מגזין

תל אביב = טהרן

ניר גורלי צפה בסרט האיראני "אף אחד לא שמע על חתולים פרסיים". הוא חשב שיגלה שם משהו חדש על התרבות האיראנית אבל גילה בעיקר צעירים שנשמעים, מתלבשים וחושבים בדיוק כמוהו

מאת ניר גורלי. 27-07-2010

תגיות: אף אחד לא שמע על חתולים פרסיים

תל אביב = טהרן

לפני שצפיתי בסרט "אף אחד לא שמע על חתולים פרסיים" הייתי בטוח שאחזור עם כתבה נפעמת מהאפשרות שקיימת סצנת אינדי מחתרתית באירן. כשיצאתי מהסרט היה לי ברור שאין בכך טעם שהרי זה ברור. סצנות אינדי יש וודאי בכל מקום בעולם וגם אם לא בכל מקום הן דומות ומדויקות עד רמת נעלי הואנס, חולצת הסטרוקס ותסרוקות ההיפסטרים כמו בתל אביב או בטהרן, הרי שאנשים שחושבים עצמאית בטוח יש בכל מקום. גם אם צריך לזכור שלא בכל מקום מחשבה עצמאית זו התנהגות מקובלת בחברה.

אז כן, המחשבה שבטהרן יש צעירים שנראים כמוני, חושבים כמוני ושואפים את אותן שאיפות כמוני, נראתה לי מושכת ומסקרנת. גם אני כמו רוב עם ישראל, קורא עיתונים וחווה את הפחד מה"איום האיראני" כבר שנים. אבל הלוגיקה פשוטה. אם כאן בארץ יש מיעוט אינטליגנטי וחופשי שהולך לאיבוד תחת שלטון לאומני וצר אופקים שמעוניין לסגור עצמו תרבותית ופוליטית משאר העולם, זה רק מתבקש שגם באיראן תחת שלטון לאומני וצר אופקים דומה, יהיה קיים מיעוט שכזה. המשימה שבחמאן גובאדי, במאי הסרט, לקח על עצמו, היא לשים זרקור בינלאומי על המיעוט הזה. משימה לא פשוטה, גם מבחינה הפקתית, אך הוא עמד בה בהצלחה.

הסרט מציג צמד מוזיקאים, נג'אר שגגי ואישקאן קושנג'אד, המעוניינים להקים להקה ולטוס עימה להופעות באירופה. במהלך הסרט הם מחפשים נגנים שיתלוו אליהם ולוקיישנים לקיים בהם חזרות. תוך כדי החיפוש הם נחשפים, וגם אנחנו, לשלל אמנים והרכבים הפעילים בסצנה. הסיפור, גנרי למדי בוודאי עבור מוזיקאי אינדי באשר הם, הוא שחקן משני בסרט ויש לקחת זאת בחשבון. הסרט עצמו צולם כולו ב-17 ימים, בתנאים מחתרתיים ועם שחקנים לא מקצועיים. התסריט עצמו נכתב תוך כדי. חשוב לציין זאת מכוון שהתסריט אכן קלוש ועלול לאכזב צופים שמחפשים אקשן או תחכום. אם לוקחים בחשבון שהתסריט הוא רק תירוץ ונכנסים לקצב המיוחד של הסרט, בהחלט מדובר בחוויה מוזיקלית נעימה.

המהות העיקרית של הסרט היא כאמור לתת מבט על סצנת האינדי הטהרנית. מבט הכולל הצצה על להקות רוק, סול, מטאל והיפ הופ, חלקן שרות באנגלית וחלקן בפרסית. מבט על האנשים שמרכיבים אותה, הכוכים שהם מנגנים בהם והצרות שנערמות עליהם בדרך. התסרוקות הן אותן תסרוקות בכל העולם, אך לא בכל מקום צריך לקבל אישור מהממסד כדי לקיים הופעה ולא בכל מקום נכנסים לכלא אם מנגנים ללא אישור. אסור לשכוח זאת וגובאדי מזכיר לנו שוב ושוב במהלך הסרט, שמעבר להיותו כרטיס ביקור עבור המוזיקאים המשתתפים בו, הוא מהווה גם כתב אישום כלפי השלטון האיראני.

ממש כמו שלמוזיקאים בסרט אסור לנגן ללא אישור, כך גם לבמאי סרטים אסור לצלם ללא אישור. לכן צילם את הסרט בתנאים שצילם, לכן השלטונות האיראנים המשחקים תפקיד בסרט נשארים ללא פנים וכמעט כל הלוקיישנים הם מחתרתיים (גגות, מרתפים, אתרי בנייה). בתנאים הללו זה כמעט נס שהסרט יצא לפועל והצליח לעשות אימפקט. אבל גם האיפמקט הזה נקודתי. נקודתי מדי. המאפיין של סצנות האינדי הוא רצון אינדיווידואלי ליצור. גם אם היצירה מנותקת תרבותית מהמקום בו הן פועלות. הרצון להצליח, בעיקר של אלו הנראים ונשמעים כמו לונדון, תמיד יכלול מימד של התנתקות וגלובאליות.

במובן זה ההצלחה של הסרט היא מאוד אינדיווידואלית. גובאדי הבמאי וודאי יטייל עם הסרט בין פסטיבלים, יזכה בפרסים ובהערכה רבה. נג'אר ואישקאן המוזיקאים כבר חיים בלונדון ווודאי יזכו לקידום ופרסום בעקבות הסרט. הסרט כנראה לא יוביל לאיזשהו שינוי בתרבות ובמדיניות האיראנית הקלוקלת וסביר להניח שבסופו של דבר הוא ישרת רק את מטרותיהם האינדיווידואליות של יוצריו. הייתי אולי מוסיף על כך מילת ביקורת אך בשורה התחתונה גם אני יושב כאן בלב סצנת האינדי הישראלית, חושב, פועל וחולם באותה דרך אסקפיסטית. סצנות אינדי הן אותו דבר בכל מקום, רוצות לנגן ולהראות כמו "בלוק פארטי". רק אם אפשר בבקשה שהמציאות לא תפריע לנו בדרך.

תגובות

  • עוד הוכחה

    שפוליטקה ותרבות, כמה שננסה להפרידן - פשוט לא מוכנות לעזוב אחת את השנייה.

    רותם, 27-07-2010 14:31

  • עשית לי חשק לראות

    יבגני, 27-07-2010 15:17

  • "אם כאן בארץ יש מיעוט אינטליגנטי וחופשי שהולך לאיבוד תחת שלטון לאומני וצר אופקים"

    תן לי לנחש מר גורלי - אתה נמנה על המיעוט האינטלגנטי. אז אתה בטח יודע שעל כזה טקסט "אלטרנטיבי", באירן החומייניסטית היו סוקלים אותך עם אבנים שאינן גדולות דַין להרוג.

    מיצפטל, 27-07-2010 23:35