מגזין

ילדי מפתח - חלק א'

ה – Black Keys הוציאו החודש אלבום חדש. לרגל המאורע, עדי הררי חוזרת אחורה ועושה לכם סדר בדיסקוגרפיה. כל מה שלא ידעתם שאתם רוצים לשאול. המדריך המלא

מאת עדי הררי. 30-05-2010

תגיות: The Black Keys

ילדי מפתח - חלק א'

זה מסוג הדברים שקורים לי רק איזה פעם בכמה שנים. התקלות ארעית בהרכב מוזיקלי שמצליח להיכנס לי כל כך עמוק לחיים ולהכות שורשים כאילו אנחנו בעצם מכירים שנים. כל צליל גיטרה נמוך מעורר את הבאסים בבטן, כל הקשה לא רחמנית על התופים מפרקת איזושהי מחשבה קדחתנית. וכשאני כבר נותנת להרכב להיכנס לי כל כך עמוק לאיברים, אני לרוב לא משחררת אותם בחזרה לחופשי. כל כיוון חדש ואתגר מקצועי שהם לוקחים מרגיש כמו מתיחת גבולות אישית. מרגש לעקוב אחריו באדיקות, מסקרן לראות לאן הוא יצליח להוביל אותי הפעם וללמוד שוב, שיש עוד דברים שאני אוהבת ובכלל לא ידעתי.

ה- Black Keys הם הרכב כזה בדיוק מבחינתי. הכרות ארעית לפני כמה שנים פתחה לפני עולם שלם של סאונד מלוכלך ומחתרתי. נגינה בלי באס, בלי אפקטים, בלי שכבות ובכלל בלי אולפנים. דן אורבך על הגיטרה והשירה ופאטריק קארני על התופים, זוג חברים שאוהבים להקליט רוק-בלוז אמריקאי במרתפים נטושים. הדו-או הזה עשה דרך לא מבוטלת ומאוד מסקרנת מתחילת העשור ובכל אלבום אפשר לשמוע אותם משתנים, מוספים ומחדשים. אז לכבוד אלבום החדש, החלטתי שזהו הזמן לתחקיר מעמיק. בצורה כרונולוגית, אני אתחיל מההתחלה ואגיע עד הסוף. למתמידים תחולק בסוף בובת דינוזאור חרמנית.

 

15 שנה אחורה, אקרון אוהיו, ארה"ב

על רקע נוף מיד-ווסט אמריקאי, שני חברי ילדות מחפשים תעסוקה. הם לא באמת רוצים להקים להקה, סתם מחפשים עוד דרך לשבור את השממה בעיירה רחוקה. מרתף ביתו של קארני משמש אותם כחדר חזרות/אלתורים ראשון. דוד של קארני הוא הסקסופוניסט של טום וויטס, עובדה אולי מרגשת אבל לא כזאת שדוחפת את הילד לאיזושהי גאונות מוזיקלית. אורבך, שואב ידע ועניין במוזיקת בלו-גראס מהצד של אימא. מהצד של אבא הוא שואב השראה מאוסף ויניל ענק של אלבומי בלוז וסול, וככה הילדות של השניים נראית. "Blues is the foundation to what I know".

השנה כבר 2002, עוד קצת ג'מג'ומים בפאבים עירוניים הביאה אותם לתשומת הלב של חברת התקליטים Alive Records. חוזה הקלטות? באמת? עכשיו זה אומר שצריך להמציא שם ללהקה? וכראוי לחברי ילדות, כאן נכנסת בדיחה פנימית. באותה תקופה ליצן החצר של אקרון אוהיו ‬היה אמן בודד וסכיזופרן. ההורים של הצמד דאגו להביע טוב לב והזמינו אותו לארוחת ערב שבועית. טוב הלב התחיל להיגמר שאותו בחור בודד התחיל להשאיר הודעות מלחיצות ללא פשר במשיבון. משהו על כך שאבא של קארני חייב להפסיק להיות Black Key והכוונה היא, לקלידים השחורים של הפסנתר. מאז, הם הקלידים השחורים של הפסנתר.

ההתחלה הגדולה

 אז הם חתמו חוזה ואלבום ראשון, The Big Come Up, יוצא. זהו אלבום רוק-בלוז כבד על טהרת גיטרה-תופים בלי השתרבבות ארעית של צלילים אחרים. קולו של אורבך נמוך, נשמע כמעט שחור והגיטרות מנוגנות בצלילים נמוכים ובריפים כבדים. באלבום ניתן גם למצוא קאבר די נאמן למקור לשיר she said, she said של הביטלס ועוד קאבר ראשון (מעוד עשרות שיבוא בהמשך) לבלוזיסט ג'וניור קימברו.זה פרומו שיצא לאלבום (תראו! הם ממש קטנים פה!). השיר ברקע נקרא Busted והוא הרצועה שפותחת את האלבום.

עוד הפתעה וקצת ספויילר להמשך: אחרי The Big Come Up הצמד הרגיש שהם לא מוכנים לטור והתחילו ישר לעבוד על האלבום הבא. אבל אחריו, בשנת 2003, הם אכן יצאו להופעות ושימשו במשך חמישה שבועות כמופע הפותח של Beck שבדיוק הוציא את האלבום המצויין שלו Sea Change. הוידיאו הזה הוא אותו קאבר שציינתי לביטלס, רק עם כל הנגנים של בק.

אז אותו אלבום שני מדובר, Thickfreaknes יצא בשנת 2003. בזמן הופעה קטנה בלוס אנג'לס, נציגי הלייב Fat Possum Records מאתרים אותם ומציעים להם חוזה. למה זה מעניין? כי Fat Possum Records הוא לייב שנוצר במטרה לאתר בלוזיסטים מוכשרים מאזור צפון המיסיסיפי. ולהמחשת הנקודה, בלייבל הזה היה חתום עד מותו ג'וניור קימברו האגדי שהיווה השפעה ועיצוב את הסאונד של הבלק-קיז.

זה שיר הנושא של האלבום, מתוך הופעה טלוויזיונית:

 המשך קצת יותר גדול ורווי ריח גומי שרוףשנת 2004 היא שנה מאוד משמעותית לבלק קיז, אשר במהלכה התרחשו שלושה דברים. הראשון, EP הכולל ארבעה שירים בשם The Moan יצא במהדורה מיוחדת של תקליט שבע אינצ'ס. בתוכו ניתן למצוא קאבר נחמד ל - No Fun של איגי פופ והסטוג'ס ועוד שלושה שירים שהם גרסאות לשירים מוקדמים. לאחר מכן, בהפרש של חודש, יצא להם אלבום אולפן שלישי, Rubber Factory, וזורק אותם ישר ללב האינדי האמריקאי. בהתאם לשמו, השניים העתיקו את מקום ההקלטות שלהם מהמרתף של קארני למרתף מפעל גומי נטוש. אתם מבינים? בשנת 2004, ציוד הקלטה דיגיטלי זה לחלשים. למרות מה שאתם מצפים, לאלבום יש סאונד יותר עדין מהשניים הקודמים. הריפים טיפה יותר קלילים, מתרחקים מעט מהבאסים הכבדים ואפילו ניתן לשמוע קמצוץ של הפקה מקצועית. הצליל המעט יותר קומנקטיבי תופס את האוזן של הקהל (האינדי) הרחב והצעות לפסקולים ופרסומות מתחילות לזרום. אבל כל זה שולי. אותו צליל מגיע גם לאוזניהם של תום יורק מרדיוהד ואדי וודר מפרל ג'אם והצמד מתחילים לחמם את שני ההרכבים לאורכה ורוחבה של ארה"ב. מעכשיו הם בליגה של גדולים.זאת פרסומת עם השיר Girl is On My Mind מתוך האלבום:

זה מתוך הלייט נייט שואו של דיוויד לטרמן. זה נקרא Stack Shot Billy והקטע הזה בלייב היה בין הראשונים שמשכו את תשומת ליבי. שימו לב לסולו גיטרה באמצע.

דבר נוסף ואחרון שקרה בסוף שנת 2004, אבל ראה אור בשנת 2005, הוא אלבום הופעה כפול, שגם יצא בDVD ונקרא Live  at Sydney. זאת טעימה משם וזה נקרא Ten A.M Automatic:

בין אלבום אולפן מלא אחד לשני, הם מספיקים בשנת 2006 להוציא EP נוסף בשם Chulahoma שכולו מחווה לשיריו של הבלוזיסט המועדף עליהם, ג'וניור קימברו.

בחזרה למקורות

עדיין בשנת 2006 ובפעם השלישית, הצמד עובר חברת תקליטים. הפעם, לחברת בת בשם Non Such Records של התאגיד Warner Music Group, ה-חברה הכי מסחרית לתקליטים. אך למרות "ההתמסחרות" ולמרות הסאונד הקומוניקטיבי יחסית שאפיין את האלבום הקודם, הצמד מחליט לחזור למקורות ובאלבום האולפן הרביעי, Magic Potion, הם חוזרים לריפים הכבדים והלא מלוטשים. אז מבחינה מסחרית, בחברת תקליטים לא היו כל כך מאושרים והאלבום הניב הצלחה מזערית בקרב מעריצים.

עם זאת, כמה דברים ששווה מאוד לשמוע משם. אחד, הלהיט הרשמי, ש-3 שנים אחרי גם יופיע בפסקול של זומבילנד ונקרא Your Touch. הקליפ, מבחינה רעיונית טיפה מכוער, אבל יש לו ריפ גיטרות נהדר!

 

אבל זה לא באמת מאפיין את הסאונד הזועם של האלבום. זה נקרא Just a Little Heat וזה יותר ממחיש את הנקודה.

 אחרי ארבעה אלבומים ושני EP's, דן אורבך מרגיש מספיק נעים לפזול קצת לצדדים. לאולפן ההקלטות הביתי שלו, Akron Analog, הוא מזמין להקה מתחילה מאזור אוהיו.  Radio Moscow הם טריו של גיטרה-באס-תופים, שמקפיד לעשות רוק-בלוז עבה וכבד. במשך כמה חודשים אורבך מפיק להם את אלבום הבכורה והתוצאה נשמעת כך:

בחלק ב': כמה מילים וכמה צלילים מ-Attack and Release, שני פרוייקטי צד, שני פרוייקטי סולו, אלבום חדש ודינוזאור אחד. 

להאזנה לספיישל בלק קיז המלא:

עזרה ענקית בתחקיר ובכלל בוייב הכללי:  איתי הררי.

ילדי מפתח - חלק ב'

תגובות

  • סחטיין עלייך, יופי של סקירה

    יבגני, 30-05-2010 14:24

  • אחלה כתבה- הנה עוד מוזיקה מגניבה שלא הכרתי

    דן, 30-05-2010 16:31

  • אחלה של סיקור! תודה רבה לך

    גיא, 01-06-2010 10:27

  • סוכר! עכשיו רק להביא אותם לארץ

    הדסה, 01-06-2010 22:34