אותי אליו. לכן כאשר שמעתי על הוצאתו לאור של הספר החדש "אדם ברוך- תקשורת" אחזה בי שוב אותה תחושת סקרנות לא ברורה כלפי האיש ומיהרתי אל חנות הספרים כדי לקרוא את מה שהיה לו לומר.

 

והיה לו הרבה מה לומר. "אדם ברוך- תקשורת" הוא אנתולוגיה של כארבעים שנות כתיבה. הספר על ארבע מאות עמודיו, כולו מורכב ממאמרים עיתונאים פרי עטו המסודרים באופן כרונולוגי משנות ה70 המוקדמות ועד 2008. המאמרים כולם עוסקים בדרך זו או אחרת בתקשורת ובהשפעותיה על התרבות, השפה והפוליטיקה. הספר נחלק באופן בלתי רשמי לשני חלקים: הראשון - כתביו המוקדמים של ברוך שהתאפיינו בסגנון כתיבה ניאו ז'ורנליסטי, סיפורי ועמוס פרטים. השני - כתביו המאוחרים של ברוך, בהם סיגל לעצמו סגנון כתיבה קצר, תמציתי וסמכותי.

 

קריאת כתביו המוקדמים של ברוך מרתקת. דמויות מפתח בחברה הישראלית דאז הן גיבורות המאמרים של ברוך, וכקורא אתה מרגיש כאילו מצאת צוהר שממנו ניתן לראות את שנות ה - 70-80 דרך נקודת מבטו של איש אחד. בעזרתו של ברוך אתה יוצא למסע היכרות אותנטי עם החברה הישראלית כפי שהייתה אז, וכקורא מן העתיד אתה מזהה בדיעבד אלו נבואות התגשמו ואלו לא. ובכל זאת, יש משהו מוזר בלקרוא מאמר עיתונאי שנכתב עוד לפני שנולדת. מילים חמות נכבשות על דפי עיתון ומתקררות בין קרחוני דוכן הדגים. תינוקות נולדים, זקנים מתים, ועכשיו אני כותב על אדם ברוך.

 

וזה לא קל לכתוב על אדם ברוך. רוח המת מרחפת מעלייך, מטילה עלייך צל כבד מאוד. ברוך רחש כבוד למילה (הכתובה, המדוברת וזו שבין השורות). הוא היה יכול לתפוס אותך עם מילה אחת לא במקום ולעשות לך את המוות. הוא היה יכול להוציא אותך לכיכר העיר במערומייך כאשר אתה, עד אותה עת, לא ידעת בכלל שהיית עירום.

 

"ואז איילה חסון (ערוץ 1) פונה לנהג האוטובוס ומציעה לו לתאר בלשונו ("תאר בלשונך") את הפיגוע - ואז נהג האוטובוס מתאר את האירוע בדיוק בלשונה של איילה חסון עצמה, ואף מדייק ופותח באיחולי בריאות ורפואה לנפגעים. מדוע דימתה איילה חסון שיש הפרש בין לשונה ללשון נהג האוטובוס?

שישי, מעריב, 2.9.05

 

אולי בשל אותו כבוד עז שרחש למילה, עבר ברוך בערוב ימיו לכתיבה תמציתית, מדויקת וחסכנית בבחינת "כל המוסיף הרי הוא גורע". סגנון זה, ששוכלל עד כדי אמנות של ממש, שימש אותו להטחת ביקורת אמיצה וחסרת משוא פנים בכל חוליי החברה הישראלית ובמיוחד באלו שנשקפו מראי התקשורת. ברוך היה (מעין) סוציולוג - אנתרופולוג של התקשורת. הוא ידע איך המערכת פועלת ולא היסס לחשוף את דרך פעולותיה בפני הקורא כדי שישכיל להבחין בין תקשורת ראויה לכזו שאינה ראויה. אחרי הכול גם התקשורת - "כלב השמירה של הדמוקרטיה" - צריכה לפעמים איזה כלבלב לצידה שישמור עליה שלא תנשוך חזק מידי, שלא תנבח ללא סיבה, ובעיקר שתדע לתקוף מתי שהיא נדרשת לכך. את התפקיד הזה לקח על עצמו אדם ברוך, ולהרגשתי, כיום הוא חסר יותר מתמיד.  

 

אדם ברוך (רוזנבלום) הרבה לעסוק בזיכרון. זיכרון קולקטיבי, זיכרון אישי, זיכרון של כתבי עת שהיו ואינם ושל אנשים שנמחו מן התודעה הציבורית. אין מנוס מן המחשבה כי הספר הוא באיזשהו מקום אנדרטת זיכרון לאיש שלמד על בשרו כי הזיכרון הוא דבר חמקמק מאין כמוהו. והזמן עובר... העיתון של היום הוא החדשות של אתמול. ואני מסתכל בכנות מסביבי ותוהה האם בעוד כמה שנים יימצאו עוד כאלה שיזכרו את האיש בכובע הקסקט השחור כיותר מאבא של ההוא "ממונית הכסף"?

ומעניין מה אדם ברוך היה אומר על זה...   

 

 

 

"אדם ברוך – תקשורת". הוצאת כנרת זמורה ביתן, דביר. עורכים: שירה אביעד, רינו צרור ומורן שוב.  

תגובות