מגזין

Goodbye GURU

באפריל האחרון הלך לעולמו הראפר גורו. גיל חסון סוקר את חייו ומספיד את פועלו והישגיו המוזיקליים

מאת גיל חסון. 11-06-2010

תגיות: Guru

Goodbye GURU

באפריל האחרון הלך לעולמו קית' אלאם ) Keith Elam) הידוע בכינויו גורו והוא בן 48 בלבד. מי שהיה החצי הווקאלי בהרכב ההיפ-הופ המיתולוגי GangStarr ויצא לקריירת סולו מצליחה עם סדרת  Jazzmatazz, נאבק במשך כשנה במחלת הסרטן עד שזו הכריעה אותו. כשבוחנים את מסלול חייו, מבינים שתדמית הראפר מהגטו רחוקה עד גיחוך מהרקע ממנו הגיע הגורו. הוא נולד בבוסטון בשנת 1961, בן לאב שופט ולאם מנהלת ספריות עירוניות, סיים לימודי תיכון ואף תואר ראשון במנהל עסקים (!), זאת בעוד ראפרים אחרים רק מתגאים בשלב זה של החיים על שנשארו בחיים. לפני שפנה לרדוף אחר חלום קריירת היפ-הופ משגשגת, עוד הספיק לעבור גלגול קצר כעובד סוציאלי.

בשנת 1987 ייסד את  Gang Starr ביחד עם די.ג'י מארק, המלך ה-45 ועוד כמה מפיקים שעזרו על הדרך, לא שמות שזכורים בהיכל התהילה של ההיפ-הופ. ב-1989 טעם לראשונה תהילה אמיתית כשהכניס למהלך העניינים את די.ג'י פרמייר (האיש הוא נושא לכתבה בפני עצמו- מפיק ענק שברזומה שלו שיתופי פעולה עם נאס, ג'יי זי וקאנונים אחרים) ונפטר מהשאר. חלוקת העבודה הייתה ברורה מאוד- גורו אחראי על הצד הווקאלי, בעוד פרמייר הוא איש ההפקה המוזיקלית. האלבום הראשון, "No more Mr. Nice Guy" יצא באותה השנה וסלל את הדרך לעוד חמישה אלבומי אולפן, ביניהם "Step in the Arena" (1991),  "Moment of truth"(1998) שהיה המצליח ביותר מבחינה כספית, הוכר כ'אלבום זהב' וזכה להערכה רבה מצד המבקרים ועוד שני אוספים, הבולט והמוערך הוא:  "Full Clip: A Decade of Gang Starr" (1999) .

ההרכב קבע את הטון המוזיקלי בסצנת האנדרגראונד של ההיפ-הופ בניו יורק של שנות ה-90. כבר בהתחלה הסאונד היה ייחודי, על גבול פורץ דרך- הישענות על סמפלים מעולם הג'אז (עבודה גאונית של פרמייר שסללה לו את הדרך לגדולה מאוחר יותר), בשילוב יכולת חריזה חריפה של גורו עם הטון שזוהה איתו כל כך לאורך השנים- קול בס מונוטוני, שחוזר על עצמו שוב ושוב עם חיתוך חד- כמו שהיפ-הופ מהצד המזרחי צריך להישמע.

ב-1993 יצא גורו לקריירת סולו, בד בבד עם הקריירה לצד פרמייר בגנגסטאר. הוא הוציא את סדרת  Jazzmatazz, שיתוף פעולה שלו עם איקוני ג'אז ובהם שמות בולטים כמו ברנפורד מרסאליס, דונאלד בירד, רוי איירס וגם מפיק העל הצרפתי MC Solaar, מי שיהפוך לימים להיות האדם הקרוב ביותר אל גורו עד יומו האחרון. השילוב בין ג'אז לראפ נחשב בזמנו לפורץ דרך, מה שהביא את גורו להוציא 4 אלבומים בסה"כ ולסכם קריירת סולו לא רעה לצד ההרכב גנגסטאר.

מה שברור הוא שהכישרון והיכולות שהיו בגנגסטאר לא מוצו עד הסוף. בעוד אמנים כמו סנופ דוג, טופאק, ד"ר דרה, הנוטוריוס ביג השתלטו על הזרם עם הגנגסטה-ראפ, גנגסטאר נשארו קצת בשוליים, לא לוקחים את הסגנון המיוחד שלהם עד הסוף- לא מבחינת תפוקה לפחות. לראייה- 6 אלבומים ב-14 שנות עבודה, רק שניים מהם משמעותיים ביותר. מה שברור הוא שהעבודה המשותפת עלתה על שרטון כבר מזמן. בראיונות שנתן גורו לאורך השנים האחרונות הוא הביע סלידה משותפו, מאס בשיתוף הפעולה איתו ופיזר הצהרות לגבי פירוק ההרכב עוד ב-2005 כשאמר: "מבחינתי ההרכב הזה לא קיים יותר". עוד לפני, בעת מסע הופעות באירופה בשנת 2004, פרמייר עזב בפתאומיות והוחלף בדי.ג'י אחר שגורו הביא.       

 

בשנים האחרונות היה צמוד גורו למפיק אם.סי סולאר, אשר ליווה אותו עד למותו באפריל האחרון. לא ממש ברור מה היה שם בחודשים האחרונים לחייו, אך קרובי משפחתו של גורו יודעים לספר כי סולאר עשה ככל האפשר כדי להרחיק אותם ממיטתו ולא שיתף אותם במה שעובר עליו. במכתב הפרידה הרשמי, כביכול, ששחרר סולאר לתקשורת, כותב גורו כי הוא לא מעוניין ששמו של פרמייר יוזכר בשום אופן בהקשר אליו ומתנער ממנו למעשה באופן מוחלט. בנוסף, הוא ממש מאדיר את שיתוף הפעולה עם סולאר, גאה בקריירה שהשיג עם סדרת  Jazzmatazz ולמעשה מנסה להשאיר מאחוריו את כל הילת גנגסטאר ושיתוף הפעולה עם שותפו לשעבר.

כואב לדעת כי הגורו הלך לעולמו עם מטען שכזה על השנים הטובות. לא משנה מה נכתב שם, הרי זה ברור לחלוטין- המורשת האמיתית, מבחינת האוהדים והמבקרים, הייתה ונמצאת בעבודת הצוות עם פרמייר. המנונים שנחקקו במוחו של כל חובב היפ-הופ,Mass Appeal, Skillz, Work , Battle, Word I Manifest וזו רק דוגמא קטנטנה, היו ונשארו אבן שואבת לחובבי הז'אנר כולו.

הפינה האישית

באופן אישי, גורו ופרמייר כ- Gang Starr הם המהות של היפ-הופ עבורי. הרבה לפני שהגנגסטה-ראפ בראשות טופאק וביגי השתלט על שנות ה-90 וקבע את הטון העשיר, המלוכלך והאלים של המוזיקה לשנים שיבואו לאחר מכן. וכן רבותיי- ג'יי Z, 50 סנט ושאר אמני גורמטים וגורמה למיניהם הם תולדה של אותן שנות המלחמה בין מזרח למערב, בין דת' רואו לבאד בויז של פאפי, פי דידי או איך שלא קוראים לו עכשיו... רחוק מאוד ממה שמוזיקה צריכה להיות ולהישמע, מוזיקה שהשורשים שלה (לפחות מהמזרח) שייכים דווקא לגורו וגנגסטאר. מוזיקה שמחה, זורמת על בסיס מוזיקה שחורה אחרת וטהורה הרבה יותר- ג'אז כמובן. מוזיקה, שלפחות גורו האמין, לא צריכה להתפשר מבחינת הסאונד או הוויב שהיא מביאה איתה, מוזיקה שלאו דווקא צריכה להשתלט על אמריקה ולגרום לה להאמין שהכסף הוא האלוהים החדש ושכל מה שצריך בחיים הוא בנטלי חונה בחצר, ים ביצ'ס בבריכה ושמפניה לארוחת בוקר. לא שזה כל כך נורא.

תגובות