מגזין

בדרכי נועם

משה קרבלניק צפה בסרט "בדרכה" של הבימאית הבוסנית ג'סמילה זבאניץ' וקיבל הצצה לחיי המוסלמים באירופה והדילמות שמלות אותם בנסיונות להשתלב בעולם המערבי שסביבם

מאת משה קרבלניק. 22-09-2010

תגיות: סרטים, קולנוע, בדרכה, ג'סמילה זבאניץ', משה קרבלניק

 

“אני חולם על אוטוסטרדה אבל כל הדרכים שלי הם שבילי חצץ” (דאביוזה קולקטיב-BLAM)

 

 

 

“בדרכה", סרטה החדש של הבימאית הבוסנית ג'סמילה זבאניץ' עוסק בעיקר בלונה, הדמות הנשית הראשית שלו ובמערכת היחסים שלה עם בן זוגה. הסרט מנסה להשתמש במערכת היחסים הזאת כמטפורה לחייהם של מוסלמים רבים במדינות מערביות. אסלם חילוני משוחרר שלא ממש מקפיד על כללי המסורת, קצת כמו היהדות החילונית של ימינו, ועדיין אסלאם עם עבר, כזה שמאחוריו מסורת ארוכה בעלת כללים נוקשים אבל גם יופי, חכמה ופשטות שנדמה כי עברו מן העולם. הסרט מצולם בצורה מאד מדויקות אך נדמה כי השאיפות שלו מרוקנות את דמויותיו מתוכן, משאירות אותן פלקטיות וסטראטיפות, כשכל תפקידן הוא לשרת מטרה גדולה מהם. קצת כמו אנשים אשר שבויים בדת, הדמויות של זבאניץ' שבויות בסרט.

 

עמאר ולונה הם שני צעירים מודרניים וחילונים בבוסניה של ימינו. בעוד השניים מתכננים להביא ילד מאבד עמר את מקום עבודתו לאחר שנתפס שותה בעבודה. בצירוף מקרים מעט מאולץ פוגש עמאר את בחרייה, חברו ליחידה במהלך המלחמה ביגוסלביה וכיום מוסלמי אדוק. בחרייה מוצא לעמאר עבודה חדשה בקהילה המוסלמית בה הוא גר ולאט לאט עמאר נסחף לאורח החיים הדתי. ההתקרבות של עמאר אל הדת תכניס את החיים שלו ושל לונה לסחרור שיחשוף צלקות מעברם במלחמה ויעמת את תפיסת האיסלם החילונית אל מול הגישה השמרנית והסטריאוטיפים העוטפים אותה.

 

שרטוט חייהם של לונה ועמאר הנעים אל בין מסורתיות למערביות, בין חופש לקיצוניות הוא שרטוטו של האסלאם במדינה שנקרעה על ידי אותה מלחמת דת שמאיימת כעת על העולם כולו. החיים במדינה מוסלמית מערבית וחילונית שמנסה להשלים עם עברה אל מול עולם שהולך ומקצין. האם אומה מוסלמית יכולה באמת לצעוד אל עבר המערב או שמא עברה, מלווה באמונה לוחמנית ונישואי כפייה פוליגמים רודף אותה תמיד. זבאניץ' יוצקת את המתח הדתי אל תוך מערכת יחסים פשוטה, אישה שרוצה ילד וגבר שמחפש שלווה. האהבה ביניהם תדע עליות ומורדות כשכל אחד מהם מחפש את התשובות שלו, לונה אצל החברים ובמדע הרפואה ועמאר אצל "האחים" חברי הקבוצה המוסלמית. ועדיין, מערכת היחסים בין הדמויות מוקרבת שוב ושוב אצל זבאניץ' לטובת האמירה הכללית. המניעים של הדמויות שלה מעורפלים באופן כללי. הפצעים שלהם מהמלחמה סטריאוטיפים ועולים על פני השטח בחייהם רק כדי לשרת את העלילה. עמאר שותה כדי לשכוח את מות הקרובים לו ומתקרב לדת כדי לנסות למצוא שלווה על ידי נקמה במערב. לונה רוצה ילד כדי למלא את אותו החלל, זה שנפער כשמשפחתה נרצחה. הרעיונות  הפסיכולוגים האלו מלאים הגיון פשוט אך מרגישים מאולצים לאורך חלקים רבים של הסרט.  

 

הסרט נמרח באיטיות לאורך קצת יותר מ- 90 דקות ומתאר את חיבוטי נפשה של לונה אל מול בן זוגה המקצין בהדרגתיות. עוד בהייה בתקרה, עוד מבט אל המסגד בקצה הרחוב, שוב הסתכלות על הילד של השכנים מלווה בכמיהה מתוך הרחם הריק. הכל מסתכם במתן עוד הזדמנות לבעל שהפך מאלכוהוליסט לפונדמנטליסט. ועדיין, הצופה המערבי זקוק  ליותר מרעיון האהבה כדי לעמוד לצד דמות גבר שעוברת משתיינות לאבטלה ומאבטלה לקיצוניות דתית. פמיניזם, בגרסתו הבוסנית, לא מרגיש לי פורץ דרך בתל אביב.

 

למי שיש סבלנות לקצב האיטי יתגלה סרט יפה ועדין. הצילום מרהיב, ריאליסטי ומבויים ברגישות אפילו אם הוא חוטא באומנותיות יתר וחלק מהסצנות מצולמות רק לשם הצילום. הריאליזם של הסרט נשמר גם בסאונד.אין כמעט מוסיקת ליווי והסאונד הטבעי עוטף את הצופה, המוזיקה בסרט ברובה לא מגיעה מפס קול חיצוני אלא היא חלק מהעלילה והדמויות שרות ומנגנות.  בסגנון בלקני אמיתי המוזיקה עשירה ומרכיבה פסקול מעניין בתיבול מזרחי וצועני ולעיתים מעורבבת עם באסים כבדים בסצנת המועדונים של סרייבו. מומלץ בעיקר קטע הפתיחה המקפיץ של הסרט  Blam! של להקת Dubnioza.

 

מהי דרך? מה המשמעות של ללכת בדרכנו או בדרכם של אחרים ומי סולל לנו את הדרכים האלה? אחרי הכול כל אדם הולך בסופו של דבר בדרכו שלו. "בדרכה" הוא סרט ששואל האם האסלאם יצליח לחיות בשלום עם עברו, האם לשילוב הזה בין מסורת למערביות יהיה ילד משותף? זוהי שאלה שרלוונטית יותר מתמיד גם לישראל של ימינו. זבאניץ' משאירה אותנו בלי תשובה ועם ראיה קצת פסימית: כן, כל אחד אחד מאיתנו יכול להמשיך בדרך שלו בנפרד ולמצוא את העתיד שלו. אבל אנחנו נשארים בלי תקווה אמיתית למצוא דרך משותפת. בינתיים אנחנו ממשיכים לחפש אוטוסדרה ונשארים כל אחד בשביל החצץ הקטן שלו.

 

 

 

תגובות