מגזין

מטושטש

הסרט הדוקומנטרי No Distance Left To Run מתיימר לצייר את הקושי שחוו חברי להקת בלר לאורך השנים ועד האיחוד המדובר בשנה שעבר. בפועל, תאיר קסלר חושבת שהם לא הלכו רחוק מספיק

מאת תאיר קסלר. 18-05-2010

תגיות: Blur

מטושטש

היא :"הוא בוכה, הוא יושב ובוכה"אני: "לא אין מצב, אני יודעת שהוא גבר אנגלי שמחובר לרגשות שלו והכול, אבל אין מצב". אני מרימה את הראש, מסתכלת על המסך שמעל ראשי ורואה גבר אנגלי בן 41 יושב על מגבר וממרר בבכי. עכשיו אני כבר יודעת. אני הייתי שם שדיימון אלברן בכה על הבמה בגלסטונברי. יש לי מה לספר לנכדים!

הסרט הדוקומנטרי No Distance Left To Run מעולה מבחינת עשייה קולנועית. הצילום מעורר קנאה: אם של לונדון וקולצ'סטר, אם של ההופעות או אם של חברי הלהקה עצמם. קטעי הוידיאו מהעבר סוללים בבטחה את הדרך אל ההווה. מוזיקה שמתנגנת במקום הנכון ובזמן הנכון. צחוק לצד כאב, אוהב לצד שונא.

And when she lets me slip away

She turns me on and all my violence's gone

Nothing is wrong, I just slip away and I am gone

Nothing is wrong, she turns me on

I just slip away and I am gone

אך בדיוק כמו מילות השיר Beetlebum, משהו בסרט לא הולך כמתוכנן. חברי הלהקה הזמינו סרט דוקומנטרי שיראה את התהפוכות שעברו במהלך השנים. סרט שיציג את הקושי בלהיות אחת הלהקות (ולדברי דיימון "הלהקה") הכי מצליחות באנגליה. את הסמים, האלכוהול, הדיכאון והחזרה לשגרה שבאיחוד, בדיוק כמו שמטאליקה עשתה. אבל בניגוד למטאליסטים מאמריקה, האינדים מאנגליה החרישו מנועים. כל פעם שחשבתי שזהו גמרנו עם המתאבנים ועכשיו אנחנו הולכים לנעוץ שיניים בסטייק 400 גרם, גילתי להפתעתי שבחרו לוותר על הבשר וללכת ישר לקינוחים.

הסרט, מבחינת תוכן, לא מספק לנו את מה שהיינו רוצים קבל מסרט שכזה. כל מה שנאמר בו ידענו או שתיארנו לעצמנו ודווקא את הדברים שהיו נסתרים או באמת מעניינים לראות בסרט הוציאו. ניקח לדוגמא את העיסוק של אלכס ג'יימס בסמים, כבסיסט של אחת הלהקות המצליחות ביותר באירופה, הוא התנסה במגוון רחב של סמים ועשה דוקטורט בקוקאין ולכן החליט שהוא עושה מסע שורשים בעקבותם. הוא צילם סרט דוקומנטרי בשם "יומני קוקאין" ל - BBC ושם הוא מראה את מאחורי הקלעים של כל תעשיית הקוקאין בקולומביה. ב - No Distance Left To  Run, כל האפיזודה הארוכה הזאת כלא הייתה, רק היה חסר שאלכס ישב מול המצלמה ויגיד "קוקא-מה? בחיים שלי לא שמעתי על זה".

עוד "טלית שכולה תכלת" מוצגת על ידי הגיטריסט, גרהאם קוקסון. נכון שמדברים על כך שהוא היה שיכור רוב הזמן וניהל שיחות עם כורתי עצים ושואבי מים בבארים השכונתיים, אבל כל הזמן הדגישו שהוא שתה יין. הבחור בסך הכול ויינו. עכשיו תורו של קוקסון לשבת מול המצלמה ולהגיד "גינס-בלקלייבל-ג'ימסון-קווארוו-מה? בחיים שלי לא שמעתי על זה". ואם אנחנו כבר על הגל אין שום איזכור משמעותי לשאר הפרויקטים המאוד מוצלחים שדיימון עשה במהלך השנים. דיימון: "גוריל-מה? הא שמעתי על זה, הם כמו קופים לא?"

הכנות בסרט באה לידי ביטוי בכך שסוף סוף יוצא לאור הסוד הגדול. בתחילת דרכם בלר לא היתה יותר מעוד  להקת פופ. כבר שהייתי בת 12 לא הבנתי איך אפשר להשוות את Country House של בלר ליצירה כמו Champagne Supernova של אואזיס. כבר אז הייתי צריכה לצעוק "המלך הוא ערום" אבל בחרתי בזכות השתיקה. לשמחתי הסרט הזה עשה את זה עשור וחצי מאוחר יותר בשבילי. אפשר לראות את ההתפתחות המוזיקאלית שלהם לאורך השנים ואת התהליך בו הם נוטשים את הפופסטאריות לטובת האומנות.

לכו לראות את הסרט. אני לא אומרת תעזבו את מה שאתם עושים, תגנבו את האופניים הראשונים שאתם נתקלים בהם ודוושו בטירוף כאילו הייתם לאנס אמסטרונג עד לסינמטק. אבל אני בהחלט ממליצה ביום קיץ חם (הי ממש כמו היום) להפעיל את המזגן, להכין פופקורן במיקרו ולראות את הסרט. אני יכולה להבטיח לכם שדיימון "תראותי" אלברן, גראהם "גיקשיק" קוקסון, אלכס "אני כל כך מסתורי עם הפוני על הפנים" ג'יימס ודייב "מי?" ראונטרי יעשו לכם גוד טיים 104 דקות.

תגובות

  • תגובה

    באמת עשית לי חשק לראות את הסרט. מזל שיש לי אופניים ואני לא צריכה לגנוב...

    רותם, 20-05-2010 20:53