מגזין

מסיבת גן

הסרט Woodstock: Now and Then מציג צד שונה ואולי משלים לסרט "וודסטוק" המקורי. לא הכול היה ורוד כמו שהשרישו לנו על ידי המיתוס. בכל זאת תאיר קסלר צפתה בהתרגשות בסרט שנתן לה כרטיס לפסטיבל האגדי

מאת תאיר קסלר. 13-05-2010

תגיות: Woodstock

מסיבת גן

 By the time I got to Woodstock They were half a million strong Everywhere there was songs and celebration

מילים אלו של ג'וני מיטשל, מתוך השיר "וודסטוק" משמרות זיכרון מתוק של מי שהיה אז בקיץ 1969 בפסטיבל ההוא. הפסטיבל שבו רוב גדולי המוזיקאים של אותה תקופה עמדו על במה אחת, הפסטיבל עם כמות שיא של כחצי מיליון איש, פסטיבל שבו ערכי הקפיטליזם נדחקו לצד ובמקומם ערכי השלום והאהבה עטפו את החווה של מקס יאסגור ולאחר מכן את כל אמריקה.

אך יש בעיתיות מסוימת בשיר, בדיוק כמוני גם ג'וני מיטשל לא הייתה בוודסטוק. בדיוק כמוני היא שמעה סיפורים ובדיוק כמוני היא החליטה שבמקום לאכול את הלב היא פשוט תכתוב על הפסטיבל ששינה את פני ההיסטוריה אך לא הייתה חלק ממנו וכך הפכה את הסיפורים לשיר יפיפה אשר עזר להתפתחות המיתוס סביב הפסטיבל.

הסרט Woodstock: Now and Then לוקח אותנו לתקופה בה אנשים ראו פוטנציאל מסחרי ענק במוזיקה אבל לא ידעו כל כך איך לתרגם את זה לכסף. הם עשו חשבון פשוט: הרבה היפים שלא עושים כלום בחיים חוץ מלשמוע מוזיקה ולעשות סמים + הרבה מוזיקאים טובים = רווח יפה. כבר מהתחלה מראים לנו את הקושי שהיה בהפקת הפסטיבל. ממציאת המממנים של הפסטיבל, ביטול האישורים שנתנו להם כדי לקיים את הפסטיבל בוולקיל כחודש לפני הפסטיבל והבנה של ההפקה כי הולכים להגיע יותר מ-100,000 איש לפסטיבל וחוסר יכולת או אמצעים להתמודד עם כמות כזאת של אנשים.

למרות כל הקשיים, אנשי ההפקה ובראשם מייק לאנג החליטו ללכת עם זה עד הסוף ולהראות ל"חליפות" שהיפים יכולים לעשות את זה יותר טוב, יותר גדול ואפילו להשאיר חותם לנצח. ביום הראשון של הפסטיבל כבר התחיל הבלגאן שנראה כמו טיפת אל אס די לעומת הפסטיבל כולו. היו פקקי ענק בכל ניו יורק וכצפוי מהיפים, במקום להתעצבן, לצפור, לקלל וללכת מכות הם החליטו להשאיר את המכוניות שלהם בצידי הדרך וללכת ברגל עשרות קילומטרים אל החווה.  הגדרות התמוטטו ואנשים נכנסו חינם, ובמקום שהמארגנים יציבו אבטחה בכניסה או יקראו לעזרת המשטרה, הם פשוט הכריזו על כניסה חופשית לפסטיבל. הסוויטווטר, הלהקה שהייתה אמורה לפתוח את הפסטיבל לא הגיעה בגלל הפקקים ולכן החליטו להעלות את ריצ'י הבנס לבמה, הוא היה אמור לתת הופעה של 20 דקות אך מכיוון ששאר המוזיקאים עמדו בפקקים הבנס המסכן ירד ועלה חזרה לבמה שש פעמים.

הבעיות המשיכו לצוץ לאורך כל שלושת ימי הפסטיבל. היו צריכים לדחות את ההופעות מספר פעמים בגלל פקקי הענק שנוצרו בדרך לפסטיבל, מזג האוויר הגשום וחוסר הארגון של מארגני הפסטיבל. כתוצאה מכך ההופעות נמשכו בלי הפסקה במשך שלושה ימים רצופים כך שלהקות מצאו את עצמן מופיעות בשבע בבוקר. בגלל הדחיות של ההופעות, הופעתו המפורסמת של ג'ימי הנדריקס בה הוא מנגן את ההמנון האמריקאי על הגיטרה החשמלית התקיימה רק בבוקר יום שני כשכבר רוב האנשים עזבו את החווה. ג'ימי, שהיה האומן הכי מפורסם שהופיע בוודסטוק עלה לבמה מול 50 אלף אנשים בלבד ונתן את אחת ההופעות היותר מדוברות בהיסטוריה. אבי הופמן, פעיל זכויות אדם, התפרץ לבמה במהלך ההופעה של להקת ה"who" והתחיל לדבר אל המיקרופון, כאשר פיט טאונסנד, גיטריסט הלהקה ראה אותו הוא נתן להופמן מכה על הראש עם הגיטרה והופמן ברח מהבמה מדמם.

בפסטיבל רואים את הקפיטליזם עושה צעד אחד קדימה והרבה צעדים אחורה. למשך שלושה ימים אנשים חזרו להיות חברה שבטית, דאגו אחד לשני וטיפלו באנשים שהיו חולים או תחת השפעת סמים, לא כי הם קיבלו כסף בתמורה אלא בגלל שהיה אכפת להם אחד מהשני. "חוות החזירים"- קומונה שהייתה אחראית לדאוג לשלומם של האנשים בפסטיבל, סחפה אחריהם את ההמון וכך אנשים בישלו, ניקו והאכילו אחד את השני ללא תמורה כספית. אנשים חייכו אחד לשני ואהבו אחד את השני, דבר שלא היה קיים בסוף שנות השישים ובמיוחד בניו יורק. בחורות ממשפחות אמידות שלמדו בבתי ספר יוקרתיים, השתחררו, התפשטו והתבטאו באופן שלא היה מקובל עד כה.

כשניגמר הפסטיבל המציאות הכתה חזק בפניהם של המארגנים. הם היו צריכים לנקות את כל הזבל שהשאירו האנשים, לפרק את הציוד, להחזיר חובות של כשני מיליון דולר, להתמודד עם שמונים תביעות ועם מותם של שני אנשים שנהרגו. מבחינה כלכלית וודסטוק היה כישלון מוחץ. ובכל זאת שם אנשים ראו לראשונה, מזה הרבה זמן שיש דברים יותר חשובים מכסף. בוודסטוק זרעו זרעים של מוזיקה, תרבות, שלום, פמיניזם ואהבה שהיום אנו קוצרים את הפירות שלהם.

הסרט מראה צד שונה של "וודסטוק" הפסטיבל ואולי המשלים לסרט "וודסטוק" המקורי. לא הכול היה ורוד כמו שהשרישו לנו על ידי המיתוס. היו קשיים והרבה. אתם יכולים להשאיר את משקפי התלת מימד בבית, הסרט מכניס אותך לאווירה עם צילומי וידיאו וסטילס מדהימים ביופיים וכמובן המוזיקה שמלווה את הסרט לא מאכזבת.

במשך כל הסרט עמדו לי דמעות בעיניים. דמעות של שמחה, של התרגשות, של עצב, של אכזבה, של גאווה ושל תקווה. וודסטוק הוא הוכחה שאנחנו מעל הכול בני אדם למרות קשיים כמו מחסור באוכל, מחסור בתשתיות, תנאים קשים של מזג אויר וכמות ענקית של אנשים על שטח מצומצם. אנשים שבחרו לשמוח ולעזור אחד לשני. הייתה להם מטרה להפוך את העולם ליותר טוב והם באמת ניסו לעשות את זה. לא על ידי מחזור, שהרי בסופו של הפסטיבל החווה הייתה מוצפת בזבל. לא על ידי החלטות פוליטיות שלא מובילות לשום מקום. אלא פשוט על ידי אהבה. קיום זה נשמע מאוד נאיבי אבל אולי בעתיד נצטרך לעשות צעד אחורה כדי לראות את התמונה הגדולה ונבין שרק על ידי אהבה ועזרה אחד לשני ללא תמורה נהפוך את הכדור הזה ליותר טוב.

We are stardust, we are golden And we've got to get ourselves back to the garden

הסרט Woodstock: now and then יוקרן במסגרת פסטיבל דוקאביב:

 ביום חמישי ה--13/05 ב-17:00 באוזן בר

ביום שבת ה-15/05 ב-22:00 במוזיאון

  

 עוד מפסטיבל דוקאביב: גיל מטוס על הסרט "כמה מתוק הקול"

תגובות

  • אמן ואמן יופי של גיג, אהבתי ובהחלט אגיע לראות את הסרט..

    עוזרי, 14-05-2010 00:32

  • סרט מעולה

    אבל ממש מעולה! והתיאור של "דמעות עומדות בעיניים" פשוט מדויק!!! לפי איך שהסרט הוצג, ציפיתי לסרט שינסה לשבור את המיתוס של וודסטוק, אבל הוא עשה בדיוק את ההיפך וטוב שכך. מיתוסים הם היצירה הגדולה של האדם - אנחנו יוצרים אותם והם יוצרים אותנו... זה מה שהופך אותנו לאנושיים. Rock n' Roll!

    המטוס, 14-05-2010 00:52