מגזין

טוחנים קפה

אחד עשר בימאים ישראלים פלשתינאים, שמונה חודשים וסדרה של סרטים על קפה. הדר זילברשטיין צפתה בפרויקט מיוחד במסגרת פסטיבל הסטודנטים הבינלאומי שהציב לה את הקפה כנקודת חיבור בין בני אדם

מאת הדר זילברשטיין. 14-06-2010

תגיות: דוקומנטרי, סטודנטים, פסטיבל הסטודנטים הבינלאומי

טוחנים קפהתמונה: mark lorch

כמעט שבעה מליון אנשים חיים במדינה הזו ועוד כמה מיליארדים בשאר העולם. עם כל השוני בצבעים, בטעמים ובבעיות שיש לכל אחד מאיתנו, הדברים הפשוטים באמת, שנמצאים בבסיס כל אחד, הם משותפים. הם החשובים באמת, ולצערי כמו עוד הרבה דברים טובים בחיים, הם המפוספסים. או פשוט לא מקבלים מספיק ביטוי והכרה בחיים שלנו.

ביום שישי האחרון, הייתי בפעם הראשונה בסינמטק. אפילו מצאתי חניה, בחינם. בשבוע וחצי האחרונים מתקיים בסינמטק תל אביב פסטיבל הסטודנטים הבינלאומי ה 13. לפסטיבל מגיעים המון מבקרי קולנוע, ציידי כישרונות, סטודנטים ואנשים שמעריכים ויש להם פנאי לתרבות. ולאנשים. הפסטיבל הזה הוא אירוע נחשב ומוקמות לכבודו במות שעליהן יש בערבים הופעות, מתקיימות כיתות אומן, הרצאות והקרנות של סרטי סטודנטים וסרטי קולנוע שונים.  "קפה בין מציאות לדמיון", זהו שמו של האירוע שביקרתי בו השבוע. זהו פרויקט של סרטים קצרים שההשראה שלהם היא קפה. אז מדוע ולמה ציינתי שזו הפעם הראשונה שלי בסינמטק? כי האירוע הזה שנכחתי בו השבוע, והסרטים שראיתי גרמו לי להבין, ואולי אף חשוב מכך- להרגיש כמה דברים בפעם הראשונה.

הפרויקט הקולנועי המבריק הזה נולד באוניברסיטת תל אביב, בחוג לקולנוע. קולנוע זה אנשים. הרעיון היה הפקת סרטים בהשראת קפה באופן רב תרבותי. בימאים פלסטינאים וישראלים החלו לשלוח תסריטים ולבסוף נבחרו עשרה תסריטים. אני צפיתי בעשרת הסרטים של חמישה בימאים ישראלים, וחמישה פלסטינאים, איתם עבדו על הסטים בנמרצות סטודנטים ישראלים. כל במאי, נתן את האינטרפרטציה שלו לקפה. זרע זווית ראיה אחרת ממשניה, וכמו הציב מראה. קפה משם ומכאן.

אני שותה קפה, ההורים שלי שותים קפה, השכנים שלי שותים קפה וכנראה שגם אתם, לפעמים, כשיוצא, שותים קפה, כולנו שותים קפה. קפה זה אנשים. אנשים בכל מקום, מעבר לכל גבול טריטורי שותים, כך או כך את הקפה שלהם. זה לא סוד שלקפה, כמשקה או כאירוע חברתי, יש ערך תרבותי. כוס הקפה היא חלק מהשגרה שלנו. בתרבות הישראלית/פלסטינאית המגוונת שלנו, הוא נמצא בכל רובד שהוא באוכלוסיה, בתצורות שונות וייחודיות. כל אחד מאיתנו שותה את הקפה שלו אחרת. עם או בלי, מעט או בצד, ארוך או קצר, קשוח או חלש. התוצאה כמעט תמיד תהיה אותו קפה, רק בגוון אחר. בדיוק בגלל זה, ובזכות הפשטות, קפה הוא נקודת חיבור. בין אנשים. בין דעות וכאבים. וזה בדיוק מה שהסרטים שראיתי גרמו לי להבין.

לפני ההקרנה הראשונה, עלו לבמה אחראי הפרויקט ושניים מהיוצרים ודיברו על החוויה שהייתה להם מלקיחת חלק בפרויקט המעניין והאמיץ הזה. הם דיברו בעברית, אנגלית וערבית על יצירה כיוצרת קירבה וכערוץ שמחצין, מבליט ומשמר את האנושיות שבנו. יצירה ששמה פוליטיקה בצד ויוצרת שיח. בין אנשים, על קפה.

הסרטים היו מאד יצירתיים וצבעוניים. הסרט הראשון והדוקומנטרי ברובו "אג'ה", הוא סרטו של הבמאי הפלסטינאי מוראד נאסר, תפס אותי לא מוכנה. הסרט העביר את שיגרת חיו של מוכר קפה משכם, שבכל בוקר משכים קום ב 3 וחצי בלילה על מנת להספיק להגיע בזמן לבאסטה שלו שבמחסום קלנדיה. הוא מוכר לפלסטינאים שמבקשים להיכנס לתחומי ישראל קפה טוב, או כמו שהוא אומר "כזה שיזכיר להם את אבא". הסרט הביא את קולותיהם של הפלסטינאים העייפים והכעוסים על שיטת המערכת שגורמת להם לעמוד שעות בתורים ארוכים על מנת להיכנס לתוך שטחי ישראל. אחרי הסרט הייתי מאד מבולבלת, וכמעט והחשבתי את התמונה שראיתי מולי כפוליטית, ומאיימת, אבל לאט לאט שקעו הדברים והתבהרה התמונה. הסרט דיבר אלי במונחים יומיומיים ופשוטים, המוכרים לי ולרוב הקהל מחיינו הישראלים במרכז הגועש והמבודד. פתאום הבנתי, אני לא באמת מכירה את המדינה.

סרט אחר נתן חריץ הצצה לעולם הדתי והכשר, ועוד אחד לעולם הבדואי. בחלק מהסרטים קראו בקפה, בחלק שתו אותו, ובאחרים הוא פשוט סיפק אווירה. פעם על מגש, פעם בתוך ספל, ופעם בתור הזמנה.  סרט אחר שמאד אהבתי, הוא "טיול ליפו" של הבמאי הישראלי איתן שריד. הסרט סיפר את סיפורם של שני שיפוצניקים פלסטינאים שעובדים בתל אביב ומחליטים לחפש חנות תכשיטים ברחוב "גדול" בעיר יפו שמעולם לא ביקרו בה לפני כן. הנסיעה הופכת למסע, כאשר הטרמפ שלהם מוריד אותם ברחוב אלנבי בתל אביב והם פוגשים לתדהמתם בצד של "יפו" שלא סיפרו להם עליו מעולם. עם התקדמות העלילה, הם פוגשים אנשים שונים שמזהים את היותם ערביים וישר מציעים להם לשטוף עבורם כלים בבית קפה שלהם, או כאלה שפשוט מפחדים מהם עוד לפני שהחליפו מילה. בסוף הם מבינים כמה דברים על עצמם ועל המסורת שלהם, על גבולות, וחשוב מכל- שאת הרחוב ההוא ביפו, הם כבר לא ימצאו. בסצנה האחרונה, הצינית והמיוחדת השניים יושבים על חוף הים בתל אביב, מול הצריח העתיק של יפו ומחליטים להפסיק את החיפוש אחר העיר האבודה. כל אחד מעשרת הסרטים שצפיתי בהם, יחד עם כוס הקפה ששתיתי בהפסקה, העבירו לי את המסר של מפגש התרבויות, המילים והאנשים דרך יצירה. לא דרך מושגים גדולים ומבהילים שנודף מהם ריחה של הפוליטיקה.

קפה הוא מסר וקולנוע מספר סיפור. סרטים שמעבירים מסר בסיפור שהם מספרים לי, תמיד יותר דיברו אלי. החזרה לבסיס, לפשטות ולשיח בין אנשים. אין דרך נפלאה יותר בעיני מאשר יצירה על מנת להגיע לעומקם של בני אדם. אבל בשביל ליצור צריך גם אומץ. הבימאים המוכשרים הביעו דעה והראו לנו צד מסוים של התרבות שלנו דרך כוס הקפה שבחרו לספר את סיפורה, או זו שסיפקה את האווירה. הכוס תמיד הייתה שם, העלתה אדים, נשפכה או נשברה, הוכנה באהבה או רק כדי לצאת מידי חובה. והיא תמיד הייתה שם לצד אנשים, ליוותה מפגש של דמויות מגוונות בחברה.

כשעזבתי את הסינמטק, הרגשתי עמוסה. זה הרגיש כאילו סחבתי עימי פנימה את כל זוויות הראיה השונות שראיתי. כל אחד מהסרטים לימד אותי קצת על האנשים שחיים ומתקיימים, לצידי ולצד הקפה שלהם במדינה. בחלק מהמקרים הזדהיתי עם כאב, באחרים צחקתי, הסתקרנתי או שאלתי בתוכי שאלה, אבל יותר מכל האירוע הזה הציב מולי חתיכת מראה על השוני שיש לנו במדינה. אני אוהבת לראות קולנוע, אוהבת לשתות קפה, חזק, סוכרזית אחד ובלי הרבה חלב, אבל יותר מכל אני מעריכה אנשים ואוהבת יצירה, אלטרנטיבית וייחודית, שמתמקדת בדברים הפשוטים והבסיסיים ביותר בחיינו. קפה פותח או חוצה את היום שלנו לשניים. קפה הוא אירוח או קירבה. אבל יותר מכל הבנתי עד כמה הדברים הטובים ביותר שנמצאים בבסיס חיינו, כמו קפה טוב, הם השגרירים הטובים ביותר להעברת המשותף והיפה בנו. במיוחד כשהם מתלווים אלינו לשיחה טובה.  

מאחורי הקלעים של הפרויקט "קפה מאחורי המציאות":

עוד מהפסטיבל הבין-לאומי לסרטי סטודנטים:

חן עטר על הפרוייקט "לחם עבודה"

חן עטר על ביקורו של הבמאי רוג'ר קןרמן

קרדיט לתמונה חיצונית: Proffesir bop

תגובות

  • כל הכבוד

    אחלה כתבה - אחלה פרוייקט. כן ירבו

    אור, 14-06-2010 12:44

  • גם אני שותה קפה

    שתיתי אספרסו ארוך בלי סוכר, קראתי ונהנתי. יפה יפה !

    המחוג, 14-06-2010 16:44

  • דירי

    2 סוכר בבקשה, 14-06-2010 17:22

  • כתבה מצוינת. אחלה דבר

    BEN, 14-06-2010 21:23

  • יופי של כתבה. יופי דירי! יופי יופי!

    יש פתגם תורכי שאומר: קפה צריך להיות שחור כגיהנום, חזק כמוות, ומתוק כאהבה. מתוך הספר: "ספלו של השטן" מומלץ לקרוא...

    אליצור, 15-06-2010 21:45