מגזין

צל של ספק

האלטרנטיבה כמרמז משמה, לעולם תישאר אלטרנטיבה. לקראת פתחה של שנה חדשה טל מסר נושא תקווה שנשכיל לצאת מבין חומות הגטו התרבותי שהקמנו לעצמנו ושנרחיב את בסיס קהל היעד. שנהיה לראש ולא לזנב

מאת טל מסר. 08-09-2010

תגיות: אלטרנטיבה

צל של ספק

סיפרתי לה שאני משדר בקול הקמפוס. נדמה היה לי שפיסת המידע הזאת הייתה יכולה לכל הפחות להעיד על יכולתי להתנסח באופן נהיר ולשלול את האפשרות שאני איזה פריק אנטי חברתי. מי יודע, אולי היא אפילו הייתה יכולה לקבל רושם מוטעה שמא אני איזה כוכב עולה בשמי עולם התקשורת. סלבריטאי בהתהוות. גם האפשרות הזאת לא הייתה רעה בשבילי. היא הייתה יפה. צווארה הברבורי נמתח באצילות ועיניה מלאות החיים סימנו למלצר שהיה בקצה המסעדה להביא לה עוד כוס יין. אני מעולם לא הצטיינתי בתפיסת תשומת ליבם של מלצרים, בטח שלא מקצוות של מסעדות ובוודאי שלא תוך שימוש בעיניים בלבד. הם תמיד נהגו להשאיר אותי עם היד למעלה או עם חצי משפט שלא נשמע. היא הייתה מרשימה. ויותר מכפי שקיוויתי להרשים אותה בחזרה, קיוויתי שהיא כמוני אוהבת מוזיקה ושנוכל לשוחח בהתלהבות מאז ועד שנזדקן על האלבום הזה והאלבום ההוא תחת שמי ספטמבר נצחיים של תל אביב. ובכן זה לא קרה. אמנם כשהביטה שוב את עיניה אליי היא הצהירה בהחלטיות חד משמעית שהיא "מתה על מוזיקה", אך כעבור חמש דקות לתוך השיחה הזאת הבנתי שהמוות הזה הוא לא שלה, הוא שלי ושל הסרט שהקרנתי עליה.

היא אוהבת מה שכולם אתם יודעים: "מה ששומעים ברדיו ובמסיבות. בעיקר ישראלי. אבל רק ישראלי שנעים לשמוע, לא רוק כבד או מזרחית. וגם לא טראנסים". ולמרות שהיא כנראה לא חשה בדבר, באותו הרגע האדמה זעה תחת שולחן המסעדה ותהום נפערה בינינו. היא עדיין הייתה מאד יפה, והשמלה השחורה שלבשה הייתה צמודה מספיק כדי לגרום לשאר הרחוב להתערפל בחוסר ייחוד של יום חול, אבל מאותו הרגע הבנתי שאני בבעיה, וזו לחלוטין הבעיה שלי. כי ככה זה עם אוהבי מוזיקה. הם משוכנעים שמוזיקה היא הדבר החשוב ביותר בעולם. ואם זהו המצב, הרי שהמוזיקה שהבן אדם שומע מספרת עליו הכול. "אמור לי מה המוזיקה שלך ואומר לך מי אתה". ובינינו, מה כבר יכולה לומר לי בחורה שמפגש פסגה של כל אמניה האהובים בכל הזמנים יכול היה להיות באותה המידה ארוחת ראש השנה בבית משפחת בנאי. כל שיר חדש שאני מכיר, כל תו בודד בקלאסיקה שהיא כנראה קלאסיקה רק עבורי, הם חלק ממי שאני. הם דרך להעברת רגשות שאין לי מושג איך להעביר אחרת. ויכול מאוד להיות שהיא התכוונה למה שאמרה, ושהיא באמת ובתמים אוהבת מוזיקה. אלא שבעבורי אהבה ומוזיקה שתיהן חייבות להיות בעלות ייחוד ונחבאות אל הכלים. אחרת הן בנות תחליף. ובעייני, אין דבר פחות רומנטי מזה.

ואולי זה רק אני, אבל לפעמים נדמה שהנבירה האובססיבית הזאת במדמנות המוזיקה "האלטרנטיבית" רק מרחיקה אותי יותר ויותר מהחברה אליה אני משתייך. מה אני עושה עכשיו עם כל התווים האלה שהפכו לצלילים? עם המילים שנהפכו למשפטים ונתקעו לי בראש? למה ישנם אנשים שיכולים להסתפק במה שמאכילים אותם וישנם כאלה שפשוט חייבים למצוא עוד? השאלות הללו הן שאלות פילוסופיות ונדרש פילוסוף כדי לענות עליהן. מאחר ואני איני כזה, אתלה באילנות גבוהים ואדגים את הנקודה דרך משל המערה של אפלטון (בתקווה כנה שלא איעצר באמצע הסיפור על ידי משטרת החנונים). ולהלן תקציר המשל: מספר אסירים יושבים בחשכה. רגליהם אזוקות בשלשלאות וגבם כפוף כנגד תקרת מערה נמוכה וטחובה. המערה היא ביתם מאז שהם יכולים לזכור את עצמם, והמציאות לדידם, היא המציאות שבתוך המערה. שנים על גבי שנים הם חיים באפלה אך מעולם לא ביכו על מר גורלם. שהרי המר אינו מר אלא בהשוואה למתוק, והמציאות שמחוץ למערה לא קיימת למעשה בתודעתם. יום אחד אסיר בודד אוזר אומץ ומכתת את רגליו אל עבר האור שבקצה המנהרה. כשלבסוף הוא מגיע החוצה אל אור היום הוא מבחין ביופי של העולם שבחוץ. העצים, הציפורים... נרגש ונפעם מהתגלית הוא חוזר למערה כדי לבשר לחבריו על שמצא. הוא מספר לאסירים האחרים על העולם שבחוץ אך הם מבטלים את דבריו בזלזול. הוא מנסה לשכנע אותם בצדקתו אך הם מסרבים להקשיב ובוחרים להישאר במציאות היחידה אותה הכירו מעולם.

             מערה

אין נכון או לא נכון במוזיקה. אבל יש את המחפשים אחר האמת, ויש את אלו שנשארים בגבולות המערה. ואם תחשבו על זה לרגע, תגלו שהסיפור שלי הוא בעצם הסיפור של כולנו. לכולנו יש אמא, אבא, אח, אחות או בן זוג שתקועים עמוק עמוק בצד הסחי של המיינסטרים. במקרה הטוב הם עדיין מקשיבים לאותו דיסק של פינק פלויד מכיתה ט', במקרה הרע הם מחזיקים באוטו דיסק שעונה לשם: "Mix 2009". למרות כל ניסיונותינו להושיע אותם מפיר הבינוניות שכרו לעצמם, הם אפילו לא מראים סימן של רצון להיגאל. אז מה הפלא שאנחנו מתייאשים? אם אנחנו לא מצליחים להשפיע על האנשים הקרובים לנו ביותר, איך בכלל נצליח לחולל שינוי בקנה מידה רחב יותר?

אז אנחנו מתחלקים למחנות. אנחנו מתחבאים מאחורי מיקרופון, שולחים תדר מוצפן שנקלט אך ורק בתל אביב ופונים מראש לקהל היעד המצומצם והאליטיסטי שמוכן לשמוע אותנו. עם הזמן אנחנו נואשים לגמרי מעולם האיוולת שבחוץ ומתבצרים בקהילה אלטרנטיבית ששפתה שפת סתרים עמומה המורכבת משמות להקות אזוטריות, וביתה קבוע באותם מעוזים תל אביבים שהידיעה על קיומם עוברת מפה לאוזן. שבעים וזחוחים אנחנו מביטים בהתנשאות השמורה ליודעי דבר על אותם חוטבי עצים ושואבי מים שבחרו בגורל תפל ועקר של חיים ללא מוזיקה. פסימיים כמו אפלטון, אנחנו מחלקים את הבריות לאנשי זהב ואנשי נחושת. גישה שמאפיינת שלטון של פילוסופים. הבעיה היחידה היא, שאנחנו לא באמת שולטים על אף אחד.

עמיתי השדרנים ואוהבי מוזיקה באשר אתם, הגיע הזמן לרדת ממגדל השן. אל לנו להתחבא מאחורי חומות האלטרנטיבה ולהקים ממלכת תרבות נפרדת. אל לנו לעמוד מנגד כשעינינו חוזות בשקיעה שמסביבנו. בתוך עמנו אנו יושבים, וברגע שלקחנו לידינו את המיקרופון, המצלמה, או המקלדת, הפכנו לבעלי מחויבות חברתית. יש שיאמרו שזוהי סך הכול מוזיקה, אך האמת היא שהיא חזות הכול. ככל שזה נחמד להיות שונים, מגניבים וחדשניים, זו בהחלט לא חוכמה גדולה להיות כאלה בין דלת אמותינו. עלינו לפתוח את השערים, להיות נגישים יותר לקהלים אחרים ולהצעיד אותם אל עבר אופקים מוזיקליים טובים יותר. לשם כך אסור לנו לפחד מהמיינסטרים, עלינו להיטמע לתוכו ובו לקבוע את הטון. תפקידינו כשדרני רדיו כפי שאני רואה אותו, הוא להכווין את החברה בה אנו חיים אל עבר האור שבקצה המנהרה. לא האור הפרטי שלנו, שהרי אין דבר מעצבן יותר מטוטליטאריות מוזיקלית, אלה האור שהוא של כולם, אך בלי עזרתנו הוא לעולם לא היה זוכה להגיע לאוזני הציבור. אז בפעם הבאה שאתם עומדים מול מיקרופון, נסו לדבר לא רק לאותה גילדה סגורה של מביני עניין. דברו לכולם. ובפעם הבאה שאתם עומדים מול אחיכם הקטן ששומע מה שהטלוויזיה אומרת לו לשמוע, אל תאמרו עליו נואש. כי המהפכה מתחילה מכאן. ואני לא יודע מה איתכם, אבל לי כבר נהיה קצת בודד פה למעלה.

ומה על אותה בחורה? ובכן כעבור שנה תחת שמי ספטמבר אחרים, במהלך נסיעה שגרתית באוטו, היא לפתע שאלה אותי אם אוכל להשאיל לה את London calling של הקלאש שהתנגן ברקע. הישרתי מבט איליה והנהנתי בהסכמה מבלי לומר דבר. לא רציתי לקלקל את הרגע הזה במילים. היא הייתה עדיין מאד יפה. אך זה לא היה עד לאותו רגע שהבנתי שאני מאוהב.

 

תגובות

  • בשורת הישועה מפי טל מסר (^=

    צודק ! אני לא אוהב בכלל את ההסתכלות של אנחנו נאורים והשאר שוטים וצרחני מקדונלדס . מבחינת התמיכה אני בעיקר מנסה להכיר את קול הקמפוס, בגלל שהאלטרנטיב כאן ולא בגלגל"צ ..... אני בכלל לא תל-אביבי ונמצא בצפון הרחוק אבל עדיין מאזין לקול הקמפוס כשיש מחשב או טלויזיה בסביבה, אם תשנו שהתדר שלכם יהיה ארצי אז הוא הוא באמת יגיע ליותר אנשים . אני שומע אותכם גם בבית אבל רוב האנשים שומעים רדיו רק כשהם באוטו וכולם תמיד מסתבכים עם למצוא תחנה בקליטה טובה, אם אתם תשדרו בכל הארץ אז כל הטינייג'רים שמחפשים אלטרנטיב ויפלו על התוכנית שמתאימה להם ישבו בקסמה השונה והכנה של התחנה ;-) אתם מפיצים את הידיעה על התחנה איכשהו? טוב נראה לי אני אכין סטנסל ואתחיל לרסס ;-) ואתה צודק LIFE IS MUSIC ! MUSIC IS LIFE !   תודה על הכתבה

    the glove, 08-09-2010 15:56

  • *מבחינת התמיכה אני בעיקר

    מנסה להכיר לעוד אנשים את קול הקמפוס . ואני עושה את זה דרך אגב בקנה מידה עולמי, מעביר לאנשים ברחבי העולם שהם לא ישראלים . יש אופציה לאתר להיות באנגלית?

    the glove agaiin, 08-09-2010 15:59

  • מאוד אהבתי את הכתיבה

    והרעיונות שהעלית כאן מאוד נכונים

    אופיר בלוז, 08-09-2010 23:31

  • אני איתך

    ולונדון קולינג אחד האלבומים הגדולים.

    יבגני, 09-09-2010 00:53

  • כתבה מבריקה !! ומחדדת ..

    "הקיום ללא מוזיקה הוא תפל ועקר..." אמר לי איש חכם , ואוסיף ואומר שחיים ללא מוסיקה זה כמו חיים ללא שימחה ללא "חמצן" - מוסיקה היא שפה . שפה עשירה היא כלי ודרך עצומה להביע הכול בעצם (מצבים פנמיים שבנפש, תחושות ,היא תחליף לביטוי במקום שהמילים מתקשות להופיע ) היא רגעים , זכרונות , "תמונות" בחיים . טל ,כתבה מופלאה, יפה ומדיוקת באמירה שלה. צודק תפקידו של שדרן חשובה משמעותית . יגדיל לעשות שדרן שמצליח לשלב הנאה , ואיכויות להעשיר , לגוון ולהשפיע - ל"גרות" לגרום לך להקשיב לאתר מוסיקה חדשה , ולכן לשדרנים תוקף סמכות הם סוג של "מצבי תרבות" תודה רבה , כתבת מרגש ונפלא . לימור דיאמונד

    לימור דיאמונד, 10-09-2010 09:58

  • כתבת יפה מאוד

    רבים מחבריי לא ממש מאזינים למוסיקה וזה די נדיר לפגוש אנשים בעלי טעם דומה לשלי ועם אהבה גדולה למוסיקה. הכתבה שלך כל כך נכונה ולכן האזנה למוסיקה היא משהו אישי שלי. אני כבר לא מיסיונרית מוסיקלית כמו שהייתי בעבר. לשמחתי עדיין נתקלת במקורות טובים בשבילי כמו הכותבת מעליי שערכה והגישה חד פעמי את התוכנית הזו ברדיו הר הצופים. תקשיבו ותשמעו אהבה גדולה למוסיקה. http://pod.icast.co.il/510ab3b1-a216-4006-8e49-2f4cbca3658b.icast.mp3

    אתי, 19-10-2011 16:16

  • אולי הלינק הזה יעבוד כקישור

    http://www.icast.co.il/default.aspx?p=Podcast&id=360674&cid=393094 כדאי!!

    אתי, 19-10-2011 16:18