מגזין

מטמורפוזה

הגעתי לדירה, חלצתי נעליים ונשכבתי על הערסל שליד החלון. רואים שמים וזה מספיק. כנראה שככה אתה, נע על גל, עולה ויורד.

מאת מאור בוכניק. 22-05-2007
מטמורפוזה

 

שני הגמדים עם הפטישים דופקים בכל הכח, במהירות, כל אחד בתורו הולם בפעמון הגדול. השעון המעורר הראשון מצלצל. כף יד כבדה יורדת על ראשי הגמדים, וחוזרת הדממה. עוד קצת מהרכות של הכרית ושוב נרדמתי. דקות ספורות אחר כך, יתוש ענק מזמזם בצליל דיגיטלי צורמני, ומיד מושתק בהינף יד. השעון המעורר השני גם נפל חלל. זהו, יש לי כבר שתי פסילות, פסילה שלישית ואני בחוץ. ממש לחיות על הקצה. התגלגלתי מהמזרן, וניסיתי לרדת בשלום במדרגות הגלריה. שרדתי את הסנפלינג, נעמדתי וניגשתי לחלון לראות את היום. נראה רגיל למדי, ובאותה השגרתיות הרתחתי את המים בקומקום החשמלי ואת המים בדוד (בויילר, במדוברת). ניגשתי לבדוק שיחות בסלולרי, מספר שיחות מוכרות, חלקן לא, והודעת טקסט אחת. "מזל טוב ילד שלי, הרבה נשיקות, אבא".

קשה להפתיע אותך ביום ההולדת, אתה יודע שהוא מגיע, גם בלי לטורח לזכור. אז אבא הזכיר לי (ובכלל, הוא הפתיע אותי לגמרי, כששלח לראשונה בחייו הודעת אס.אמ.אס). ההודעה מאבא, גם הזכירה לי שעבר כמעט חודש מאז ראיתי אותו לאחרונה. אתה עסוק בקצב המטורף של העיר, אבא רחוק מאתיים קילומטר צפונה מכאן. חי את השגרה בשקט של המושב ואת הסיגריות שלו הולך לעשן לבד בשדה, רחוק מהעיניים ומהאף של אמא. רק לפני חודשים ספורים גיליתי שהוא מעשן, מאז, בביקורים החודשיים שלי בבית, אנחנו חומקים החוצה בשקט ויושבים לעשן בפינה נסתרת. לרוב, אבא מתענג על הסיגריה, כמו ילד בן שש-עשרה, ואני מנסה לשכנע את המושבניק העקשן שנצא ביחד לטיול בהודו, רק שנינו.

פשטתי את הפיג'מה ונכנסתי למקלחת ( מילה שכזאת, "להתקלח", לא יותר נעים "להתרחץ" ?). בזמן שעובר מרגע שהברז נפתח, ועד שמגיעים המים החמים, גם בגיל עשרים ושבע אתה עדיין עושה פרצופים מול המראה. אבל אז נזכרתי בהודעה של אבא  - אני גם ילד.

הזמן מתחיל לדחוק, השיעור הראשון מתחיל עוד חצי שעה, וכמקובל אצל ילדים, התיישבתי לקפה שחור, סיגריה של בוקר ועפתי ללימודים. מתמרן עם האופנוע בין טורי המכוניות בעיר, מתרוצץ כמו עכבר בתוך מבוך של פחיות מתכת. בתוך הקסדה (אבל רק בתוכה) אני מרשה לעצמי לשאול אותי, למה לא נסעתי לים, או לבקר את המשפחה. אפשר גם ללכת להצגת צהרים, או סתם לגלגל פייסל ענק ולהיזרק על הדשא בפארק. עצמי לא ענה לי, ורק סחט יותר חזק את מצערת הגז, בדרך לעוד יום באקדמיה. מין מוסד שמדביק לי סטטוס, שמקל עלי לפעמים, כמישהו שואל אותי - "מה אתה עושה בחיים?". אז מיהרתי, כדי לשמור על הסטטוס - סטודנט.  

אני חולף על פני הנערות העובדות בתל-ברוך - כרגיל סרט בשחור-לבן, ורק השפתיים שלהן באדום (קטע פסיכי, אני מודע לזה). הגעתי למכללה וחניתי. בכניסה, השומר ואני, כרגיל בקטע הקבוע שלנו - הוא שואל מה הבאתי היום, ואני מדקלם, "קצת מלפפונים טריים, פלפלים וחצילים". פסעתי באיטיות לתוך הקמפוס, לפתע הקונפטי הצבעוני נפל מלמעלה, בלונים וזיקוקים זינקו לאוויר, שלוש בלרינות דחפו עוגת קומות ענקית על גלגלים, ליצן על חד-אופן בג'אגלינג כדורים, וקופיף קטן אחז בקבוק של וודקה זולה, ועשה טבעות עשן עם הסיגריה (הסצינה מוגשת בחסות האגודה למלחמה בסמים). מכל החגיגה, בלט בעיקר חתול אפור שהביט בי ממושכות בלי לחייך או להוציא הגה (מה יש, את ההזיות של לואיס קרול, מותר להפוך לקלאסיקת ילדים?). באופן לא שגרתי, מצאתי את הכיתה במהירות, ושקעתי לי בכסא. אחרי כשעה של שיעור, העפעפיים הפכו כבדים מידי והגוף החל נוזל בכסא. לא יודע אם היה זה המרפק שלי שהעיר את העלמה שישבה לצידי, או שהיא נבהלה, וכרפלקס קפצה והעירה גם אותי. תם השיעור. אחרי ארבע כוסות קפה ושבע סיגריות תמו גם השיעורים האחרים.

בעייפות מהולה באדישות, גררתי את עצמי החוצה מהמכללה. ענני הפיח מעל העיר הספיקו לשנות צורה, והשמיים המאובכים החלו לטפטף. יום הולדת שמח. מישהי שאלה אותי השבוע אם אני מכור לכאב מתוק, לא ידעתי מה לענות. אני כן ("כן", מילה נכונה כחלק מהשינוי, "למה לא?", "כן" זה חיובי) יודע שיש לי את הנפילות האלה, האחרונה הגיעה כשבוע לפני יום ההולדת, שבוע כבוי, אנרגיות ברצפה, עייפות החושים, קשיון הגוף, וחיוך שלא מוצא מקום על הפנים. על דרך נמיר, בדרכי חזרה לדירה, היקום, התת-מודע, או אני, ביקשו כנראה לצאת מה"דאון". במהירות של עשרים קמ"ש, סתם חוסר תשומת לב, מצאתי את עצמי מחליק ונמרח על הנתיב המרכזי. האופנוע שרוע על צידו, ללא חבלה, עדיין מונע. בקרת נזקים מהירה מגלה שאין פגיעות בנפש וברכוש. העמדתי את האופנוע, קפצתי עליו והמשכתי במהירות. דפיקות הלב המואצות נחלשו בהדרגה, והמודעות נעה ממפרק יד שמאל הכואב חזרה אל הקודקוד.

הגעתי לדירה, חלצתי נעליים ונשכבתי על הערסל שליד החלון. רואים שמים וזה מספיק. כנראה שככה אתה, נע על גל, עולה ויורד. העניין הוא, שאתה קצת מתקשה לפעמים לראות את זה, כשאתה בתוך הסיטואציה. לעיתים, מבט מבחוץ יגלה לך שכולנו צומחים רק מהמקומות הנמוכים. את הקושי קבל כמשימה שהולמת את כישורייך, את הרחמים העצמיים שים בצד, ואת "הדברים הקטנים" עשה תוך כדי כוונה. מהמקום הנמוך אתה יכול רק לטפס, אין מקום לפחד, אין מקום לרע, הוא לא קיים. אם כל מה שקורה - צריך לקרות (גם בכיוון ההפוך המשפט קביל), שום דבר בחייך אינו מקרי, הכל מוזמן ומתוזמן, אז בעצם רק הטוב קיים. במצבי הדיפרסיה האלה, אתה מתאמץ לראות, מסתכל, מתבונן, אבל לא מצליח באמת לקלוט את התמונה שמסביבך. ואז ניזכרתי בשאלה שמישהו שאל אותי פעם, "תגיד, הדגים, הם יודעים שמסביבם יש מים?, והם יודעים מה יש מחוץ למים?".

בערב הגיעו זוג השכנים החדשים שלי, וניסו לגרור אותי החוצה לחגוג קצת יום הולדת. היעד - כיכר רבין, האירוע - פרסומת ענקית של מותג קפה, במסווה של אירוע תרבות, אוסף אומנים קלים לעיכול ואבקת קינמון לקישוט. את הסיבה לתירוצים המטופשים שהם ירו לעברי בניסיון לגרור אותי לשם, הבנתי בכיכר. הפתעה. ביג-פוט, האינדיאנית, טיטלי (כיאה לפרפרים, הביאה איתה פרח), הבלונדה והשכנים החדשים. קצת הלכתי לאיבוד, בין דוכני הגראנדה-לאטה-שמאטה-מקיאטו-ליקר וקצפת, בנסיון נואש למצוא קפה שחור. חמש הדקות בכיכר עשו את שלהן, ואת הקפה הלכנו לשתות בבן-גוריון, בבוטקה בלב השדרה, צמוד לספסל עירוני. בסוף הערב, הברמן גם פינק אותנו במשהו שרקח בעצמו. ואז שוב טפטף גשם. הפעם הטיפות העירו אותי, או שאולי החבורה הצבעונית הסוראליסטית גרמה לי לתהות, מי זה שקיים כבר עשרים ושבע שנה בתוך הגוף הזה. אולי בעצם אתה פרפר שחולם כרגע שהוא בן-אדם בשר ודם, או שאולי אתה בן-אדם שממש ברגע זה חולם שהוא פרפר.

הכל אפשרי, וחוץ מזה, מה זה משנה, אם אתה שוב מחייך?

תגובות

  • נפלא

    ממש מקסים, מאד מאד אהבתי..

    בלונדינית אחרת, 23-05-2007 08:09

  • נהדר!

    כל כמה זמן אני חוזרת וקוראת את זה. ונהנית מחדש. מוזר איך שהתחושות האלה שאתה מתאר לא עוברות עם הזמן, רק יושבות ומחכות לנו בסבלנות רבה בחדרים החשוכים של הנשמה, צצות בכל חג ומועד (ונופל)

    אחת, 03-07-2007 17:58

  • טוב..טוב..תכתוב תכתוב תכתוב

    באגסי, 04-07-2007 21:27