מגזין

לשחרר את הסופה

Reflections האלבום שפתח לגלית גרינר את התאבון, וגרם לה להמשיך ולחקור את עבודתיו המוקדמות של Gil Scott- Heron

מאת גלית גרינר . 21-05-2008

תגיות: אלבומים, Gil Scott- Heron

לשחרר את הסופה

Reflections הוא לא מסוג האלבומים שמתאהבים בהם ממבט ראשון, או יותר נכון משמיעה ראשונה.

אני מודה שכשקניתי אותו, בהמלצתו החמה של המוכר המתלהב, לא ישבתי והאזנתי לו כמו שצריך, ודי הנחתי לו לשבת במגירה ולצבור אבק. מתישהו, אחרי כמה חודשים, איכשהו נתקלתי באלבום, והרגשתי (כמו פולניה טובה) שאני צריכה לשמוע אותו. אחרי הכל שילמתי עליו.

השמיעה השנייה הייתה אחרת. קודם כל היה לי נעים לשמוע אותו. הקול של סקוט- הרון כבש אותי. כל כך עמוק, ישיר, אמיתי, חזק ומיוחד. קול אחר שלא יכולתי ביני לבין עצמי להשוות אותו למישהו קודם ששמעתי. הקשר התחיל. כל האזנה נוספת לאלבום רק חיזקה אותו. ההפקה המוסיקאלית המעולה, ג'אז - פאנק עם נגיעות לא מבוטלות של רגאיי. Reflections לא מספר סיפור. כל שיר עומד בפני עצמו ומספר את הסיפור שלו. משקף משהו.

Storm Music, שפותח את האלבום, משבח את המוסיקה שמנגנת בלב, מוסיקה שלא תשמע באף מקום אחר. הקול של סקוט-הרון יוצר תחושת התרגשות, הזדהות מאוד חזקה שגורמת לך לחשוב ולנסות להרגיש, מה אתה שומע עכשיו, עמוק בפנים. סופה שמתחזקת כל פעם ששומעים את השיר, שמזכיר שגם בתוכך משהו מתנגן. ככל שהצלילים בשיר גוברים, כך גם הקול של סקוט- הרון, שמדגים איך הוא נותן לסופה לשחרר את הקול שלה דרך השפתיים שלו.

Grandma's Hands, במקור של Bill Withers, זוכה לגרסה מעולה. השיר מספר את הסיפור הקשה של הסבתא השחורה, דרך מה שהידיים שלה עשו וכאבו. התוספת המוסיקאלית של סקוט- הרון, קטע ביניים ארוך של חצוצרה עם צליל עמוק ועצוב ותופים גסים, שמחבר בין שני הבתים, הופך את השיר לנוכח יותר. כמובן שהקול של הזמר מרגש ועצוב יותר מזה של וויטרס.

Is That Jazz?, הוא שיר ג'אז לכל דבר בהפקה שלו, אבל השירה והטקסט של סקוט- הרון, שרוקד בקלילות על צלילי הפסנתר, הם שונים משירי ג'אז טיפוסיים. מדבר על פשע, על הכוח של המילים, ושואל באירוניה, האם השיר הזה הוא ג'אז.

Morning Thoughts, נגינה סקסית ונעימה, שמאפשרת לזמר לחשוף, בדיבור, את מחשבות הבוקר שלו. השמים הבהירים, הקסם שבאחדות שבהם, מתנה מאלוהים, חיוך, אהבה, זריחה, הילדות שלו, כשגדל אצל סבתו, היסטוריה, חיי העיר הקודרים. קטע ביניים מוסיקאלי ארוך, חודר ועצוב, ואז, שוב דיבור,

"Morning Thoughts Reveal So Much As Midnight Black Gives Way To Morning Crack Of Sunrise". השקיעות באפריקה, והבוקר שלאחריהן מאפשר את הכוח המחודש להתמודד ולשנות. ואז, שירה, דמוית בכי, לעיתים, לקראת הבוקר, יש חיוך, סיכוי לאסוף את חיינו מחדש ולהביע את כל מה שאנו מרגישים. השמש זרחה.

Inner City Blues, ה- cover השני באלבום, הפעם למרווין גיי, אינו עוצמתי כמו Grandmas Hands. הוא לא עוצמתי כי מה שגיי עשה ב- What's Going On? אינו ניתן לחיקוי. כאן סקוט- הרון, בהפקה מוסיקאלית מעולה, מוסיף דיבור כקטע ביניים, כזה שמתאר מהו ה- Inner City Blues לפי משנתו- שחורים מחוסרי עבודה, אלכוהוליזם, רעב, מיסים מטורפים, עבדים בלב. זה גורם לך לרצות לצעוק לפעמים, לזרוק את שני הידיים שלך לאוויר.

Gun, השיר של האלבום, מעביר ביקורת חמורה על המציאות הנבנית בגטו בראשם הילדותי של השחורים, Brother Man. ג'אז- פאנק -רגאיי קצבי מעולה, שעל גביו מספר סקוט- הרון את סיפורו של השחור, שחי בגטו, בו הסכנה אינה אמיתית.

הוא מפחד מגנגסטרים שמתעסקים עם אנשים סתם בשביל הכיף, יש לו משפחה להגן עליה, לכולם יש אקדח, לכולם יש 45. הפילוסופיה שלו אומרת, למרות שאינו מודה בה, שכשכולם יתנו את האקדח שלהם הוא ייתן את שלו. הוא איש חוק, והחוקה מרשה לו להגן על עצמו. האקדח הוא החבר הכי טוב שלו.

B Movie, שסוגר את האלבום, יצירת מופת של יותר מ- 12 דקות, בו הוא מותח ביקורת קשה על רונאלד רייגן, שבדיוק נבחר לנשיא ארה"ב, או כמו שהוא מכנה אותו, Ray-Gun.

רייגן כידוע היה שחקן, ולדעת סקוט- הרון, נשאר שחקן שיוצר סרט סוריאליסטי שכולם חיים אותו.

B Movie. הוא קורא לציבור להבין מהו מנדט, זה בטוח לא 26% מהבוחרים הרשומים, ולא מהבוחרים. כך נבחר שחקן, כזה שמשחק ליברל, ואז רפובליקן. בסרט הזה כולנו משחקים כנראה.

הציבור האמריקאי הפך מיצרן לצרכן, כזה שרוקד לפי השריקות של היצרן. הערבים שולטים במינראלים ובמקורות הטבעיים ואוחזים את כל "העולם הנאור" בביצים.

הוא קורא לציבור לחזור לימים בו הגיבורים לא נחשבו אפסים והוגנות לא נחשבה לסוג של מרובעות. קריאה שנשמעת תחת קולות חיילים צועדים בשורה וממלאים הוראות, כמו צרכנים ממושמעים.

Civil- rights, או כל זכות אחרת היא Wrong, כל עוד אנחנו לא משוחררים, משחקים תפקיד, מחוץ לטבע שלנו.

Reflections, שיצא בשנת 81', הוא בהחלט לא האלבום הטוב ביותר של Gil Scott-Heron, מוסיקאי, משורר ולוחם פוליטי מהימים של אז. מה שכן, האלבום ערוך בצורה שחושפת אותנו לאט לאט לגיל סקוט הרון של שנת 70'. האלבום פתח לי את התיאבון לשמוע עוד ועוד מעבודתו המוקדמת, התקדמות איטית עד שמקבלים גיל סקוט- הרון מדבר, חד כסכין, על רקע תופים אפריקאיים בלבד.

תגובות

  • כרגיל תענוג

    אסף, 24-05-2007 10:47

  • כתבה מאוד מעניינת...אני כבר רוצה לשמוע את האלבום....

    החופר, 25-05-2007 06:16

  • טוב

    טובה, 26-05-2007 20:07