מגזין

מוציא קיטור

פותחים את השבוע עם טור אישי חדש. גיל חסון פותח את הפה וזו רק ההתחלה

מאת גיל חסון. 25-07-2010

תגיות: מוציא קיטור, לימודים

מוציא קיטור

איזה חוווום היום. קצת בנאלי וצפוי לקטר על הטמפרטורות, אבל בכל זאת- 30 ומשהו מעלות בצל; אחוז הלחות כבר מזמן עבר את גבול ההיגיון. גם כשאני ספון וסגור הרמטית בחדר עם מזגן בעוצמה מרבית, בשילוב מאוורר על דרגה-3 (המוכר הבטיח פרופלורים של חמקן, מהירות מאך 2), אני לא יכול שלא לחשוב, מה בדיוק עבר בראש של מקימי המדינה...מה, הם לא ידעו שזה מדבר פה? גמלים היו עוזבים למקום יותר שפוי, אם רק הייתה להם בינה. גם GPS היה עוזר.  

כבר חודשיים ימים, פחות או יותר, שאני בבית. מחוסר עבודה אבל עם המון בטלה. כל פעם מחדש, כאילו נשלח מלמעלה כדי לגדוש את הסאה, מישהו שואל אותי בשיא הפליאה "אז מה אתה עושה כל היום??" כיוון שאני כבר מתורגל לסמול-טוק עלוב וצפוי מסוג שכזה, אני פוטר אותם תמיד באותה תשובה יבשושית- "אתה יודע, חיים..". "ומאיפה הכסף לשכר דירה? איך אתה מחזיק את עצמך?? היה לך פעם המון פוטנציאל! לא הגיע הזמן שתעשה עם עצמך משהו?"

אז ראשית כל, פוטנציאל אומרים על מי שנכשל. אני עוד חי וקיים, רק בתחילת דרכי. אני לא יודע אם זה בגלל שקשה לאנשים עם זה שאחרים לא עובדים בזמן שהם עצמם קורעים את התחת (הרי צרות עין היא תכונה מולדת אם אתה בעל אזרחות ישראלית) או שבאמת אכפת להם ממצבי. אני אגב נוטה לבחור באופציה הראשונה, אחרת כבר מזמן הייתי מוצא על שולחני הצעות עבודה למכביר שחברי הנאמנים דואגים לסדר לי. לפי מה שבדקתי לאחרונה, ממש ברגע זה, השולחן ריק. כך או כך, זה הזמן לומר לכל חבר/ מכר/ ידיד נפש או סתם אזרח דואג שמרשה לעצמו להכניס את חוטמו עמוק לארנקי ושל אחרים במצבי- די, עזבו. פשוט שחררו. למה זה עניינכם לעזאזל כיצד אני מנהל את ענייני הפיננסיים? יש מצב שאולי נשארו לי ז'יטונים שהחלטתי לממש מימי הקזינו ביריחו? (אין סיכוי, כפי שזכור לי יצאתי משם מופסד) או שאולי בתקופת יובש שכזו החלטתי להחליף תפקידים ולהפוך לבעל המכולת, במקום הצרכן הרעב שאינו יודע שובע? (נו באמת...קקטוס ימות אצלי תוך שבוע וגם הפסקתי עם כל זה). יכול להיות גם שאני פשוט מתעלק על ההון המשפחתי באותו האופן שקרצייה מוצצת את דמה של החיה: לאט אבל בטוח. בסוף התקופה הזאת תיגמר והכול יסתדר, אז למה סתם לבוא רע? באופן כללי יש לנו הישראלים דחף עז לפשפש אצל אחרים, בלי הבדלי מין, מוצא, דת או העדפה מינית. כולנו חושבים משום מה שהדשא אצל השכן ירוק יותר ולא מוכנים לקבל מקום שני. אפשר להסביר זאת כ 'תסמונת הפראיירים' הידועה - רק לא לצאת כאלה. אנחנו לא מוכנים לקבל את זה שיש דרגים והיררכיה בחיים- בין אם זה בעבודה, בלימודים, הכישרון שלנו או סתם בהעדפות שלנו בחיים. למשל, לא לעבוד בכל מחיר.

מאז שסיימתי את לימודיי האקדמאים (תקשורת, אלא מה), אני מתלבט ומתחבט עם עצמי מה הכיוון שיתאים לי וממנו אמצא את דרך המלך שבה אני כה משווע ללכת. רק מה, לאן שאני לא מסתכל רק חרא אני רואה ומריח. אפילו ניסיתי- ריאליטי.  בבררה האנושית הזאת, התחתית של החבית, אנשים שוחים במיץ שלהם כאילו זה השמנה וסולתה של עולם האיכות והתוכן. כל עוד הרייטינג ירקיע שחקים והקהל ידרוש את הפיגור השכלי הזה, הבדיחה על חשבוננו. והחבר'ה בתעשייה? צוחקים צחוקים רמים, כל הדרך אל הבנק. ציניקנים שכאלה, כל מה שמדגדג להם בצ'ופצ'יק זה הקרדיט בסוף, השם בכתוביות. ואולי יום אחד גם יזכו בהכרה אמיתית. אולי יום אחד אפילו...יככבו בעצמם(!) בשטות הזאת שממלאת כל חלקה טובה בספירה הציבורית שלנו. אין כמו להיות ראש לשועלים. אבל מה לי ללכלך על כל מי שנוטל חלק בגועל וקבס הזה- הרי זה לא שאני עושה משהו לתקן את המצב. על תקן המובטל בטיטו, זוכרים? מהבית הרבה יותר קשה להפגין. אז אני בוחר לפרגן. שילכו להם לאיזה אי לשלושה חודשים, יחזרו עם החזה מתוח ויספרו לכולם בגאון איזה אחלה בחלה היה ואיך הם אלה שדאגו לכך ששוב אין מה לראות בטלוויזיה.

רק היום ראיתי איזה פרצוף מוכר מימי קדם, חמודונת אמיתית. לפני שנה היא עוד ישבה על ספסל הלימודים, מתה לעזרה במבחנים. היום היא כתבת לענייני כלום ושומדבר, אפילו לא יודע איפה. רק הצלם בפרונט והמיקרופון שהחזיקה הסתירו את העובדה שהנה, עכשיו גם היא תהיה בטלוויזיה. הוריי! עם חצאית קצרצרה ושיער גולש, אי אפשר לטעות. זה סקסי, זה מוכר ובתכלס, זה גורם לתזוזה באזור החלציים. ואני יושב ושואל את עצמי- זה כל מה שנשאר? ככה בזול יקנו אותנו ויהפכו אותנו לעוד מוצר? הרי מחר נתבלה ויחליפו אותנו באריזה חדשה. חשבתי שכבר הגענו למקום הכי נמוך והנה, כדברי מיברג הגדול, הרי זה פלא- נשמעים קולות מלמטה. זה גורם לי תסכול בל-יתואר, עגמומיות ורצון להתחבא באיזו מערה עד יעבור זעם. ככה שאני לא ממש יודע לאן פניי מועדות. אני רק יודע שכרגע, יש לי המון, אבל המון זמן לקטר.

האמת, די חרא להיות מובטל.  הקוטר חזר, והוא זעוף מתמיד. על מה? רק השם יודע. קיומו של האחרון, אגב, מוטל בספק.

אז אם יש לכם על מה להתלונן (בינינו, אתם יודעים שיש לכם...) ומעוניינים, משום מה, לחלוק זאת עימי- הרגישו חופשי. אך לא חופשי מדי, אני עלול לקטר גם על כך. ובכל זאת, תלונות ופריקות לחץ קיומי יתקבלו בברכה רבה, בהבנה למצבכם הקודר ובחומרת הסבר. עלו וקיטרו! 

ואנקדוטה לסיום:

 

חברי הטוב אמר פעם:

                   "כשהמצב חרבנה והכיס ריק, גם עגבנייה תיחשב לסטייק"

תגובות

  • בראיון שנערך עמו לאחרונה

    אמר הפסיכולוג המפורסם זימברדו (שכחתי את שמו המלא) שאחד המאפיינים של הרוע בחברה המודרנית הוא פרשנות של האדם באופן תועלתני ע"י אחרים. כלומר, האדם שתוחב את אפו לתוך חייך, חיי, וחיי אחרים (ובארץ קטנה כמו שלנו אין זו הלצה בלבד לשער שמדובר באותו אדם) מפרש אחרים כמי שחמס וגזל ממנו משהו אם הוא איננו גזור ותפור לפי הקונספטים שאותו אדם חושב לראויים, ויהיו אלה כל דבר באשר הוא, ממצב בריאותי ועד כלכלה ומקצוע. תוכל להוסיף לכך את הבוז הפאתטי והבלתי מוסבר שקיים בציבור כלפי מקצועות שאינם נחשבים לכלכליים בטווח המיידי, כמו הנדסה ועריכת דין, ואת המיתוסים שצמחו סביב מדעי הרוח כאילו הם חממה לאנטישמים עוכרי-ישראל, ותוכל להבין את היסודות של המצב הערכי הזה בגרסתו המקומית. אלא מה, סכנה לא פחות גדולה היא בכך שהאדם מפנים את ראיית עצמו כפרזיט בגלל המכבש הזה של לחצים חברתיים. לא למדתי תקשורת, אבל אני יודע שיש הרבה אנשים שעוסקים בתחום הזה ומשקיעים מעצמם כדי לייצר תקשורת בריאה יותר בין אדם לאדם בארץ הזו. חבל לסגת מהדרך בגלל כמה לשונות רעות.

    דני ב., 02-08-2010 04:13