מגזין

כמו גדולים

ילדינו מתחנכים על משנתם של ליצנים. טל מסר קורא להחזיר עטרה ליושנה ולהשיב לאלתר את גיבורי הילדים של פעם

מאת טל מסר. 13-08-2010
כמו גדולים

מאז שאני יכול לזכור את עצמי אני שונא ליצנים. שונא את האף האדום המטופש שלהם, ואת הכובע המחודד שלהם. שונא את הנחמדות המאולצת שלהם ואת הקול המעוות שלהם. החיוך שמרוח תמידית על פניהם המאופרות מעורר בי חלחלה ורודף אותי עד היום בסיוטים. בעוד המפלצות של ילדים אחרים היו מוסתרות היטב בתוך הארון או מתחת למיטה וניאותו לצאת רק עם רדת הליל כאשר הגיע הזמן לישון, המפלצות שלי היו בשר ודם. הן הילכו לאור יום גלויות לעיניי כל, הורשו לחבק ילדים וקיבלו כסף מזומן ממבוגרים. ואני כילד קטן, מידי כל חודש בערך נאלצתי לעמוד מול הנמסיס שלי בחגיגות ימי הולדת בגן. באותם זמנים פיללתי לקוסם שיגרום לליצן להיעלם או לפחות לכזה שייקח את מקומו על הבמה.

ישבתי בצד במרחק בטוח ממופע האימים כשמבטי מקובע על היצור המשונה ופניי הלומות חיל פלצות וזעזוע. "למה בנאדם מבוגר בוחר לעשות מעצמו צחוק? הרי הוא לא עובד על אף אחד", הדהד בתוך ראשי קול עמוק ומבוגר מידי לגילי. "אני צריך ילדון חמודון מהקהל לתעלול הבא..." אמר הליצן בקול מתחנחן ועיניו התרוצצו בארובותיהן באמוק כמשחרות לטרף צעיר. "שיט, הוא מסתכל לכאן הסוטה", הנמכתי ראשי ועצמתי עייני חזק חזק בשאיפה להפוך לבלתי נראה. "אתה! הילד שמתחבא שם מאחורה! בוא חמודי בוא תשתתף בתעלול". "תשמור את התעלולים שלך לעצמך ותפסיק לדבר אליי כאילו הייתי מפגר" רציתי לומר לו, אך המילים סירבו לצאת. מאחר שהייתי ילד והיכולת לתרגם רגשות למילים לא הייתה מפותחת דיו, כל הכוחות שהצלחתי לחלץ כדי להרחיק מעליי את התפלץ הסתכמו בשילוב הידיים, כיווץ מתון של שרירי הפנים והטיית הראש מצד לצד. אולם נדמה שכל ניסיונותיי לחמוק עלו בתוהו ואי נכונותי לשתף פעולה רק דרבנה את הליצן להמשיך ולחתור למימוש זממו. "ילדוני, איך קוראים לך?" הוא שאל בנימה של אנס סטטוטורי תוך כדי התקדמות מהירה בצעדי ענק לעברי. "אל תתבייש בוא לשחק עם כולם" הוא עמד מעליי ופתח את ידיו הענקיות בשאיפה ברורה לחתור למגע. דמותי הקטנה השתקפה בבבואת אפו האדום והמבריק והתקרבה באיטיות. חוט רוק יבש נמתח בזווית פיו כל אימת שנפתח, שיניו בלטו בצוהבן הרקוב על רקע לובן שכבות המייק אפ שכיסו את פניו. "ססעמק הוא הולך לחבק אותי", הוא מתקרב לאט לאט...

אני מתעורר... זה היה רק חלום. אני מנגב את אגלי הזיעה שנצטברו על מצחי ומסדיר את קצב הלימות ליבי. אני בן 23 ונרדמתי על הספה בצהרי היום בבית הוריי. לצידי יושב אחייני הקטן בוהה כמהופנט במסך הטלוויזיה שממול. אני מסיר את קורי השינה מעל עייני ומגלה שהתעוררתי אל תוך סיוט. "שלום לכם ילדים וילדות אני יובל המבול..."  אז זה הכה בי. לפתע הבנתי שלפחד הלא רציונאלי שלי מליצנים יש שורשים רציונאליים מאוד. העניין הוא שבדיוק כמו אז, בשל עצם היותי ילד לא יכולתי להביא את רגשותיי לידיי ביטוי מילולי ולפרט את הסיבה שבגינה אסור להפקיר את גורל הדור הצעיר בידיהם של היצורים הרעשניים והכעורים הללו. "אין מנוס מן המסקנה המתבקשת" חשבתי לעצמי. "יובל המבולבל חייב למות".  

ילדים תאמינו או לא, הם בני אדם. אמנם בעלי קולות גבוהים ומידות נמוכות אך עדיין בני אדם. ככאלה, הם שואפים להתפתח ולקבל יחס שיווני. ילדים הם גם כמו ספוג. למדו אותם להיות כנועים והם ייכנעו, דברו אליהם כאילו היו פגועים שכלית ושכלם ייפגע. הטון המתיילד והמתחנף בו עושים שימוש "הליצנים החדשים" בקלטות הילדים של היום (שבינתיים הספיקו להפוך לתקליטורים) הוא זלזול בוטה באינטליגנציה של הטף. הילדים המסכנים שנולדו אל תוך עולם שמדבר אליהם בשפה דלה מדכאת, בולעים בשקיקה את המציאות היחידה אליה נחשפו ומתיילדים אל תוך עצמם בגרון חנוק, מלא בכל הרגשות שלא יכלו מפאת גילם להביא לידי ביטוי במילים. ואיך יוכלו? הרי חבריהם היחידים מדברים אליהם מתוך מסך הטלוויזיה בשפה קלוקלת מלאה בשגיאות תחביר יעני חמודות. הדבר אולי חמוד בעינינו שכן אנו מכירים בכך שהטעות נעשתה בכוונה, אך הילדים ששואבים מידע חדש מכל דבר שלנו נראה ברור מאילו, נתקלים בשפה מתיילדת ומתחנפת שלימים הופכת לשפה שבה הם אמורים להשתמש לשם ביטוי עצמי כבוגרים.   

את הדבר הטיבו להבין גיבורי הילדים של פעם. יהונתן גפן, יהודית רביץ, אריק איינשטיין, גידי גוב, עוזי חיטמן, ויוני רכטר דיברו ושרו אל הילדים שהיום הם אנחנו בגובה העיניים למרות הבדלי הגובה הנראים לעין. הם לא נזקקו לא לתחפושת ולא לפאה. אותן דמויות מיתולוגיות הבינו את עולמינו, דיברו אלינו "כמו גדולים", ולא השתמשו בשפה מעליבה ומתגמדת כדיי לרדת לרמתו המילולית של הילד. יצירות כמו "הכבש השישה עשר" "וכמו גדולים" מצליחות להתחבר לעולמם של הילדים מתוך התייחסות אל הילד כבן אדם בעל רצונות ומחשבות שלא נופלות בחשיבותן מאלה של המבוגרים. הן עושות זאת בין השאר מתוך הכרה והתמודדות עם הדיכוי החברתי שפועל על ילדים מתוקף היותם ילדים. זה  הKinder garden blues  אם תרצו, רוק'נרול בעריסה. בועט, חריף ומחתרתי.  שירים כמו "אני כבר לא תינוק" "והצריך הזה" נוגעים בנקודה רגישה בעולם הילדות ומבינים את התסכול שחש הילד אל מול עולם שמתייחס אליו כמו לתינוק. עולם שהביטוי הקיצוני ביותר שלו מגולם בדמותם של ליצנים.

רוצים לדבר על התרופפות המוסר הקולקטיבי ושקיעת התרבות? בואו נתחיל בהתחלה. שם מונחות אבני היסוד שעל גבן אמור להיבנות דור העתיד. קלטות הילדים החדשות עוסקות יותר בהכנסת תכנים פרסומיים לתוך העלילה מאשר הקניית ערכי יסוד חברתיים מאחדים ופיתוח המחשבה העצמאית. ליצנים מבולבלים ששואלים שאלות קלות מידי מונעים מהילדים את השאיפה הטבעית להתבגר ומייצרים להם לגיטימציה להישאר במצב גוזלי ומנוון. הילדים אינם טיפשים ואין צורך להתייחס אליהם ככאלה. הם כמהים ליחס רציני כאחד האדם, אך בגלל שהם דיי חדשים בקטע הזה של ביטוי עצמי ותקועים בתוך גוף קטן ומצחיק, הם לא בדיוק מסוגלים עדיין לומר זאת לכם, וזעקתם האילמת נבלעת אל מול קול רמקולי הטלוויזיה. בדיוק כמו הילד שהייתי הם זועקים עכשיו לקוסם. כזה שלובש את דמותו של גיבור הילדים של פעם. האם מובילי התרבות של ישראל כיום יואילו לשמוע את הזעקה, יכנסו לנעליהם הגדולות של קודמיהם הנזכרים לעיל, ויצילו את הדור הצעיר מייד הדיכוי המתיילד עליהם לרעה?

 

תגובות

  • זאת תעשייה שעושה הרבה מאוד כסף

    התעשייה הזאת של תכנים לילדים עושה הרבה מאוד כסף http://makekessef.blogspot.com

    לעשות כסף, 14-08-2010 15:46