מגזין

שיהיה

פסטיבל הביטלס השלישי התקיים בסוף השבוע בחולון. אסף בן קרת נכח בשני ערבים וחזר עם דו"ח לא מרחם כלפי אמני ישראל וביצועיהם לקלאסיקות האלמותיות

מאת אסף בן-קרת. 03-05-2010

תגיות: The Beatles, אסף בן-קרת

שיהיה

  

פסטיבל הביטלס השלישי שנערך בסוף השבוע האחרון במרכז שטיינברג בחולון הוא בהחלט סיבה למסיבה. לא ניתן להגיד את המשפט הבא, נדוש ככל שיהיה, על אומנים אחרים, אבל הביטלס היו ונותרו הלהקה המשפיעה והאהובה ביותר בכל הזמנים. מוכרת יותר מאלביס ופופולארית יותר מישו, מושא הערצה לרבים וחיקוי או השארה אומנותית להמון יוצרים ברחבי העולם. כל המרכיבים האלה ורבים אחרים הפכו את המוזיקה שלהם לרלוונטית תמיד ולעל זמנית. את זה כולנו כבר יודעים. ניתן לראות על פניהם של כל היוצרים שהופיעו בפסטיבל בימים חמישי ושבת (בהם נכחתי) כי המעמד הגדול הזה בהחלט מחייב ומצריך לא מעט חשיבה והשקעה.

הערב הראשון היה בסימן ג'ון לנון - 70 שנה להולדתו ו-30 שנה להירצחו בפתח ביתו על ידי מייקל צ'פמן בבניין דקוטה הניו יורקי. יואב קוטנר, ביטלמאניק בדם, הנחה את הערב והזמין את האומנים לבמת המתנ"ס השכונתי המושקע. המטרה העיקרית: אדפטציה אישית, לרוב קטנת מימדים ואינדיבידואלית לכמה מהקלאסיקות הגדולות ביותר של דורנו. רשימת האומנים נראתה מבטיחה ביותר - שלמה גרוניך, שלומי שבן, דניאל זמיר, ועוד. הביצועים היו כולם מינימאליים. גיטרה אקוסטית, שתיים במקרים בודדים או פסנתר יחיד. ללא תפאורה, מעט תאורה והרבה מוזיקה. לצערי  אם לתאר את הערב במילה אחת: מאכזב. אם להשתמש בכמה: לא רע, אך רחוק מלהיות טוב.

השירים של ג'ון לנון הם שירים נצחיים שדורות לא מעטים גדלו וחונכו עליהם, רבים ינקו אותם כסאונד המוזיקלי הראשון בחייהם. לכן המעמד מחייב. מעבר לכך, שימוש בחומר כה מוכר ואהוב תמיד מהווה טריטוריה בלתי בטוחה עבור קאברים. הדילמה נשארת אותה דילמה - האם לשמור על המלודיה? על הלחן המקורי? שירה באותם טונים? שימוש מדויק באותם תווים ושמירה על רוח שלא מחדשת דבר? התשובה לכך מאוד לא חד משמעית. למרות שיש כאלו שנקטו בגישה הקורקטית, לזכותם של חלק לא קטן מהאומנים, המוזיקה של לנון היוותה כר לניסיונות לתת את הטאצ' הייחודי והאישי שלהם. אין דבר משמח יותר מאשר לשמוע ביצוע חדש ומרענן לשיר שאנו אוהבים ומכירים עם טוויסט שמצליח לגנוב את ההצגה. לדאבוני, לא היו הרבה כאלו בערב חמישי.

בגזרת המבצעים החלשים יותר של הערב ניתן למצוא את עלמה זוהר, מעריצה של הריסון בכלל, אשר עלתה לבמה עם שותפה אסי איילון על גיטרה נוספת. היא מאוד לא התחברה ל"Real Love" או ל"I Am The Walrus", אך דווקא הביצוע של איילון ל"Watching The Wheels " היה אחד מהביצועים הבולטים של הערב. תמר אייזנמן בגיטרה אקוסטית התאמצה יתר על המידה בביצועים ל"Girl" ו"Julia", ונשמעה טבעית אך לא משכנעת. היא סיימה את הופעתה עם "Come Together" הקלאסי והצליחה לתת לו טוויסט מגניב וקצבי באמצעות פריטות, נקישות וגרוב שהוא לא פחות מהברקה. מעיין הירשביין הפליאה לנגן על הפסנתר בעוז ובהרבה יצירתיות, אך קולה העבה והסמיך והחוש הדרמטי יתר על המידה פגעו רבות בביצוע ל"For The Benefit Of Mr. Kite" וכן גם ב"Woman". ההגשה שלה הזכירה לי יותר מכל את אמנדה פאלמר מהדרזדן דולז. זה היה מוגזם מידי, מקורי בהחלט, אך לא ממש במקום. דן תורן היה פושר אף הוא, הקול שלו לא היה במיטבו, הביצוע ל"Oh My Love" היה מפוספס והביצוע ל"Oh Yoko" אמנם הצליח לסחוף אחריו את הקהל עם הכריזמה הנעימה שלו, אך זו חיפתה על ביצוע מאוד לא מוצלח. לא מומלץ לנגן על גיטרה ומפוחית יחדיו אם המיומנות הזו לא מגיעה לרמה שהיא מתחת לבינונית. גרוניך, האמן הגדול ביותר בערב זה, אכזב אף הוא עם ביצוע קורקטי ביותר ל"Imagine" שפתח את הערב. הביצוע שלו ל"Mother" כבר היה טוב יותר. דניאל זמיר המוכשר הפליא כתמיד עם נגינתו הערבה והמדויקת אך תרומתו לערב הייתה שולית למדי, למעט רגע אחד, אליו אגיע בשורות הקרובות.

הביצועים הטובים יותר של הערב כללו שלושה יוצרים שאני מאוד אוהב. ערן צור הוא ככל הנראה האדם היחיד עלי אדמות אשר יכול לקחת קלאסיקה מתוקה וחולמנית כ"Beautiful Boy", לפרוט בעדינות על הבס ולהפוך את השיר לצ'יזבט מעורר אימה ופחד, מלא פרנויה ואפלה. האם אהבתי את זה? לא ממש, אבל צור הוא מהאומנים הבודדים שתמיד אשמח להאזין לאינטרפרטציה המוזיקלית שלו גם אם היא אינה תמיד לרוחי. אין ספק שחתך הדיבור המיוחד והחריג שלו הופך אותו ליוצר ייחודי מספיק כך שלא תישארו אדישים אליו. לאחר מכן הוא ביצע את "stand By Me", של בן אי. קינג במקור, אך זכה בעבר לביצוע של לנון. הוא סיים את ההופעה עם Jealous Guy מלווה בשלמות עם דניאל זמיר בביצוע רוטט ורומנטי. אחריו עלה לבמה שלומי שבן. הוא התיישב מאחורי הפסנתר לביצועים הופכי קרביים ל"Happiness Is A Warm Gun"", אולי השיר המעוות ביותר של הביטלס והעניק לו טאצ' ייחודי שחידד את המלים הפסיכיות וחוצבות הלהבה. לאחר מכן נתן ביצוע משובח נוסף ל"I'm Losing You". אחרון חביב עלה לבמה מוקי, מלווה בגיטרה האקוסטית של מיכאל פרוסט. מוקי כשבן עשה את הבחירה הנכונה בשירים אשר מדגישים את האישיות המוזיקלית שלו הן במלים והן בביצוע. זכינו לשני שירי המחאה החברתית "Revolution" ו"Working Class Hero". מוקי התחבר היטב לשירים האלה. הביצוע שלו היה פשוט למדי, אך בעיקר אמיתי וישיר, מזה היה קשה להתחמק וקשה עוד יותר שלא לפרגן לו. הוא סיים את הערב בביצוע פושר ל"Across The Universe".

הערב הגיע אל קיצו מהר מכפי שחשבתי. הביצועים שזכינו להם באותו ערב היו אכן אישיים, אכן מינימאליים, כמעט אף אחד מהם לא היה מעניין במיוחד, מעטים הצליחו לחדש. מעטים עוד יותר ריגשו. תחושתי בסוף הערב הייתה כי המופע שללא ספק הושקעה בו הרבה נשמה לא ממש סיפק את הסחורה אלא נותר יבשושי ברובו, רחוק מהכבוד לו לנון ראוי באמת.

ההופעה אשר חתמה את הפסטיבל הייתה בסימן "Let It Be", ארבעים שנה לפירוק המוחלט של הביטלס ויציאת האלבום האחרון הזה, על אף שהאלבום האחרון שהקליטו יחדיו היה "Abbey Road". קוטנר הקדיש את הערב לתקופה הסוערת של סוף שנות השישים, השנים בהם הלהקה שברה כל מיתוס מוזיקלי אפשרי, הייתה קרובה לפיצוץ יותר מאי פעם, ונטלה את כל הסמים האפשריים. השיאים היצירתיים של החברים באו לידי ביטוי יותר בנפרד מאשר יחד, ההצלחה כבר עלתה מעבר לראש, החיבור האלמותי היה בסימן שאלה וזה מבלי להזכיר את הנשים שנכנסו באמצע והלהיטו את היצרים.

הערב נפתח עם הדור הצעיר ביותר, תלמידי בית הספר ארטיק ביהוד אשר עלו לבמה וביצעו בכל הכוח את מה שרק יכלו בגילם הכה צעיר. כשהם ירדו מהבמה הגיע תורם של הגדולים באמת. ראשון היה גבע אלון הגדול, מלווה באקוסטית בלבד, ובביצועים יוצאים מן הכלל ל-"Across The Universe" ול-"Something". לזכותו ייאמר שהקול המופלא והמלטף, יחד עם הגיטרה הוירטואוזית הוציאו ממנו שניים מהביצועים היותר טובים של הערב הזה, שהיה מוצלח ומקצועי ומושקע בהרבה מהערב הראשון.

אחריו עלו לבמה "Magical Mystery Tour", להקת הקאברים הטובה והאמינה ביותר במחוזותינו והם ליוו את כל ההופעה כלהקת הבית. בתור חבורה משופשפת ביותר שהמעמד הזה כבר טבעי עבורה, הם עלו מחוייטים כולם ועד סוף ההופעה ניגנו עם הרבה תשוקה וללא פגם. אין לנו הרבה להקות כמוהם כאן וזה בהחלט הישג מרשים. האומנים שהופיעו איתם היו יהלי סובול, עידן אלתרמן, דניאלה ספקטור, מאור כהן ואפרת גוש, שהחליפה ברגע האחרון את דנה ברגר שחלתה ונבצר ממנה להגיע.

סובול וגוש היו בולטים פחות מהאומנים האחרים. נראה כי הם מתאמצים יתר על המידה, לא חשים מספיק בנוח, ובהתאם לכך הביצועים שלהם היו חלשים למדי. סובול לא היה במיטבו, לצערי. לא הייתה לא מספיק נוכחות קולית או בימתית והניסיון שלו לבצע את "How" של הפלסטיק אונו בנד, היה אחד מהרגעים המאכזבים, שכן מדובר בשיר שאני אוהב במיוחד. אפרת גוש כהרגלה הייתה כריזמטית וקופצנית, מלאת חיים ומרץ אך מבחינה קולית סיפקה הופעה שלא הדגישה כלל את יכולותיה הווקאליות. הביצועים שלה ל"Get Back"  ו-"Let It Be" היו פושרים ואף למטה מכך.

לעומת שני אלו, הפתיע אלתרמן והיה חמוד ביותר. הוא אולי לא הזמר המקצועי ביותר, אך הוא היה מוצלח מאוד וזכה בקלות רבה באהדת הקהל. הביצוע שלו ל", All Things Must Pass"", שיר הנושא המופלא מאלבום הסולו הכפול והאדיר של הריסון היה הפתעה מתוקה במיוחד. דניאלה ספקטור ביצעה איתו בדואט את "Two Of Us" שיר כיפי ונעים והפליאה בשירה צלולה וקסומה במיוחד ל"Because". גם זה היה אחד מהרגעים היפים של הערב. היא השאירה טעם של עוד בפה, אך נאלצנו להסתפק בשני שירים אלו בלבד. מאור כהן היה הפרפורמר המצטיין של הערב. הכי מקצועי, הכי רוקאנרול, הכי בועט, הכי נכון והכי כיפי מכולם. ההתבדחויות שלו היו חביבות ביותר והביצוע ל"Don't Let Me Down" נשמע קורע בדיוק כמו שהוא צריך היה להיות.

היו הרבה רגעים מאוד מוצלחים בערב הזה, דגש על קלאסיקות, אך גם שירים שזוכים לפחות ביצועים. "Oh Darling!" של מקרטני, למשל, היה משובח ולגמרי ראוי. "Carry That Weight", השיר האחרון שהקליטו הביטלס יחדיו, היה אף הוא מרגש ומוצלח. הייתי אף בטוח שהמלים הנצחיות "And In The End The Love That You Take Is Equal To The Love You Make" יחתמו את הערב. טעיתי. ביצוע של כל המשתתפים (גבע אלון ככה הולכים באמצע??) ל"All You Need Is Love" היה ההדרן האחרון. מיותר, אך אתם יודעים, המעמד מחייב. על אף כמה רגעים חלשים, הערב הזה היה תענוג גדול, מספק, כיפי, מהוקצע ומכובד. בפעם הבאה שה-Magical Mystery Tour יופיעו יחד, אני אהיה שם. ממליץ לכם בחום גם.

 

  פסטיבל הביטלס השלישי, חולון, ה-29.4 וה-1.5 במרכז שטיינברג.

תגובות

  • פיספסת את הערב הכי טוב שהיה עם אומהגומה ואורחים

    עם כל הכבוד לביקורת, למה לבקר את הפסטיבל ולא להיות נוכח בכולו. היה גם ערב שני בפסטיבל, עם ביצועים וגירסאות שונות ומהממות של להקת אומהגומה ועם אורחים כמו זאב נחמה, אהובה עוזרי, דיקלה ולירון רפאלי.

    מירה, 03-05-2010 11:26

  • אתה צודק היה ערב לא סטנדרטי, שונה ומיוחד

    היה כייף ביצועים מיוחדים עם דקלה המדהימה, זאב נחמה ואהובה עוזרי המיוחדת. ולהקה מעניינת ומבטיחה להקת אומהגומה

    גיל, 03-05-2010 11:29

  • איך זה שהמבקר לא מדבר על הערב השני?

    אני הייתי בשלושת הערבים והכי נהנתי מהערב השני שהיה מלא בנגנים, כלי נשיפה אורחים ששרו עם להקת אומהגומה המדהימה ולא רק במופע אקוסטי , הקהל היה מהופנט, והערב היה מיוחד ואיכותי

    יעל, 03-05-2010 11:44