מגזין

להיזכר בחיוך

הסרט הדוקומנטרי They call it Acid מתאר את תרבות הרייבים באנגליה. תרבות שהביאה עימה מעבר לסמים גם מנטרה של שמחה, קבלה ופתיחות. אלינור כרמי מביטה אחורה בנוסטלגיה

מאת אלינור כרמי. 13-05-2010

תגיות: קולנוע, They call it Acid, דוקאביב, רייבים

להיזכר בחיוך

במסגרת ספיישל סרטי מוזיקה בפסטיבל דוקאביב הוקרן הסרט - They call it Acid. הסרט מנסה להציג תמונה היסטורית של תחילת תרבות הרייב באנגליה, תוך שילוב ראיונות עם די ג'יים, אמנים, מארגני מסיבות ובליינים. מנגד הוא מציג את נציגי הממשל הבריטי והמשטרה שמביאים את נקודת מבטם. מה שמעניין בסרט הוא שבדומה לנרטיבים מובנים שניתן לראות בערוץ ההיסטוריה גם בסרט הזה חוזרים העלילה, סגנון העריכה והצילום כמו בסרטים אחרים על תרבות הרייב. למשל הגרסה הגרמנית עם השם הדומה We Call It Techno.

הראיונות, קטעי הוידיאו הנדירים מהעבר, תמונות ועדויות משחזרים תרבות חדשה שהגיעה לתוך אנגליה האפרורית והאלימה של מרגרט ת'אצ'ר בסוף שנות השמונים. הגיעה ונלחמה בה בעזרת סמיילי גדול. הסמיילי, כפי שניתן לראות בסרט, היווה סמל לא רק של הסם החדש שנכנס - אקסטזי, אלא גם מנטרה של שמחה, קבלה ופתיחות לאנשים. מנטרה שהייתה זרה לסנוביזם והאדישות האנגלית הנודעת. מנטרה שהמיסה אפילו את קשוחי אוהדי הכדורגל האנגלי שכידוע לא מביישים באלימות שלהם גם את הסופרנוס. גם אם יש בסרט הפרזה בכך שפתיחות ואהבה זו זלגה לכל שאר תחומי החיים שמחוץ למתחם הרייב או המועדון, אין ספק שחל שינוי. חיבור בין שכבות אוכלוסיה וגזעים שלא נראו קודם לכן.

נקודות מעניינות וחשובות נוספות שעלו בסרט: חשיבותו של הרדיו ביחצון המוזיקה ויצירת סצנה וקהל מאזינים אדוק. הרקע הפאנקי והגרובי (70's, דיסקו, פופ) של כל אותם אמנים ודי ג'יים שהחלו ליצור את המוזיקה, לרוב שחורים. ייבוא האנרגיה שהחלה להיווצר באיביזה ומיצובה כאי של מסיבות. בלבלול השלטונות עם שיטות התחמקות מתוחכמות. חנויות המוזיקה כמקום מפגש מחוץ למסיבות. גם הנציגות המרשימה של אנשי מפתח בתרבות זו היא מרשימה: קרל קרייג, פול אוקנפולד, אירווין וולש (מחבר הספרים אסיד האוס וטריינספוטינג שניתן לראות בהם את תחילת תרבות הרייב), פיט טונג ועוד רבים אחרים שיוצר הסרט גורדון מייסון אסף. בחיזוק פסקול מהתקופה הם בהחלט עזרו ליצור תמונה מלאה ומגוונת של תרבות זו.

הסרט השכיל להביא גם את נקודת מבטן של הרשויות, שכאמור נתלות בתירוץ הבטיחות לשלום החוגגים במבנים שלא ראויים וחסרי תקנים לאכלוס כמות כה גדולה של אנשים. פה ושם ניתן היה גם לשמוע קולות כנים יותר שמודים ששנת 89' הייתה שנת בחירות ותרבות הרייב היוותה נושא מרכזי ומשמעותי בהכרעה ובמצע הבחירות. כמובן צריך גם להזכיר את כמות הכסף הגדולה שגלגלה התרבות הזו ללא רווח מצד הממשלה שכאמור לא אהבה את הרעיון.

בסצנה מצוינת מהסרט רואים נציג משטרה ומארגן מסיבות משחקים במשחק "אסיד האוס" (כמו מונופול רק של רייבים). זה משחק שיצא בשנות התשעים בגרסה מצומצמת, ובעת המשחק כל אחד מביא את נקודת מבטו באותה התקופה ברטרוספקטיבה ובהומור. העריכה הקצבית והמדויקת עוזרת להיכנס לעולם האקסטאטי ויוצרת מכרה זהב לכל מסמפל שירצה לקחת אינספור משפטי מחץ לטראק שיצור.

מרבית האוכלוסייה שהגיעה לראות את הסרט הייתה מורכבת מבליינים צעירים ומבוגרים יותר שקשורים למסיבות מז'אנרים שונים מתוך סקרנות וניסיון לצפות במעט מאד העדויות שיש לתרבות זו ברחבי העולם. המיקום המקורי, על הנמל, היה בהחלט שינוי מרענן וגם רטוב. אחרי כל האנדרנלין שהסרט סיפק, רק מסיבה טובה הייתה חסרה.

הסרט They Call I Acid יוקרן במסגרת פסטיבל דוקאביב:

ביום שישי ה-14/05 בשעה 18:00 בסינמטק 2

ביום שבת ה-15/05 בשעה 19:00 באוזן בר

  

 

 

  עוד מפסטיבל דוקאביב:

גיל מטוס על הסרט "כמה מתוק הקול"

 

  תאיר קסלר על הסרט "Woodstock: Now and Then"

אלינור כרמי משדרת את תוכנית הטראנס "חפירות" כל יום רביעי ב-12:00

תגובות