מגזין

עד העונג הבא

הבלוג "עונג שבת" קיים ערב הפתעה ביום חמישי באוזןבר. קורא קבוע, גונן שטיינברג, הלך למלא את הסקרנות וחזר מעונג

מאת גונן שטיינברג. 09-05-2010

תגיות: מיכל לוטן, תמר אייזנמן, עונג שבת, עינב ג'קסון כהן, נילי פינק

עד העונג הבא

הפעם האחרונה שהייתי בערב שבו לא ידעתי מי הולך להופיע, היה שנה שעברה בברלין. ערב במה פתוחה, באיזה מועדון אלטרנטיבי חשוך, זימן לי לשמוע בזה אחר זה יוצרים שלא רק שלא שמעתי עליהם, אלא אף אחד לא שמע עליהם. זה הפך להיות אחד הערבים המפתיעים שבו גיליתי שיש כל כך הרבה מוזיקה משובחת שפשוט לא יוצאת, או שאני אף פעם לא אתקל בה. מצד אחד, זה ממש משמח שיש יצירה טובה, מצד שני זה גם ממש תסכל אותי שאני אף פעם לא אוכל להגיע להכל. תמיד יהיו אנשים בקצוות שונים של העולם שלא יצא לי לשמוע עליהם בחיים. או אפילו לא בקצוות, אפילו פה מתחת לבית שלי, בתל אביב. משאירים כל כך מעט ליד המקרה, ובוחרים בעיקר להקשיב לדברים שמגיעים לראש סדר היום.

מכאן מאוד שמחתי על היוזמה של גיא חג'ג' (להלן: גיאחה), מי שכותב ומוביל אחריו קהילה שלמה של אוהבי מוזיקה ותרבות אלטרנטיבית בבלוג שלו "עונג שבת".  להגיע לערב שבו אתה לא יודע מי הולך לעלות על הבמה - זו האמא של יד המקרה. אז נכון, יכולים לעלות שמות שאתה מכיר אבל אולי עדיין לא יצא לך להיות בהופעה שלהם, ויכולים גם לעלות שמות של אמנים שבחיים לא שמעת עליהם, והנה כאן כוחו של הערב - לחשוף אותך כמאזין לעוד פינה בעולם שלא הגעת אליה, גם פה בישראל. את ערב ההפתעה הראשון לצערי פספסתי משיקולי לו"ז, אך את ערב ההפתעה השני כבר דאגתי לשריין לעצמי ביומן. את הערב הזה גיאחה הפיק תחת סימן נשי, כל ההופעות היו של יוצרות, מה שכבר מראש עורר את סקרנותי עוד יותר.

את עינב ג'קסון כהן  לא הופתעתי לראות עולה לבמה. גם כי כבר פיענחתי את הרמז שגיאחה נתן, וגם כי קשה מאוד לפספס אותה כשהיא נכנסת (איך ישנים עם כל כך הרבה שיער?). על עינב אני יכול לכתוב כתבה שלמה. זה הרי לא סוד שיש לי חולשה לנשים על פסנתר, וגם אם זו פעם רביעית שאני רואה אותה מופיעה, עדיין מדובר עבורי ועבור אלו ששמעו אותה יום חמישי -  בעונג צרוף. זו הייתה כמין הופעת פרידה, פרידה ממה אתם שואלים, אני עדיין לא יודע. בקרוב עינב מוציאה את אלבום הבכורה שלה, ואני לא יודע מה המפיק, ניר אוורבוך, עשה שם או לא, אני רק סבור שזה יהיה מעט שונה ממה שהיא סיפקה כבר למעלה משנה ברחבי תל אביב.

עינב תמיד יוצאת ישר לכיוון הפסנתר, מבלי להסתכל על הקהל, רק דרך הפסנתר היא מרשה לפנות לקהל ולומר שלום חלוש למיקרופון. שנייה לאחר מכן היא מתחילה עם מה שהיא יודעת הכי טוב לעשות - לנגן. מה שמאפיין, ומקסים אותי כל כך בנגינה של עינב, זו השבריריות שבה, האופן שבו היא שוברת את הטמפו, את הדינמיקה, את הסולם, ספק בכוונה ספק בטעות. אתה כמאזין כל הזמן דרוך שמא היא תישבר סופית ותתמוטט פה מולך על הבמה - ואתה יחד איתה. לכן חייבים להיות מוקסמים ממנה, וחייבים להזדהות עם החרדות וההתפעלויות שהיא מגישה לך על מצע פסנתר נוגה, וחייבים להתיישב כשהיא אומרת בביישנות מחויכת שהיא "לא רגילה להופיע מול קהל עומד". כי עד כמה שהיא פסנתרנית וכותבת שירים מחוננת, היא עדיין נותנת את התחושה שהיא מנגנת רק לך. היא מאפשרת תחושה של השתאות והזדהות בו זמנית. היא התגלמות האינטימיות בהופעה חיה - כולם דוממים, ושומעים רק אותה, את הפסנתר ואת המאוורר החורק.

כמה שעינב הזאת ואני זה לא כוחות:

מכאן והלאה, הערב בהחלט ענה על מהות ההפתעה שבו. אחרי הטלטלה ה"רגילה" שאני חווה בהופעה של עינב, עולה לבמה פרצוף לא מוכר, עם שם קצת מוכר. את נילי פינק במקרה יצא לי לשמוע שבוע שעבר בעמוד המייספייס שלה, לקראת הופעה שתהיה לה באוזן ביום שלישי הקרוב (11.5) יחד עם לורנה בי. ראשית, בלי שום קשר למוזיקה או להופעה...שאפו על תיק האפקטים של מיני מאוס, גם אני רוצה כזה! פינק היא בהחלט השם המפתיע שעליו דיברו אחרי הערב הזה. פינק הצליחה להוציא עושר מוזיקלי מדהים בסידור של רק גיטרה/שירה ונגן קונטרה-בס. שימוש מושכל באקפטים לגיטרה, בהרמונייזר לשירה, וליווי משובח של הבסיסט נתנו את התחושה שיש הרבה יותר משני אנשים על הבמה. אבל גולת הכותרת האמיתית של ההופעה הזו מבחינתי היא הקול של פינק. קול רגוע, עצוב, שחודר לך לכל נים בגוף ומשרת באופן מופתי את המלודיות המקסימות שפינק כותבת. קול שיהפוך כל שיר לבעל משמעות עודפת. כזה שלעיתים אף נשמע לי כמו כינור בביצוע המינימליסטי המושלם ל"חום גוף". כמה שלא הספיקה לי ההופעה הזו, וכמה אני עוד אלך יום שלישי לספוג עוד מהקול הנפלא הזה, מהעיניים העצובות האלו, מהגיטרות הרדיוהדיות האלו ומהשירים היפים יפים של נילי פינק.

 

וככה היא עם הרכב מלא:

 

שלישית עלתה לבמה הדיווה של הערב, מיכל לוטן. על לוטן גיאחה לא מפסיק להתענג בכל הזדמנות שיש לו להזכיר אותה בעונג, ובצדק. לוטן יכולה להזיז הרים עם הקול האדיר שלה. אי אפשר להישאר אדיש לשואו המצוין שלוטן נותנת על הבמה. היא רק עולה לבמה ואתה לא יכול שלא להזיז את עצמך בשל הגרוב הטבעי שנמצא בצורת ההגשה הווקאלית שלה. אחרי ההופעות הרגועות יחסית של ג'קסון כהן ופינק, הקהל קם על רגליו ונכנס איתה לגרוב. מגובה בהרכב שנותן לה תשתית פאנקית מעולה, לוטן עם שמחה גדולה בשירה וחיוך תמידי על הפרצוף מציפה אותך בכמות בלתי נדלית של Soul שחייב להעלות גם לך חיוך על הפרצוף. הרי בסופו של דבר זו המטרה של המוזיקה שלה, לתת לך גוד וייבז, לגרום לך לצחוק לקפץ לרקוד ולהנות מחדוות החיים שהשירים שלה משדרים, ולוטן משרתת מטרה זו במלואה.

והנה היא באמבטיה:

לא משנה מה, לזה ממש לא ציפיתי. כביכול הייתי צריך לצפות, כי בכל ההופעות הטלוויזיוניות שראיתי אותה חשבתי לעצמי שהיא מאוד מוכשרת, ואפילו דרך המסך הנוכחות והכריזמה שלה הצליחו לפרוץ. אבל זה, מה שהלך על במת האוזןבר ב-45 דקות האחרונות של הערב, לא חוויתי הרבה זמן. נשאר לי בעיקר רק לבעוט בעצמי על כך שלא גיליתי את זה עד עכשיו, שלא הטרחתי את עצמי לקום וללכת להופעה של האחת והיחידה - תמר אייזנמן. אין לתאר במילים את כמות האנרגיה שהתפרצה על הבמה, גם מצד אייזנמן וגם מצד ההרכב האדיר שליווה אותה. זה בית ספר לטייטנס, לגרוב, לסאונד, ופשוט לרוקנרול משובח. שיר אחרי שיר, אייזנמן לא מספיקה לרגע מה"טור דה פורס" המטורף שלה. אין מנוחה, אתה חייב להמשיך לזוז ולטבוע בתוך קיר הסאונד שפיל ספקטור היה כל כך מתגאה בו. איך מישהי כזו קטנה יוצאת כזו גדולה, אי אפשר להוריד ממנה את העיניים בזמן שהיא שקועה עמוק בתוך היצירה המופתית שלה, היא והגיטרה שלה. איך שהיא מלהטטת על הגיטרה שלה, מכירה כל סריג ומיתר על בוריו, מעצבת את הדרייב הנכון ביותר לכל שיר ופורטת ללא הפסקה מבלי להתעייף לרגע. כל שיר נלקח עד הקצה, מה שהיה אפשרי בשל "מחלקת" הבראס המעולה שכללה סקסופון וטרומבון (גל דאהן ומעיין מילוא). גם הם קיבלו את הבמה עם סולואים מדהימים משלהם. אבל אף אחד לא משתווה למלכה הזו ששלטה בכולם על הבמה ובקהל עצמו. כמה התרגשתי לשמוע כזה דבר, פה בארץ, איזה יופי של הפקה ואיזה יופי של ביצוע. מעטות ההופעות שהוציאו אותי כל כך נרגש מהשילוב שבין רמת המקצועיות והמחוייבות שסיפקה אייזנמן באותו ערב. איך לא ידעתי על זה עד עכשיו.

 

 

בהסתכלות רטרוספקטיבית, אחד האלמנטים המרכזיים של הערב, בשל היותו ערב נשים בלבד, הוא לגיטימזציה של נשים כנגניות. בדרך כלל לצערנו, נשים במוזיקה משוייכות לצד הרגשי בלבד. הן אלו שמפייטות על יחסים וכו' וכו' על מצע של ליווי גיטריסטי/פסנתרי פשוט. השתייכות שבאופן פרדוקסלי מתחזקת בערב זה כאשר כל נגני הליווי של האמניות היו גברים. הערב הזה הראה למי שהגיע אליו כי לנשים יש אמירה גם בצד הטכני, בצד הביצוע האינסטרומנטלי. כל אמנית שעלתה לבמה שלטה על הכלי שלה ביד רמה. מעינב ג'קסון כהן שאני נפעם מסגנון הנגינה שלה כל פעם מחדש, האופן שבו היא יודעת להשתמש בכל 88 הקלידים של הפסנתר ורגישה לדינמיקה באופן מעורר השתאות. דרך נילי פינק שבונה את סאונד הגיטרה שלה באופן מדוקדק ושולטת עליה מדהים גם מבחינה ריתמית. מיכל לוטן שמלהטטת בין אקורדים בקלילות משוועת. ולבסוף, תמר אייזנמן - אוהו! תמר אייזנמן. אין הרבה נגני גיטרה כמו אייזנמן פה בארץ. הלוואי והיו, אבל היא אחת מהיחידות שחיה אותה ומתקשרת איתה באופן שרק מעטים וגדולים יודעים לעשות. אצל אף אחת מהנשים שעלו לבמה, הכלי לא היווה רק תפאורה. הוא אף פעם לא הרגיש גדול עליהן, נהפוך הוא, הן היו גדולות עליו. הן הפכו אותו לחלק המשמעותי ביותר בהופעה, ועל זה מגיעה להן את מלוא ההערכה.

מה שנשאר זה להגיד תודה רבה לגיאחה על הבחירה המעולה ועל היוזמה המבורכת. יוזמה ש"מנצלת" את היעדרו של אלמנט הציפייה בכדי לתרום לקהל הרחב להיפתח ולהכיר יוצרים חדשים ואיכותיים פה בארץ, וגם מאפשרת לאותם יוצרים לבוא ולמצוא אוזניים חדשות (שזה פחות או יותר אותו דבר, רק הפוך). עד העונג הבא.

 

תגובות

  • למה אני לא רואה את הלינקים ליו-טויב?

    גולש בכרום 5.0 בטא

    מעוניין, 09-05-2010 15:23

  • ובכל זאת היה משהו מבאס

    לא יכול להיות שהופעת הפתעה תכלול ארבע יוצרות כמעט אנונימיות. אם אף אחד בקהל לא מכיר אותן אז זאת לא בדיוק הפתעה. ברור שאפשר להגיד שעינב ג'קסון היא סוג של מוכרת אבל לא באמת. ובכל זאת תמר אייזנמן מלכה!

    רות, 10-05-2010 13:35