מגזין

מונדיאליזציה

המונדיאל בדרום אפריקה בפתח וכל אפריקה צוהלת ושמחה. גונן שטיינברג תוהה לעצמו – למה בעצם?

מאת גונן שטיינברג. 25-05-2010

תגיות: כדורגל, מונדיאל

מונדיאליזציה

שוב הגענו לתקופה שבה אנו מנתקים עצמנו מהעולם החיצון, או לחילופין מנתקים עצמנו מתופעת הניתוק מהעולם החיצון. המונדיאל בפתח. אך הטורניר השנה אינו דומה לשאר הטורנירים שהיו עד כה, השנה המונדיאל מתקיים לראשונה ביבשת השחורה. מקום ההתרחשות מעלה כמה סוגיות מעניינות על האופן בו כל העולם יצרוך בחודש הקרוב את ה(דרום) אפריקאים.

לא בכדי הנציגה הראשונה מאפריקה לארח את המונדיאל היא דרום אפריקה. אותה מדינה אשר הייתה תחת שלטון האפרטהייד במשך עשרות שנים הינה בעצם המדינה האחרונה להתנתק מכבלי הקולוניאליזם האירופאי על אפריקה. על אף חילוף השלטון הרדיקלי, עדיין אחרי יותר מ-15 שנה, דרום אפריקה עוד לא החלימה מאופן הדיכוי הבוטא, כך שעוד קיימות פרקטיקות (אם כבר לא מעוגנות בחוק) אשר יוצרות אפרטהייד א-פורמלי. דרום אפריקה עדיין ספוגה כמו ספוג שיצא כרגע מהדלי בערכי השלטון הלבן ולכן דרום אפריקה היא הדבר הכי קרוב למערב שאפריקה יכולה להציע. אנו אומנם נצפה באפריקה, אבל נצפה בה מנקודת המבט הנוחה ביותר לצפות באפריקה -  דרך עיניים לבנות.

המונדיאל נחשב כאירוע הספורט הנצפה ביותר בעולם, דבר המעיד על חשיבותו של ספורט הכדורגל בעולם כולו. המרכזיות של ספורט זה מציבה אפשרות לבחון את השיח שנוצר אודות הכדורגל ולאיזה כיוון אותו שיח הולך. עד שנת 2002 המונדיאל נערך רק בשתי יבשות: אירופה ואמריקה. קפיצה זו בין יבשת ליבשת כל ארבע שנים מציגה את האופן שבו גם דרך הכדורגל ניתן לראות את הזרימה של התרבות הפופולארית בעולם. הצריכה של הפופולארי היא צריכה מערבית בבסיסה, או שאנחנו רואים את הטורניר נערך באותן מדינות אירופאיות קלאסיות, רציונאליות, נוצריות, או שאנו רואים אותו נערך במדינות ה"צבעוניות" של דרום אמריקה. מדינות שנרתמות למשך חודש להציג את כל הדרן לפני העולם. הרי ידוע שבריו או בבואנוס איירס יש רק שמחה וקרנבל ברחובות, אנו רגילים לצרוך את אותן מדינות א-מערביות רק דרך אותה צבעוניות, כליצניות החצר של העולם המערבי. אנו תמיד שוכחים באותו רגע שמגישים לנו את הדימוי הססגוני הזה, את העוני הכבד שמתחולל בעריה של אותן מדינות. עוני שנעלם תחת ערימת הייצוגים המונדיאלית או כמעט כל ניסיון פופולארי אחר להציגן.

וכאן מתחבר הדיון לשאלת הייצוג האפריקאי במונדיאל 2010. איך אנחנו הולכים לצרוך את האפריקאי, ויותר מעניינת השאלה כיצד האפריקאי יבחר להציג את עצמו. הגעת המונדיאל לאפריקה יכולה להתפרש על פני השטח למוכנות של העולם המערבי סוף סוף להיכנס לתוך אפריקה ולהכליל אותה כשחקן לגיטימי בשיח הספורט הפופולארי ביותר. מין מראית עין של רב תרבותיות סובלנית מצד המערב. הנה, הגענו לאפריקה ואנחנו לא פה לכבוש אלא אנחנו פה לראות אתכם מעלים הצגה לעולם כולו. אבל מאחורי "סובלנות" זו עומדת עמדה מערבית מובהקת שלא באה לנסות ולבחון את העולם האפריקאי השחור באופן סובלני, אלא להיפך, היא באה לצרוך את אותו עולם כמופע ראווה. המערבי מתענג למראה האפריקאי המתאמץ לעטות על פניו את המסכה המערבית ולארגן אירוע בסדר גודל של המונדיאל. כל סיקור מערבי של המונדיאל הקרב מתבונן בחצי גיחוך על הארגון של הרגע האחרון, על ההירתמות הטוטאלית של האוכלוסייה (שהרי גם ככה אין לה משהו אחר לעשות) לאירוע, או בקיצור על הפער הבלתי ניתן לגישור שבין האפריקאי לבין המערבי. המונדיאל בדרום אפריקה עושה בדיוק מה שאותם קברניטים אירופאיים נפוחים בארגון הכדורגל העולמי (פיפ"א) רוצים שהוא יעשה, וזה לחזק את מעמד הכדורגל האירופאי בפרט, ואת דמות האירופאי בכלל. כמו שהמערב טיפח לעצמו מושגים "נייטרליים" כגון גלובליזציה, מובליזציה וכו', תנו לי להציע מושג חדש - מונדיאליזציה.

הדרום אפריקאים מצידם במקום לנסות ולהציג עמדה מפוכחת, מעדיפים לשמש תפקיד ראשי באותו מופע ראווה. הם בוחרים להציג את הצבעוניות האפריקאית לעולם, צבעוניות שמסתירה את המלנכוליות האפורה והעמוקה הטמונה בכל שחור שחי במדינה הזו בין השנים 1948 ל-1994. הגענו לשנת 2010 וכאילו כבר לא קרה דבר, הנה אנחנו הדרום אפריקאים כבר יכולים לעמוד בפני עצמנו ולהרים הפקה בסדר גודל עולמי. אבל איך אנחנו נראים בתוך אותה הפקה? אנו הכושי המקפץ והמרקד, זה שאחראי לאותה אתנחתא קומית בין כל הדרמה הספורטיבית. נרקוד קצת עם נוצות בטקס הפתיחה, נעשה רעש עם חצוצרות במשחקים ונמחא כפיים כאשר האירופאי הראשי יגיש את הגביע לאירופאי/אמריקאי אחר. אנחנו רק באנו להוסיף קצת צבע להופעה ותו לא. אין לנו באמת אמירה פרט לחיוך האירוח הדבילי על פרצופנו שמנציח אותנו כאובייקט נחות שכל מה שניתן הוא רק להתבונן עליו מלמעלה. יש פעמים שבהם החוקר פרנץ פאנון לא יכול להיות יותר רלוונטי: יותר מאשר המדכאים רוצים לדכא, המדוכאים רוצים להישאר מדוכאים.

יש שיגידו שהמונדיאל מהותו הינה חגיגית. לא ניתן להציג את המונדיאל באופן שונה, אחרת הוא לא יצליח להיות כל כך פופולארי, הוא לא ייתן להמונים את אותו "ניוון" נדרש של צפייה בבידור. הרי הספורט בבסיסו הינו בידור, וכל ניסיון לשתק את אותו בידור נחשב כחטא. כנגדם אני טוען כי דווקא בשל הפופולאריות העצומה שיש למונדיאל, זה המקום האולטימטיבי להגיע ולפתח מעט מודעות לנושאים מעט יותר מהותיים מאשר הבידור גרידא. בסופו של דבר, לצערי אני מאמין כי אנו נמשיך לצרוך את המונדיאל כאירוע צבעוני, שמח, נייטרלי, בידורי ומעל הכל -  מערבי. יותר מצער הדבר שאותן מדינות א-מערביות ימשיכו לנסות כל פעם שהמונדיאל או אירוע פופולארי אחר יגיע למחוזותיהן להסתיר את העוולות החברתיות המתקיימות במחוזותיה ויעדיפו להציג לנו תדמית של פרצוף עם חיוך תמידי ומטופש על הפנים, פרצוף של הכל-סבבה-פה, איזה כיף לשחק פה כדורגל, אין באמת צורך לנסות לשנות משהו, בואו תסתכלו עלינו מנסים להיות אתם, תיהנו ותשכחו מאיתנו בעוד חודש. אל תדאגו...אנחנו נישאר כאן לנקות אחריכם.

תגובות

  • וואו! מה קרה לאסקפיזם של קול הקמפוס?

    הרבה מהדברים שנאמרו כאן, בהתאמות הנדרשות, יכולים להיאמר כלפי התחנה המהוללת (והמעולה).

    אסף אחר, 25-05-2010 19:34

  • יופי של כתבה

    אהבתי מאוד

    אלפנט, 25-05-2010 19:59

  • מעורר מחשבה.

    קטשופ, 25-05-2010 23:29

  • קצת שיטחי לטעמי

    איך ב א מ ת השחורים בדרא"פ מרגישים אנחנו לא יודעים... אולי הם מבסוטים? אני מאמין שיש כאלה שיותר, ויש כאלה שפחות. שווה לבדוק את זה לעומק

    גלעד, 26-05-2010 18:14

  • כמה נקודות למחשבה

    כמה נקודות למחשבה בעקבות המאמר: 1. הזכות לארח את המונדיאל כרוכה בעמידה בסטנדרטים של תשתיות כגון איכות הכבישים, איכות האויר והמים, איכות המתקנים וכו'. אחרי שהמונדיאל יגמר כלל האזרחים במדינה נהנים משדרוג זה. 2. בדרך כלל אירוח אירוע ספורט גדול (מונדיאל, אולימפיאדה וכו') גורם ל-boost בכלכלה המקומית, הן מבחינת התיירות הנכנסת, הן מבחינת שדרוג התשתיות, והן מבחינת המטבע הזר שנכנס למדינה. זו אחת הסיבות המרכזיות בגללן מדינות רבות על הזכות לארח אירוע ספורט בסדר גודל כזה. 3. מבחינה היסטורית, כדורגל היה ספורט של שחורים בזמן האפרטהייד בדרא"פ, (בניגוד לרוגבי שהיה ספורט לבן למשל). כששחקנים לבנים באים לשחק בספורט של שחורים דווקא בדרא"פ, זהו סוג של ניצחון סמלי על הימים החשוכים ההם. 4. . "אנו הכושי הרקד והמקפץ, זה שאחראי לאותה אתנחתה קומית...". האם ריקודי הסירטקי באולימפיאדה באתונה היו גם הם סוג של אתנחתה קומית, או רק תרבות אפריקאית יכולה לשמש כאחת כזו?

    אני, 26-05-2010 22:29

  • כתבה מעולה!

    זוהי נקודת מבט חשובה מעין כמותה, גם עם אינה כוללת את כל מכלול התופעה. ראיה ביקורתית חותכת דרך מסכת המסכות שכל תופעה חברתית גדולה עטופה בהן היא הכרחית לשימור החברה. כמו שנאמר יפה בתגובה קודמת, תופעות דומות אפשר למצוא בהרגלי התרבות הישראלית, למרות שצורך ההדחקה בישראל הוא אולי בסדר גודל אחר. כל הכבוד על הכתבה. 

    דני, 27-05-2010 15:03