מגזין

פלפל חריף במיוחד

לקראת ערב מחווה לכבודו שיערך ביום חמישי, סוקר אמיתי מלר את חייו ופועלו של ג'ון פרושיאנטה, אחד הגיטריסטים החשובים והמשפיעים הפועלים בימינו, ובודק מה כל כך מיוחד באיש הזה וביצירה שלו, שהוא זוכה לערב מחווה עוד בחייו?

מאת אמתי מלר. 25-08-2010

תגיות: ג'ון פרושיאנטה

פלפל חריף במיוחדתמונה: ed___209

יש לי חלום. טוב, יש לי כמה חלומות, אבל אחד מהם הוא ללא ספק להיות בהופעה של ג'ון פרושיאנטה. אני לא מבקש יותר מדי, זה לא צריך להיות באיזה לוקיישן מיוחד או עם הפקה בומבסטית. גם להקה לא צריך, רק הוא וגיטרה אקוסטית. מכיוון שאדון ג'ון לא מראה סימנים של הגעה לארץ הקודש, ואני לא מתוכנן להגיע לארה"ב, נראה שהחלום לא יוגשם בקרוב. אבל הנה צצה לה הזדמנות לחוות משהו שהכי מתקרב לדבר האמיתי. ביום חמישי הקרוב עומדת להיערך הופעת מחווה לגיטריסט המחונן בהשתתפות רותם אור, Tiny Fingers ,  The trees & the bees, Kitzu ועוד אורחים והפתעות, כך על פי הפרסומים המוקדמים.

אז מה כל כך מיוחד באיש הזה וביצירה שלו, שהוא זוכה לערב מחווה עוד בחייו?

אז ככה:

פרושיאנטה התחיל לנגן בגיטרה בגיל צעיר, והיה מעריץ של ה- Red Hot Chili Peppers, אז, בסוף שנות השמונים, להקת פאנק-רוק די אלמונית. עם הזמן הוא התיידד עם גיטריסט הלהקה דאז, הלל סלובק ודרכו הכיר גם את הבסיסט שלה פלי. אחרי שסלובק נפטר ממנת יתר של סמים, והחיבור עם הגיטריסט שנבחר במקומו לא צלח, הציע פלי לתת הזדמנות לג'ון הצעיר, אחרי שכבר שמע אותו מנגן במספר הזדמנויות. השידוך הוכתר כהצלחה, ג'ון הגשים חלום והצטרף ללהקה שהעריץ.

ב-1989 יצאMother's Milk , האלבום הראשון בו הוא לקח חלק. שנתיים אחר כך הוציאה הלהקה את האלבום המוכר ביותר שלה  , Blood Sugar Sex Magik שהפך אותה לאחת הלהקות הגדולות בעולם. במהלך סיבוב ההופעות העולמי שהגיע בעקבות האלבום החלו להיווצר קרעים בין ג'ון לבין שאר חברי הלהקה. ג'ון הרגיש שהפרסום וההצלחה העצומה בה זכו פגעו במטרה העיקרית שלו כאמן ומוזיקאי, עשיית מוזיקה טובה ובלתי מתפשרת. ב-1992 הוא נטש את הלהקה שהופיעה בטוקיו, וחזר לארה"ב.

חוץ מאשר התשוקה למוזיקה ג'ון חזר הביתה גם עם חיבה יתרה לסמים. התחביב החדש שאימץ לעצמו במהלך השהות עם הלהקה הפך די מהר להתמכרות קשה להרואין. במשך מספר שנים הוא הסתגר בבית והשקיע את כל זמנו ומרצו בנגינה ובסמים. צפו בבראיון שנערך איתו ב-1994 ושודר בטלוויזיה ההולנדית. זה לא מראה סימפטי במיוחד, הוא נראה שם רזה,כחוש ובעיקר אבוד ומבולבל.

באותן שנים קשות של התמכרות הוא הוציא את שני אלבומי הסולו הראשונים שלו Niandra Lades and Usually Just a T-Shirt (1994) ו-Smile from the Streets You Hold (1997).  שני האלבומים האלו הם, באנדרסטייטמנט, לא האלבומים הכי קלים לעיכול והאזנה שייצא לכם לשמוע במהלך חייכם. הם הוקלטו על טייפ 4 ערוצים, מה שמעניק להם תחושה מאוד ביתית ואינטימית אבל גם איכות סאונד די ירודה. מעבר לזה, ניתן לשמוע שם אדם סובל. כשהוא לא שר, הוא צווח, צועק, ומשתעל. או במילים אחרות, שר את הכאב שלו. שני הדיסקים האלו , ובעיקר Niandra Lades, הם סוג של מסמכים אנושיים לא פשוטים, אך מרגשים. בקיצור, לא מומלץ למתחילים, ואני חייב להודות שגם לי קשה לצלוח אותם.

באופן פחות מפתיע ההתמכרות גבתה את מחירה, בין השאר אובדן של מספר לא מבוטל מהשיניים (משהו בין כמה בודדות, לכל הלסת התחתונה, תלוי לאיזו שמועה מקשיבים). גם הבית שלו נשרף כליל ואיתו כל אוסף הגיטרות המכובד שלו. ב-1998 הוא נכנס למוסד גמילה, ומאז, על פיו, הוא לא נגע בסמים, משום סוג. אחרי הגמילה הוא חזר ל- Red Hot Chili Peppers, וב- 2001 הוציא את אלבום הסולו השלישי שלו, To Record Only Water For Ten Days.  האלבום הזה הוא הראשון שלו שהכרתי, ועל כן שמור לו מקום מיוחד בליבי. בלי קשר לזה מדובר באלבום מעולה, שנחשב על ידי רבים לפסגת היצירה שלו. הוא עדיין עוסק בנושאים של כאב, בדידות ותסכול, אבל כבר נשמע הרבה יותר ברור ומפוקס. הוא מלא באלקטרוניקה שמשתלבת באופן שמרגיש טבעי עם הגיטרה, כמעט בכל השירים באלבום.

כאמור, במקביל לקריירה המחודשת בלהקת האם, המשיך ג'ון לטפח את קריירת הסולו שלו, וב-2004 הוציא את Shadow Collide With People. גם האלבום הזה נחשב לאחד המוצלחים שבאלבומיו, למרות שלטעמי יש טובים ממנו בהרבה. האלבום הזה בעיקר מראה את השינוי החד בכיוון המוזיקלי שלו, כשהוא מתחיל להנפיק שירים שיותר מתקרבים למה שעשה עם אנתוני קידיס ושות' (רק הרבה יותר טובים, כן?).

מאוחר יותר באותה שנה הוא יצא בהצהרה יומרנית למדי, והודיע שהוא מתכוון להוציא שישה אלבומים במהלך חצי השנה הקרובה. אלבום (או אי.פי) כל חודש. טירוף. על פניו זה מעט מעורר חשד, יש סיכוי יותר מסביר שבקצב כזה מסחרר המוזיקה שתצא תהיה גולמית, לא מספיק מלוטשת , וכמובן שתחזור על עצמה.  אבל התעמקות בסדרת ששת האלבומים מגלה שבניגוד לחששות, רובם ככולם עומדים בפני עצמם, שונים, מגוונים, ופשוט טובים. מהבולטים ביניהם ניתן למנות את The Will To Death שפותח את הסדרה , DC EP, ו- A Sphere In The Heart Of Silence, שהיה אלבום אלקטרוני יותר מכל דבר אחר.

אבל מעל למבול היצירה הזה, בולט אלבום אחד, Curtains, שסגר את סדרת  six-in-six, כפי שהיא מכונה. Curtains הוא מבחינתי שיא היצירה שלו, שמרגישה כמו סגירת מעגל מסוימת. הוא כמו חוזר לימיו הקשים בשלהי שנות התשעים, מתעסק במה שכואב לו ומפחיד אותו, עושה חשבון נפש ותוהה על מקומו בעולם. גם הפעם ההפקה היא ביתית, ונעשתה בסלון ביתו, אבל להבדיל מאז, הפעם זה נשמע מעולה, מלוטש ומקצועי. פשוט תענוג. אפשר עוד להרחיב בדיבור על האלבום הזה, אבל כמו שאומרים, קצרה היריעה.

ארבע שנים קדימה, וב-2009 קורים שני דברים משמעותיים. The Empyrean , אלבום הסולו האחרון שלו (נכון להיום) יוצא לאור. האלבום הזה שונה מכל מה שייצא לפניו הן מבחינה מוזיקאלית, ובעיקר מבחינת התכנים. "אלבום קונספט", מכנים אותו. אותי הוא פחות מרגש. וזה אחד המדדים העיקריים מבחינתי למוזיקה של ג'ון פרושייאנטה. הדבר השני והמשמח לא פחות הוא הפרישה השנייה והסופית(?) מלהקת הפלפלים (כן, אני לא אוהב אותם במיוחד). לפי הדיווחים והשמועות הוא עובד היום על כל מיני פרויקטים מוזיקליים כאלו ואחרים, ואין הרבה ספק בכך שנשמע ממנו שוב בקרוב. חוץ מהביוגרפיה והדיסקוגרפיה המרשימה, ג'ון נבחר גם במקום ה-18 ברשימת הגיטריסטים הגדולים של כל הזמנים שערך המגזין "רולינג סטון".

 

אז  בגלל כל זה, פחות או יותר, מתקיים ערב מחווה לאחד הזמרים/יוצרים/אמנים/גיטריסטים החשובים והמשפיעים ביותר שמסתובבים בינינו כיום. ומי יודע, אולי השמועות על ערב המחווה באוזן-בר יעשו את דרכן אל אוזניו של מר פרושייאנטה, והוא יבין שיש כאן בארץ קבוצה, אולי לא גדולה מאוד, אך נאמנה, של אנשים שמייחלים לבואו ביום מן הימים. מותר לחלום, לא?

פרטים על ערב המחווה באוזןבר - כאן

תגובות

  • סוף סוף מישהו כותב על היוצר הענק הזה...

    ג'ון פרושיאנטה מרגש, פשוט כך. המוזיקה של להקת האם די שטחית לעומת זאת כשג'ון לבד הוא מגיע לגבהים חדשים והפלפלים יכולים להסתכל מלמטה בקנאה. כישרון בלתי נדלה יש לבחור (טפו טפו) To Record Under water for ten days ו The will to death הם המועדפים עלי. פשוט אלבומים מעולים. הייתי כ"כ רוצה לראות אותו בהופעה בארץ ובכלל. רק לשמוע את an Excercise בלייב, אדיר.

    גל, 03-09-2010 03:32