מגזין

סרטים שרואים משם – סינגל מן

אסף בן קרת לא כותב בדרך כלל על סרטים שהופצו להקרנות מסחריות בארץ. הפעם הוא חורג ממנהגו ויש לו סיבה טובה

מאת אסף בן-קרת. 31-05-2010

תגיות: סרטים שרואים משם, קולנוע, סינגל מן

סרטים שרואים משם – סינגל מן

סינגל מן (ארה"ב, 2009). במאי, תסריטאי ומפיק: טום פורד. שחקנים: קולין פירת', ג'וליאן מור, מתיו גוד, ניקולס הולט.

אני מודע היטב לעובדה כי לאחרונה התרבו המקרים בהם אני כותב כאן על סרטים שהוקרנו זה מכבר בבתי הקולנוע בארץ ובכך מתרחק ממה שמדור זה אמור היה לייצג מלכתחילה - סרטים שלא נראו במחוזותינו עד כה. יש לכך שתי סיבות, הראשונה והנפוצה היא שאלו סרטים שלא ראיתי לפני כן. הסיבה השנייה והנדירה יותר היא שראיתי את הסרטים בקולנוע, אהבתי, ועכשיו כשהגיעו למדפים קשה לי שלא לכתוב מילה או שתיים (או 500). נכון לעכשיו יש רק סרט אחד כזה בכל תולדות המדור, "סינגל מן".

סרט הביכורים של טום פורד זכה בשנה שעברה להרבה מאוד תשבחות, בעיקר מהמבקרים. כאשר הוא כבר הוקרן בארץ הוא ירד מהמסכים די במהירות וחבל. הסרט מבוסס על ספרו האישי של כריסטופר אשרווד. הוא מתאר יום אחד גורלי ורב תהפוכות בחייו של ג'ורג' פלקונר, מרצה לספרות בגיל העמידה, אנגלי מנוכר בלוס אנג'לס, אשר איבד טעם לחייו לאחר מותו בטרם עת של בן זוגו הצעיר בעקבות תאונת דרכים קטלנית. ג'ורג' מרגיש ונוהג כאנגלי אמיתי - רגשותיו מאופקים, חזותו קרירה ושמרנית, תווי פניו נטולי תזוזה, גופו נוקשה, דיבורו מונוטוני, אך מוחו בוער ולבו כואב. ג'ורג' מחליט לשים קץ לחייו. היום המשמעותי הזה נע בין רגעים של צלילות לרגעים של הזיה, בין זיכרונות עבר מתוקים לבין הווה אפרורי ונטול משמעות, בין התנזרות לכמיהה, בין משיכה לדחייה, בין אהבה לשנאה, בין החיים לבין המוות, בינו לבין עצמו וסביבתו הקרובה. 

העובדה החשובה ביותר בסרט היא שהשנה היא 1962, משבר הטילים בקובה והמלחמה הקרה מרחפים אי שם ברקע והומוסקסואליות היא טאבו תרבותי, חברתי ופוליטי. ג'ורג', כיאה לאדם בגילו ובמעמדו, שומר על פאסון ועל זהותו בעיקר לעצמו. בן זוגו (מתיו גוד), הצעיר ממנו בהרבה, הוא טיפוס משוחרר יותר, נטול פחד ומלא שמחת חיים. נראה כי שניהם ניגודים גמורים אך 16 השנים המשותפות שלהם יחד הפכו את הכאב לבלתי נסבל.  ג'ורג' בוחן היטב את חייו - העבודה המשעממת והסגל המשעמם עוד יותר, תשוקתו לאהבה ותאוות הגוף, סטודנט צעיר ויפה שמפיח בו תקווה חדשה וצ'ארלי, האישה המרכזית בחייו (ג'וליאן מור), חברה ותיקה, מרירה ומתוסבכת שמקווה שיום יבוא וג'ורג' ינוח בזרועותיה.

עד כאן העלילה. "סינגל מן" הוא סרט מרשים מהרבה בחינות. קודם כל, העובדה כי מדובר בסרט ביכורים. טום פורד הבמאי הוא אחד ממעצבי האופנה החשובים של השנים האחרונות שהתברג לכל המקומות הנכונים ועבד עם כל האנשים הנחשבים. העובדה שביים את הסרט, הפיק אותו וכתב את התסריט (יחד עם דיוויד סקארס) בהחלט מעוררת השתאות. דגש חזותי וקרדיט נוסף ניתן להעניק לפורד על העיצוב המוקפד שלו. כל שוט בסרט, כל אביזר, תאורה או תפאורה בנויים לתפארת כאילו יצאו מתוך ירחון של שנות השישים. הדיוק והעושר הרב שלו הם חלק בלתי נפרד ואף מרכזי בעלילה ובסרט. אולי בעוכריו עומדת התחושה כי לעתים הוא שם על כך יותר מדי דגש. שוטים של קלוז אפ אינם מספיקים לו, ואנו רואים גם לא מעט שוטים של אקסטרים קלוז אפ על השפתיים, העיניים וכדומה. באיזשהו שלב זה קצת יותר מידי. מצד שני, לא זכור לי כבר זמן רב סרט עם ירידה כל כך עמוקה לפרטים הקטנים.

קולין פירת' זכה בפרס השחקן בפסטיבל ונציה והפסיד אותו פעמיים בגלובוס ובאוסקר לג'ף בריג'ס עם "קרייזי הארט", שנסקר כאן בשבוע שעבר. בין כל המועמדים באותה קטגוריה הוא היה הבחירה המועדפת שלי. פירת' מופיע שנים רבות כאחד השחקנים המבוקשים בקולנוע הבריטי. עד היום הוא היה שחקן סביר למדי ותמיד ייחסתי את הנוכחות והכריזמה שלו לחציל, ללא נוכחות משמעותית מידי. "סינגל מן" טורף את הקלפים. המשחק שלו מושלם!!! הניכור של ג'ורג', הגעגועים שלו, הרצון להעמיד פנים שהכל תקין, הניסיון לספק את כולם מלבד עצמו והמאבק העיקש שלו למצוא מנוחה מצליחים לרגש ולגעת. העומק הרב של הדמות הזו מתעלה על כל אלמנט אחר בסרט.

"סינגל מן" הוא לא סרט מושלם, אבל הוא לא רחוק. ישנם כמה רגעים בסרט שאינם מתחברים יחדיו כראוי, מעט יותר מידי דגש על העיצוב והתנהלות שלא תמיד נראית טבעית בין הדמויות השונות. אולי היתה זו הכוונה המקורית - בשנות השישים האיפוק היה מצרך מתבקש ולא מעט מהנושאים הנידונים בסרט היו מאוד לא מקובלים דאז, לבטח שלא בפומבי.

אני מאוד מעריך את העדינות שבה הסרט נעשה, את הדרמה הגדולה שמסרבת ללבוש מימדי מלודרמה צעקנית. הקצב איטי, מהורהר, מדוד בקפידה, מוגש קר אך מבעבע מבפנים. זהו סרט קטן עם מטען רגשי אדיר, ומפגן משחק מרשים ביותר של פירת' וכל שותפיו. ג'וליאן מור כהרגלה משחקת נפלא, כריזמטית ואובדנית. מתיו גוד משחק היטב את האהוב שמת והשאיר פער גדול אחריו וישנן עוד מספר דמויות שמהוות אפיזודה חולפת באותו יום עמוס של ג'ורג' שמשחקות אף הן תפקיד מרכזי ובהצלחה לא מבוטלת. כפי שנכתב לפני מספר שורות במעלה הדף, אני בדרך כלל לא כותב על סרטים שכבר ראיתי בעבר. הפעם לא הרשיתי לעצמי להתחמק מהאחריות.

לטור הקודם: סרטים שרואים משם - לב משוגע

תגובות

  • סוניק

    כל הכבוד על ההשקה וההתמדה במדור!!

    אודיני, 01-06-2010 16:08

  • מרסי בוקו

    ציסטה אודיני

    אסף בן קרת, 03-06-2010 14:19