מגזין

מנה טובה של פולק

ביום שבת האחרון התקיים פסטיבל פולקלה השישי. אמיתי מלר, רווי בציפיות, הלך וזכה לראות כמה וכמה הופעות טובות ומיוחדות

מאת אמתי מלר. 20-06-2010

תגיות: פולקלה

מנה טובה של פולק

בשעה טובה מוצלחת חזר אלינו פסטיבל הפולק המקומי, שמציג שורה ארוכה של אומנים מקומיים במרתון הופעות של למעלה משמונה שעות רצופות של מוזיקה. אחרי שהייתי והתרשמתי בשנה שעברה, חיכיתי לראות ולשמוע מה נשתנה.

 אז מאיפה נתחיל? אני מניח שמהמיקום. אחרי שבפעמיים הקודמות התקיים פולקל'ה בלבונטין 7, מועדון הופעות לכל דבר ועניין, החליטו המארגנים להחזיר עטרה ליושנה וערכו את הפסטיבל בחלל גלריה לא גדול במיוחד. הקהל יושב על הרצפה, האומנים על במה מאולתרת, התאורה כוללת שתי מנורות ופרוז'קטור. כל זה בהחלט תורם לאווירה המינימליסטית והביתית שהפסטיבל מתיימר לייצר.רק חבל שכל זה לווה בלא מעט בעיות סאונד, שפגמו בחלק מההופעות (נועה בביוף, חיה מילר).

הגעתי לסטודיו זיגוטה קצת אחרי שההופעה הראשונה הייתה אמורה להתחיל, ומצאתי שם בערך 20 אנשים שישבו על מזרונים בשקט מעורר התפעלות. בגלל שהרגשתי שנכנסתי לתוך שיעור יוגה עשיתי מה שכל בן אדם הגיוני היה עושה במצב כזה, והלכתי לאכול חומוס. כשחזרתי עוזי פיינרמן היה כבר בסוף ההופעה שלו. לא נורא. אחריו עלתה נועה בביוף, שאחרי כמה שירים שביצעה לבד, הצטרפו אליה חברי The Raw Men Empire, שממש שידרגו והכניסו הרבה נפח לביצועים של השירים שלה. אם היא שואלת אותי, זה צריך להפוך לעניין קבוע. בסוף גם עוזי פיינרמן עלה והצטרף אליהם לשירת אקפלה בשיתוף הקהל.  לרגע אחד היינו כולנו לקוטפי כותנה ומניחי מסילות ברזל.

לאחר מכן קיבלנו הפוגה קומית  מבחור שהציג את עצמו כסטנדאפיסט האינדי הראשון בישראל, רק שהוא נקטע די מהר על ידי בלקן במחסן. תהיתי ביני לבין עצמי איך ההרכב הזה, על שלל כלי נשיפתו יעשה את החיבור למוזיקת פולק. התשובה הייתה די פשוטה - הם לא. הם פשוט עשו את הקטע שלהם, נכנסו בשיירה תוך כדי נגינה, עמדו במעגל במרכז החדר ופשוט הקפיצו את הקהל במוזיקה שמחה. ולמרות שהקשר בינה לבין הקונספט של האירוע מקרי בהחלט, היא הייתה אחד משיאיו של היום הארוך.

בהמשך היו כמה הופעות מסקרנות, שלדאבוני, לא נכחתי בהם (ערופי שפתיים, אבי עדאקי) בגלל שלקחתי לעצמי הפסקה יזומה. כששוב חזרתי, חיה מילר היו באמצע ההופעה. היה באמת קשה להתרשם מהם בגלל שהסאונד, כאמור, היה מאוד בעייתי. בכל זאת זה אחד ההרכבים שאני לוקח איתי, ורושם לפני להמשיך ולעקוב אחריהם. הרכב נוסף מסוג זה הוא אלקטרה. שמעתי עליהם כבר, אבל אף פעם לא שמעתי אותם, ואין מה להגיד, הם פשוט טובים. עם שתי גיטרות אקוסטיות, מערכת תופים חלקית ביותר, ובליווי חצוצרה הם נשמעו מעולה. ניצן חורש, הסולן, הוא פרונט-מן ופרפורמר משובח, שנראה ומתנהג כמו הכלאה מוצלחת של נועם רותם ומיק ג'אגר. אלבום הבכורה שלהם עומד לצאת בקרוב, והם בהחלט יצרו אצלי ציפיות גבוהות לגביו.

בהמשך עוד כמה הופעות נחמדות אך לא מלהיבות במיוחד של Labrador Labratories, דודי לוי (כן, ההוא מנוער שוליים) ויוני כדן. אחריהם עלה טל כהן שליו, שלמרות ההייפ היחסי סביבו טרם הקדשתי לו את תשומת הלב הראויה. אבל כנראה שההייפ  מוצדק. כמו שבוב דילן גילה כבר מזמן, גיטרה אקוסטית ומפוחית זה תמיד שילוב מנצח. המוזיקה שלו פשוט נעימה ומרגשת, ומעניין לראות אותו מופיע עם להקה שלמה- ללא ספק אחת ההופעות המוצדקות של הערב.

ואז הגיעה ההופעה שלה חיכיתי. לקול תשואות הקהל עלה לו בצניעות לבמה דני הדר. התיישב לבד, עם הגיטרה, ובלי יותר מדי דיבורים נתן חמישה שירים אישיים, משעשעים ומחאתיים למדי (אל תתגייסו, למשל). יש בו, בדני הדר, משהו מאוד אמיתי וכנה, השירה המיוחדת והילדותית שלו פשוט מרתקת וסוחפת,  וזה באמת מרגיש שהוא שר בדיוק את מה שהוא חושב. לאחר שהוא סיים, תגובות הקהל הראתה שאני לא הייתי היחידי שחשב כך. מה שכן, את כל השירים שהוא ביצע לא הכרתי, מה שגרם לי להבין שיש צורך בהתעמקות נוספת בחומרים שלו. אם יוצא לכם להיתקל בהופעה שלו, אל תחשבו פעמיים.

בשארית כוחותיי נשארתי לעוד שתי הופעות. קודם כל סגול 59. מסתבר שהראפר הוותיק עשה הסבה מקצועית, והוא עובד על אלבום בלוז עם אווירת היפ-הופ (להגדרתו). כל הסיפור לא כל כך עבד לי, מה גם, שלא באשמתו בקושי הבנתי מה הוא שר (שוב, הסאונד הבעייתי). ואחרונה חביבה, מיכל לוטן, שציפיתי מאוד להופעה שלה, והאמת? קצת התאכזבתי. אין ספק שהבחורה מוכשרת, ושיש לה קול מדהים, אבל כמו במקרה הקודם, לא מצאתי שם שום דבר מעניין או מיוחד. כמובן שהכול עניין של טעם אישי, ואולי גם בשלב הזה כבר מיציתי את הקיבולת שלי לאותו יום.

יצא לי לשמוע ולקרוא לא מעט דעות שטוענות שפולקל'ה הפך עם השנים, מפסטיבל קטן וצנוע, שמטרתו היחידה היא הפצה, תמיכה ועידוד למוזיקת שוליים מקומית, למפלצת כלכלית של ממש.  לא כל כך ברור לי על מה נשענת הטענה הזו, ואולי יש דברים שאני לא מודע אליהם, אבל אני התרשמתי שבאמת ובתמים מדובר פה באנשים שפועלים מאהבה אמיתית למוזיקה. נכון שהכניסה עולה כסף, אבל גם לפסטיבל צנוע שכזה יש הוצאות. מה גם שעבור כל כך הרבה הופעות התשלום הוא סמלי ביותר, ואני בספק אם מישהו שם שלשל כסף לכיסו. מה שכן, קצת הופתעתי מכמות הקהל הדלילה שהגיעה. בשום שלב של היום הגלריה הזו לא הייתה ממש מלאה, ובשעות הערב המאוחרות היו לא יותר מכמה עשרות בודדות של אנשים. מעניין אם לכזו היענות ציפו המארגנים, אותי לפחות זה מעט אכזב. אולי פיצול הפסטיבל ליומיים, כמו בשנה שעברה, וקיצור משמעותי של רצף ההופעות בכל יום היה תורם לעניין. אבל מי אני שאלין? בשורה התחתונה מגיע כל הכבוד לאנשים שעמדו מאחורי הפסטיבל, לאמנים שהופיעו, ולקהל שהגיע. אני נהניתי.

תגובות

  • סטנדאפיסט האינדי הראשון בישראל

    שמו מוטי ברכר, ואני מניח שמפאת גילך הצעיר (..." איפה היית ב 2005?) לא ראית את "התיאטרון הנודד" ואת " רוסקו וברוס" הנה דוגמא קטנה ומשעשעת לפועלם: http://www.youtube.com/watch?v=w1QCX5x7-VQ

    דקסטר בוכניק, 20-06-2010 21:41

  • אתה דפוק

    1מוסיקת פולק זה בדיוק מה שהבלקן במחסן עושים - יותר מוזיקת עם מהם לא היה בפסטיבל בכלל נראה לי שאתה מפספסן רציני, לך תעשה שיעורי בית על מוזיקאים בישראל

    דוד, 21-06-2010 11:56

  • תגיד, דוד, אולי אפשר בלי מילות גנאי ועם קצת יותר סובלנות?

    מה דעתך? :)

    אפרו, 22-06-2010 20:12

  • דוד טיפש...

    נהניתי מאוד מן הכתיבה הקולחת, מלאת העניין והנוכחות. שינוח דוד. תודה רבה

    אימפריו, 12-09-2010 10:09