מגזין

ג'ירף

הסרט "ראיתי ג'ירפות בהודו" מתאר את סיבוב ההופעות של להקת הג'ירפות בהודו. עמי פרידמן לא הגיע עד המזרח הרחוק, אך הספיק לו מושב מרווח בסינמטק להבין שגלעד כהנא סופרסטאר

מאת עמי פרידמן. 19-05-2010

תגיות: ג'ירפות

ג'ירףצילום יחצ

"להקת הרוק הפרועה 'ג'ירפות' מגשימה חלום ישן ונוסעת למסע מוזיקלי קסום בהודו שחוצה את תת היבשת, ושיאו המתוכנן הוא הופעה בגואה בפני אלפי המטיילים הישראלים שם. אולם סדרת פיגועי טרור רצחניים בעיר מומביי טורפת את הקלפים, ושולחת את הלהקה למסע לחיפוש הקהל שלה..." (מתוך קומוניקט דוקאביב 2010).

תודו שזה נשמע מתוסרט. משהו במילה "אולם", שמציבה חיץ בין הצגת גיבורי הסרט שלנו ומטרת העל שלהם לבין הקונפליקט שעומד בפניהם (כי מהו תסריט טוב, או תסריט בכלל, ללא קונפליקט?), ממסגר את סיפור מסעם הקצר של הג'ירפות ברחבי הודו בנרטיב אטרקטיבי ומסקרן,  משל היה מדובר כאן בבלוקבאסטר הוליוודי קיצי מטגן מוח. מי ינצח- הטובים או הרעים? האם חברי הג'ירפות האמיצים ייכנעו לתכתיבי מציאות מוכת טרור ויחזרו לארץ מוצאם עם הזנב בין הרגליים?האם יצליחו לאתר את הקהל שלהם? אילו שיעורים חשובים הם ילמדו בדרך? אולי יבינו משהו על עצמם? על חברות?  והכי חשוב: נוכח הקונטרסט הבלתי ייאמן בין סגולותיה הרוחניים של תת היבשת ההודית למכת הטרור הנון-אסקפיסטית במהותה, האם יצליחו לאגד קהל גדול מספיק בהופעת הפינאלה שלהם בגואה, נקודת השיא בתסריט שאליה מתנקז מסע ההופעות כולו?

אם זה היה בתלת מימד, ארוך, אובר רייטד, ומכלה כליות, הייתי אומר שג'יימס קמרון הוא המאסטר מיינד המרושע מאחורי הסינופסיס הנ"ל, אולי בשת"פ עם ווס אנדרסון. במקום זה, מדובר בסיכון שלקחו הבמאי נעם פנחס והמפיק רונן מיכאלי בתיעוד מסע קצר ומאתגר לוגיסטית ובניסיון לתאר דינאמיקה של להקה ישראלית מוערכת כשהיא ניצבת מול סכנת ההכחדה שבהבנה כי לא תמיד המוזיקה מנצחת. סיכון שצלח,יש לציין, שכן "ראיתי ג'ירפות בהודו" הוא חתיכת דוקומנטארי מוזיקלי מהנה מאוד לצפייה גם עבור מי שלא נמנים עם קהל המעריצים, או המאמינים (ועל כך עוד רגע) של גלעד כהנא, אולי הלידינג-מן המעניין ביותר שהיה לנו כאן. בניגוד למכשולים שעמדו בפני אנשי הלהקה אותה תיעד, תנאי הסרט דווקא היו לטובתו של פנחס: הודו מספקת ויז'ואלים מענגי עיניים ופריימים אקזוטיים לרוב. גם החומר האנושי איתו עבד, זה המוכר יותר כמו זה מצידה הזר של המפה, צבעוני ולוכד גם ללא התערבותה של העריכה המצוינת של יוני כהן. אבל, וזו התמה המרכז אליה אני מנסה לחתור כבר למעלה מ-300 מילה, הסיפור של "ראיתי ג'ירפות..." הוא מי שעומד בקדמת הבמה, מעל הקהל ומתחת לטקסטים, מטיח בנו תובנות ונבואות זעם. משיח פוסט מודרני, גורו עוד בטרם ביקר במרכז האנרגיה הרוחנית של העולם. אני מדבר על זה שגלעד כהנא ביקר בהודו ואני, בתוך המושב הרעוע שלי בסינמטק בתל אביב, קיבלתי הארה.

ביום העצמאות האחרון קראתי טקסט שמתאר את מסעו של ניר גורלי בחיפושיו אחר הרוקסטאר הישראלי. המון דברים נכונים הוא אמר שם, על פופ ותרבות מודרנית, היעדר אמירה, חיקויים זולים ולא מספקים, גרסאות גנריות לדבר האמיתי ועברי לידר אחד שמוביל בגאון את רוק עצמאות השנה, אותו אירוע שהביקורים השנתיים שלי בו כנער מתבגר היו הדבר הכי קרוב לוודסטוק שיכולתי לדמיין. הוא גם מנה בטקסט שלושה מתמודדים ראויים בהחלט לאיוש העמדה, אבל משהו שם עדיין לא ישב לי כמו שצריך. חלקם כבר זכו לכינויים ממוקדים ומדויקים יותר ("נסיך האינדי הישראלי"), חלקם מנתבים את הכריזמה המהפנטת שלהם למרחבים היצירתיים יותר במהות שלהם ופחות בכל המסביב, שהוא חלק חשוב ואינטגראלי ביצירת האורה הרוק סטארית. במהלך הצפייה בגלעד כהנא, על אף היכרות קודמת עימו והידיעה הכמעט מובנת מאליה שהוא שם, לידך באוזןבר או פותח את דלת תא השירותים בו אתה נמצא רגע לפני הקרנת הסרט בו הוא מככב (סיפור אמיתי וכזה שיכול לקרות וקורה בדרך כלל בארץ), נחתה עלי וואחד הארה כבדת משקל: גלעד כהנא סופרסטאר.

כן, כל חברי הג'ירפות הם טיפוסים מעניינים. לכולם תפקיד תסריטי קלאסי, האחד מגלם את הסטרייט מן השקול וההגיוני, האחר את רוח השטות. אבל יש אדם אחד שעצם הנוכחות שלו בפריים, ללא טקסט נלווה וללא הסברים, כובשת מעצם היותה. כשכהנא שורף בעמידה בירה אחר בירה לפני הופעה, בסצנה קלסטרופובית  קצרה ומבריקה, כשהוא לא עושה דבר מלבד להתמתח, כשהוא נרדם בנסיעה אינסופית באוטובוס, מתפרק רק כדי להתעורר לרגע, להתחיל משפט ולחזור לישון. כשהוא מספר על חוסר הרצון שלו בחוויה משנת חיים, כשאתה מרגיש את האכזבה שלופתת אותו נוכח היענות לא מרשימה בלשון המעטה בהופעה של הלהקה בגסט האוס מנומנם. בכל אלה נדמה היה לי שצפיתי בגלגול מחדש הממושקף של ג'ים מוריסון, עוד אחד שעלה על במה והרים מניפסטים שלמים ומאולתרים. כהנא, לוליין של מילים ורעיונות, מג'גלג נאומים שהיו גורמים לבגין להראות כמו מופע סטנד אפ של אורי חזקיה. הוא מסוגל לנתח סיטואציה, להשקיף עליה מלמעלה ולפרק אותה גורם אחר גורם לכדי רגע אחד בהופעה בו הוא זועק את האמת שלו על קהל מהופנט. שיעור קצר ברוח שמעביר להם מקומי יחף מתחיל בשאלה "WHAT IS KARMA" ומסתיים כזעקת "WHAT IS GILI"  מפי מי שכבר התרגלנו לראות כיוצר מוכשר ודעתן אבל עוד לא ירדנו לגמרי לסוף דעתו. כי כהנא, במראה החילזון והרצינות התהומית בה הוא פולט שטויות גמורות לצד הברקות גאוניות, יכול לספר לך על חלום אירוטי בו הוא שוכב עם עצמו (אוטו-סקסואליות הוא קורא לזה) באותה רצינות בה יתאר כיצד אחרי אובדן במשפחה, המוות מתיישב לך בסלון כמו ואזה. רגע אחר כך הוא יופיע בבית יתומים מול ילדים בגילאי שמונה עד עשר גג, יבשר להם שהם הולכים לבצע את השיר "ROOF" ואז להוסיף: " זה שיר על גג".   

ביום הסטודנט של 2007, שהתקיים בשיאה של שביתת הסטודנטים הגדולה, כהנא פצח במונולוג שמתאר את ריבוי הוועדות הקיימות בישראל. זו חוקרת את המלחמה האחרונה, זו חוקרת את התנהלות הממשלה, ההיא חוקרת את התנהלות משרד החינוך. באופן מתבקש הוא העלה את הועדה שתבחן את התנהלות הועדה שבוחנת את התנהלות שאר הועדות. "אתם שמים לב למה שקורה פה? אנחנו כבר לא חיים במדינההההה. אנחנו חיים בווועדדדדההה!!!!!" קולו הדהד ברמקולים והלב שלי כרע תחת החיוך האירוני הגדול שמילא לי את הפרצוף. גלעד כהנא קנה אותי שם וקנה אותי שוב בסרט תיעודי יותר ממוצלח ויותר ממזכיר את קורות חברי "אנוויל" הקנדיים או אפילו ספיינל טאפ,לו הייתה זו להקה אמיתית.

אין ספק שאלוהיי הסרטים הדוקומנטאריים חייכו אל יוצרי הסרט, שהשכילו לתבל את המאורעות הדרמטיים בו, כמו את רגעי האתנחתא הקומיים, בקטעי אנימציה משעשעים (באדיבות רועי אלתר)  והמון אירוניה עצמית. אבל כל סרט צריך כוכב זוהר, מוקד משיכה אמיתי, דמות עגולה ונוטפת סטאר קוואליטי. כל סרט צריך גיבור. וגם אנחנו לעזאזל. והמועמד שלי לתפקיד כבר לגמרי ברור. וואט איז גילעד? רוקסטאר, אלוהים. כי טוב.     

 

תגובות

  • סרט ענק!!!

    רוני, 21-05-2010 23:21

  • קרדיט על הצילום לנדב הקסלמן

    שכחתם לציין שכל הפריימים המדהימים והויזואליה האקזוטית של הודו נתפסו בעדשתו המוכשרת של נדב הקסלמן הצלם!!!

    K, 25-05-2010 21:58

  • בחורצ'יק אתה כותב טוב מאוד!

    שדה אדום חובה, 26-06-2010 22:31