מגזין

ג'מייקה ג'מייקה – על מהות ועצמאות

בשישי האחרון חגגה ג'מייקה את יום עצמאותה ה-48, מה שנתן ליוסי חלילי סיבה טובה לחזור איתה אחורה במנהרת הזמן המוסיקלית

מאת יוסי חלילי. 10-08-2010

תגיות: רגאיי, ג'מייקה

ג'מייקה ג'מייקה – על מהות ועצמאות

הנסיון להתחקות אחר שורשי המוסיקה הג'מייקנית מזכיר לי קצת את הנסיון להגדיר "אוכל ישראלי". ערב רב של מקורות ומסורות תרבותיות שהגיעו כל אחת בזמנה ונפגשו על ציר הזמן שהוביל לבסוף להיווצרותה של תרבות אחרת, חדשה. בהתחלה (המאה ה-16) היו אלה הספרדים שהגיעו אל האי הקסום, לאחר גילויו על ידי קולומבוס, והעלימו אט אט את השבטים האינדיאנים שחיו בו עד אז. יחד איתם הגיעו גם אלפי עבדים אפריקאים, שהחלו להתרבות ולמלא את האי גם כשהשלטון התחלף בכובש חדש - הבריטים. בדרך עוד טענו הצרפתים לבעלות על האי השחור, שמשאבי הטבע שלו היוו תמריץ כלכלי לכיבוש, אך לבסוף היתה זו חבורת פורעים בריטית שלקחה את השלטון. גם הם לא חסכו בהבאת עבדים מהיבשת השחורה שהתרבו עם הזמן והחלו למרוד ולדרוש את זכויותיהם. לבסוף, ב-6 לאוגוסט 1962 הם זכו בעצמאותם הריבונית והניפו לראשונה את דגל הצהוב-שחור-ירוק.

שיעור ההיסטוריה הקצרצר הזה אמנם לא כולל באופן ישיר שום הסבר מוסיקלי, אבל בלעדיו לא נוכל להבין באמת את היווצרותה הראשונית של המוסיקה שהגיעה מאחד האיים הקאריביים הקסומים עלי אדמות. שכן כל פיסה שהרכיבה את הפאזל הזה במהלך מאות השנים הללו הביאה איתה השפעה תרבותית, שפה, אמונות ומנהגים משלה, שבסופו של דבר הולידו את אחד הז'אנרים המוסיקליים המענגים ביותר בעולם. לכבוד יום העצמאות של ג'מייקה שחל השבוע, ננסה לסקור כאן בקצרה את תהליך ההתפתחות המופלא של הז'אנר הזה, שמזוהה איתה יותר מכל. וכן, זה קשור לרגאיי.

פולק אנד רול בהתחלה הייתה שם מוסיקת הפולק. הרכיבו אותה מסורות מוסיקליות אירופאיות מובהקות שהתערבבו באופן בלתי נמנע עם ז'אנרים אפריקאים עתיקים כמו קומינה וטאמבו. המיקום הגיאוגרפי נתן גם הוא את אותותיו וההוספה של המוסיקה הקאריבית לסיר הולידה את המנטו. כך יצא שבתחילת המאה הקודמת ז'אנר מוסיקלי חדש השתלט על האי. את המקצב נתנו תופי היד וכלי הנשיפה ואת כל השאר עשו הבנג'ו, קופסת הרומבה והגיטרה האקוסטית. העבדים ששרו על הקצב הזה, שמשדר שמחה והנאה בעיקר, הצליחו להשתיל גם מלל שדיבר על חיי היומיום הלא פשוטים שלהם ונתנו ביטוי למצוקותיהם דרך המוסיקה שהשליטים כל כך נהנו לשמוע. המנטו שרד בכבוד והחזיק מעמד כמה עשורים עם כוכבים כמו Louise Bennett, Lord Flea, Harold Richardson ואחרים, אבל לקראת אמצע המאה הוליד מתוכו את היורש הטבעי שלו - הסקא.

 

 

 

 

על הא ועל סקא

ז'אנר המוסיקה הג'מייקני הכי שמח שיש נולד תאמינו או לא, כתוצאה ממלחמת העולם השנייה. בתום המלחמה, הוצבו כוחות הצי האמריקאים מסביב לאי השחור במטרה לשמור על הסדר והביאו אתם גם כמה מקלטי רדיו שניגנו ג'אז ורית'ם אנד בלוז אמריקאי ללא הפסקה. הג'מייקנים לא יכלו להישאר אדישים למקצבים החדשים וחיש מהר החליטו שגם הם רוצים כזה. כשהרוק'נרול החל להשתלט על אמריקה נכנסו המפיקים (Clement ‘Coxone' Dodd ו- Duke Reid למשל) לתמונה והחלו להקליט באולפנים את מה שיסתמן כזרם הג'מייקני החדש - סקא. כלי הנשיפה מהמנטו התרחבו ולקחו את ההובלה, הפסנתר התווסף ונצמד למלודיה של הבס, הגיטרה שיחקה תפקיד הפוך וניגנה על ה"אוף-ביט" והקצב לקח כמה צעדים קדימה. ה-Skatalites, Byron Lee and the Dragonaires, Desmond Dekker וה- Maytalsהפכו לכוכבים החדשים וקצב ה"סקא, סקא, סקא" החל להישמע בכל מקום ברחבי האי. בעשורים שאחרי הוא עוד זכה לכמה תחיות מחודשות (בעיקר באנגליה ובארה"ב) והתערבב עם סגנונות שונים (פאנק, רוק) וגם היום, יותר מ-50 שנה אחרי שנולד, יש מי שדואג להשאיר את הסקא חזק בעניינים. אבל בג'מייקה של אז לקחו את הדברים לאט יותר. כשהורידו קצת את הטמפו של הסקא הבליח וצץ לו מחליף - רוקסטדי.  

 

 

 רוקדים קבוע רחבות הריקודים בג'מייקה אמרו את דברן. עם כל כך הרבה גאנג'ה באוויר מי יכול לשרוד ערב שלם במקצבי שני-טונים ולקפץ עד הבוקר כאילו יצא מואן של החברים של נחמן באמצע רוטשילד? בטח שלא החבר'ה הצעירים שהסתובבו כל היום בגטאות של קינגסטון וחיפשו עם מי להתעסק. לפושטקים האלה נוצר סגנון וסטייל כל כך ייחודיים והם אפילו זכו לכינוי משלהם - "רוד-בויס". וכשהרוד-בויס רוקדים, הם רוצים לרקוד לאט. אז שמרו על סגנון ה"אוף-ביט" של הסקא, המעיטו בכלי נשיפה, נתנו דומיננטיות נכבדת לבס והורידו את הקצב בכמה דרגות - והנה סגנון חדש ברחבה. קוראים לו רוקסטדי, וזה בעיקר בגלל אופן הריקוד שהוא מביא איתו - פשוט מתנענעים קבוע, באיזי, ואפשר אפילו לעשות קצת עם הראש. Rock Steady היה גם השם של אחד השירים המוצלחים של אותה תקופה. Alton Ellis ששרה אותו, היתה אחראית לכמה להיטים נוספים ולצידה בלטו גם שמות כמו Justin Hinds וה-Dominoes, Jackie Mittoo ו-Tommy McCook. פריחתו של הז'אנר נמשכה שנתיים בלבד, אבל היוותה בסיס חשוב לגל הצונאמי שבא בעקבותיה ולקח על הדרך בס-ליינים וקטעי מוסיקה מכל הסגנונות שקדמו לו - גל מוסיקלי סוחף בשם רוטס-רגאיי.  

 

   

חבר'ה חבר'ה, רגאיי רגאי

מלודיות פשוטות, קצב עקבי וברור, גיטרה, בס, תופים ואיזה כלי או שניים שמגיעים להתארח יצרו את אחד מסגנונות המוסיקה המואזנים ביותר בעולם. מקור השם לא ברור לחלוטין. הזמר האגדי Toots Hibbert טוען כי הוא היה זה שקישר את המונח רגאיי עם המוסיקה כשהקליט יחד עם חברים את השיר Do the Reggae. יש הטוענים כי מי שהמציא את המושג הוא דווקא Bunny Lee מה-Wailers של בוב מארלי, שבכלל טען כי המקור מגיע מהמילה הלטינית regi, שמשמעותה "אל המלך". מקור אחר מקשר את המילה למונח streggae, שהיה כינוי בשפת הרחוב לבחורה שלא מתלבשת על פי צו האופנה. אם זה צודק ואם אחר, בסוף שנות ה-60 נמצא לבסוף האיזון שבין הרוקסטדי והסקא וקצב הרגאיי החל להשתלט בנחישות. תנועת הראסטאפארי שהחלה לתפוס תאוצה השפיעה עמוקות על התוכן והמסרים (מכאן הגיע המונח roots שמכוון לחזרה לשורשים ולאמונות של התנועה), מה שהשתלב טוב עם העובדה שהצד הווקאלי החל להיות מודגש יותר. מסרים של אהבה, צדק, מצב חברתי ומחאה הועברו יחד עם לחנים שהפכו מדוייקים וממוקדים יותר. את הזרם החדש ייצג מי שעד היום משמש כמילה נרדפת לרגאיי - רוברט נסטה מארלי, המוכר יותר בשם בוב. יחד עם ה-Wailers הוא הוציא החוצה את כל מה שהתרחש אז בג'מייקה ופתח את המערב לעולם חדש. Israel Vibration, The Gladiators, Black Uhuru, Burning Spear ו-Max Romeo הם רק חלק קטן מרשימה ארוכה של אמנים שהפיצו גם הם את הבשורה. המוסיקה הפופולרית של ג'מייקה הפכה פופולרית בעולם כולו והביאה איתה וייב חדש וטוב, יחד עם עוד כמה רעיונות לז'אנרים חדשים.

 

  

תת-מודאב

הדאב היה שם תמיד, מפוזר בחלל הסטודיו ומלקט את הצלילים והקולות שמוקלטים. באמצע שנות ה-60 הוא גם קיבל דחיפה משמעותית, כשמפיקים כמו Lee Perry ו-King Tubby החלו להשתמש במיקסר כדי ליצור קטעים חדשים מאלה שכבר היו להם ביד. אפקטים כמו ריוורב ו-אקו השתלטו בקלות ויצרו בסיס ל-DJ (לא זה שאתם מכירים, עם האזניות והחולצה של Technics, אלא במשמעות הג'מייקנית שפירושה ה-MC, זה שאחראי למלל על הביט) לשחק עם המיקרופון. כך נוצר הנוהג של version: בצד השני של תקליט הויניל, נהגו הג'מייקנים להקליט גרסת דאב לקטע שהוקלט מלכתחילה. מבחינת המפיקים זה היה חסכוני וגם איפשר לבחון את היצירתיות והמקצועיות של הטכנאים החדשים באולפן. עם השנים קיבל הדאב אפיון אלקטרוני יותר והתכתב בקלות עם ז'אנרים כמו אמביינט, לאונג', ברייקביט וג'אנגל (דאב-סטפ) ואפילו טראנס. הרבה מים עברו בנהר הדאב, מהימים של Augustus Pablo, דרך UB40 ועד להרכבים בני זמננו כמו Zion Train ו-Dub Incorporation, ונראה שהוא פה כדי להישאר.

 

אוהבים רוק? כן!

המהגרים הג'מייקנים שהגיעו לבריטניה בשנות ה-60 חיפשו ברוב המקרים תעסוקה ופרנסה מכובדת, ועתיד טוב יותר לילדיהם הצעירים. כשעשו את הדרך מג'מייקה (שהייתה קולוניה בריטית עד 1962) למקומות כמו הנדסוורת', בירמינגהאם, הם לבטח לא חשבו על כך שהם טומנים את הזרעים ליצירת גל מוסיקלי חדש - Lovers Rock. אותם ילדים צעירים למדו והסתובבו יחד עם צעירים לבנים ששומעים פאנק ורוק, מה שהתערבב לגמרי עם המוסיקה מג'מייקה שההורים שלהם שמעו בבית. כשהחבר'ה גדלו והתחילו לעשות מוסיקה, בסביבות אמצע שנות ה-70, אפשר היה לשמוע היטב את ההשפעות של הערבוב הזה, שפעל אגב, לשני הכיוונים. גם האנגלים לא נשארו אדישים למוסיקה שהגיעה מהקולוניה השכנה והתוצאות לא איחרו לבוא. ה Beatles-למשל עושים רגאיי כבר ב-OB-LA-DI, OB-LA-DA . במילים אחרות, איפה אתם חושבים שג'ון לנון הלך לקנות את הגאנג'ה שלו? אצל הג'מייקנים כמובן, שנתנו לו על הדרך גם איזו קסטה של רגאיי בשביל הוייבס, וככה התחיל הסיפור. ניתן להכליל בעניין גם את Simon & Garfunkel שנסעו להקליט קצת מוסיקה בג'מייקה עצמה ושמות גדולים נוספים כמו The Clash, Grateful Dead, Police, Madness וה-Rolling Stones שהושפעו גם הם ממוסיקת הרגאיי.

 

רחבת הבני 16

את הפריחה שלו בסוף שנות ה-70 ותחילת שנות ה-80 חייב הדאנסהול בעיקר ל-Sound Systems הג'מייקנים. אלה היו חבורות מוסיקה מצויידות, שפשוט הרקידו את ההמונים ברחובות וברחבות בעזרת סלקטור (שבוחר את המקצבים) ו-DJ ששר עליהם במה שנראה היה תחילתו הבלתי מודעת של הראפ. לשם כך הם יצרו קטעים רקידים ונגישים, לעיתים תוך שימוש במכונת תופים וכלים דיגיטליים שהחליפו את אלה המוכרים. את הדאנסהול לא רצו לשמוע בכל מקום, מה שהביא אותו בעיקר אל המסיבות והרחבות, הפך אותו חביב על הצעירים וגם נתן לו את שמו. בתקופה המוקדמת שלו התאפיינו נושאי השירים בין היתר גם באלימות, בוטות והומופוביה. הדבר קומם כמה ארגונים וגם אמנים ג'מייקנים שבעצמם טענו כי המסר והדרך שבה מגיעה המוסיקה הזו לא מייצגים את עקרונות הרגאיי. זה לא הפריע לאמנים כמו Yellowman, Shabba Ranks, Barrington Levy ואחרים לתפוס תאוצה. גם ל-Shaggy, Buju Banton, Capleton ו-Sizzla שבאו אחריהם עדיין היה מקום וחלקם אף זכו להצלחה לא מבוטלת מחוץ לג'מייקה. מלבד זאת, הוליד אחריו הדאנסהול כמה תתי-ז'אנרים חדשים שקשורים אליו קשר הדוק כמו ראגא (או ראגאמאפין), ראגאטון (סוג של דאנסהול לטיני) וראב-א-דאב.

 

אם לחזור לסיבה שבזכותה התכנסנו, נראה לי שאפשר לומר שיום העצמאות של ג'מייקה הוא, במידה מסויימת, יום חג לעוד כמה דברים שנמצאים גם מחוצה לה. יצירתיות, פתיחות, חופש מחשבתי, פאן ואהבה הם רק חלק מהדברים שגלומים ונטועים עמוק בתרבות ובמוסיקה הג'מייקנית. מיליוני אנשים ברחבי הגלובוס נחשפים לכך מדי יום. דייויד הינדס, סולן להקת Steel Pulse, אמר פעם בראיון איתו ש"רגאיי הוא יותר מסוג של מוסיקה פוזיטיבית. הוא מתעסק עם המחשבות והלבבות של האנשים". נראה לי ששישי האחרון היא בדיוק הזמן המתאים לסוג ההתעסקות הזה. יום עצמאות שמח ג'מייקה.

טור זה פורסם בעכבר העיר אונליין

תגובות

  • אחלה מאמר, תמצות קולע ומעניין....

    רק שדאב סטפ לא קשור לג'אנגל בכלל, הם הפכים מוחלטים

    mic nurse, 12-08-2010 02:53