מגזין

יוצאת לטור

עדי הררי יוצאת שוב לטור. הפעם היא לוקחת את אימא שלה איתה

מאת עדי הררי. 23-04-2010

תגיות: יוצאת לטור

יוצאת לטורPhoto By:tibchris

יום חמישי, עשר בלילה, ברור שאין לי טור.  הדד-ליין הסופי, שנקבע כדי להציל מעט מכבודי המקצועי, חלף לפני איזה 12 שעות. הדד-ליין האישי, שנקבע כדי להציל את שפיות דעתי ביום חמישי, חלף כבר לפני שלושה ימים. אתם מבינים, זה נוסחתי: אם משתנה X מייצג את  הזמן בו הטור אמור לעלות, אז הטור, בבליל העומס והחיים, לא מקבל מודעות עד ליום X-1. וזה לא רק הטור - מאוד קל להתנכל דווקא אליו - זה החיים בכלל. הכול נדחה לרגע האחרון, מלווה בצלילים דקים של התקף פאניקה במקרה הטוב, או צלילים צורמים של התקף זעם במקרה הרע. אני הוכחה חותכת לכל כך הרבה משפטים של אמהות, שזה כבר על גבול האבסורד. כל אימא צריכה לפחות בת אחת כמוני שתוכיח כל פעם מחדש כמה היא צודקת ואני - טועה.

"אבל אמרתי לך יהיה קר!!"

ערב יום העצמאות. כבר חודש אנחנו מדברים על המסיבה הזו: הדירה, הבריזה מהים, האלכוהול, המוזיקה, הקישוטים והאנשים - אפילו איוונט בפייסבוק היה. חבל, כי לשכנים בני ה-90 היו תכנונים אחרים. משעות הצהריים ועד שעות הערב המוקדמות, המסיבה הצטמצמה לגרעין של גג עשרה אנשים פלוס ארבע שאריות מבולבלות שלא קבלו את הביטול מהפייסבוק- פדיחה של טלפון שבור מודל 2010. אבל למרות שזה אחלה סיפור זה בכלל לא הסיפור. עם כזה בילט-אפ מסיבתי, תכנון מדוקדק ומוקפד מראש של מה ללבוש זה עניין מתבקש ולכן, גם שהמסיבה הגדולה התבטלה, לא ויתרתי על החצאית הקצרה. לא אבזבז את מחשבותיי ותכנוניי לריק  - קוד לבוש הולם זה לחלשים! על כן, במשך ערב שלם, ישבתי על ספה בדירה מפונה מרהיטים עם הרבה אלכוהול, והבנתי לעומק את המושג ארבעה כיווני אוויר. היה לי קר: קצת באוזניים, קצת בכתפיים, אבל בעיקר באחוריים. השרב הכבד ששרר באותו יום התבדה לקראת אחר הצהריים ושכח להודיע על ביטול (זה פדיחת טלפון שבור מודל 2010) ואני למדתי מוסר השכל קריר על חצאיות ומסיבות שמתבטלות.

"מי ירצה אותך ככה? תתלבשי יפה..."

זה סרט אחר לגור עם ההורים, על אמת. אולי רובכם שכחתם - אני פה כדי להזכיר לכם. כראוי, אני אפתח במגננה ואספר שהתחלתי לצאת עם חברי הנוכחי בתחילת ינואר. השמים היו כחולים ולא היו משקעים, אבל הקור היה היסטרי ברמה שהפסקה הקודמת מרגישה כמו ג'ונגל באמצע האמזונס עם 200 מעלות חום ו - 400 אחוזי לחות. ולכן, כאשר תוכנן שאני אלך לישון אצלו לראשונה, זרקתי לתיק טרנינג דהוי וקצת ארוך וחולצה גזורה של טקס בוגרים שבט סורק צופי ראשל"צ. מכאן אתם מבינים שבמקרה זה לא בזבזתי את מחשבותיי ותכנוני על קוד לבוש הולם, מן הסתם לא היו כאלה. ובהמשך לאותו קו מחשבה (או סתם קו, בלי מחשבה) אחרי לילה שלא ישנתי בבית, זרקתי את אותו טרנינג דהוי לכביסה. עברה חצי שעה ואימא שלי מגיעה לחדר מחזיקה במכנס מגולגל ולוחשת בשקט "עדי? ככה לא הולכים לישון אצל בנים".

 

"אבל מה עם עבודה? את כל היום על המחשב..."לחלום על כתיבה מגיל קטן זה הירואי נורא: לבטא, ליצור, להביא את הצדק ליקום. אך סופם של חלומות לעמוד במבחן המציאות. המחשב דופק את הגב והמרפק, העיניים, שכבר מגיל 15 לא רואות מרחוק, עכשיו גם לא רואות מקרוב, והכתף השמאלית שולחת זרמים של כאב עמום. המחשבות מתרוצצות ולא תמיד מצליחות לקבל ביטוי ראוי והרצון התמידי  לחדש ולהיות יצירתי מביא לעיתים להרבה תסכול. את זה דווקא אימא לא אמרה לי, והשאירה לי ללמוד על בשרי. היא כן אמרה שלא עושים בזה כסף.

 

יש לציין, שההורים של הכתבת בכלל בחו"ל כרגע והיא מתגעגעת לאימא שלה מאוד.

 

עדי הררי מגישה את התוכנית פינת ליטוף - החל מהשבוע בכל יום ראשון בשעה 11:00

לטור הקודם

תגובות

  • אהבתי

    עוד טורים עם אמא!

    גיאקו, 23-04-2010 18:55

  • עוד טור מעולה של כותבת מוכשרת במיוחד!!

    והמון ריספקט למאמא הררי, המאכילה הרישמית של ילדי קול הקמפוס הרעבים!

    אטרקצי, 23-04-2010 21:09

  • מעולה כרגיל אבל שכחת משפט מאוד מאוד מאוד חשוב

    שכמובן היה רלוונטי עד לפני ינואר האחרון "יהיו שם בנים?" .. "לא אמא" .. "אז מה ייצא לך מזה?!?!?!?!" חחחחחחח ענק!!! טור מצחיק ביותר! נשיקות

    דנה, 24-04-2010 10:39

  • גדול!

    אוווףףף כלכך נכון אני לא מאמינה שככה הלכת ליוני :) אנחנו צריכות לדבר

    דויטשר, 24-04-2010 11:54

  • או בשפת המקור:

    Ne pas s'habiller comme ça. Ne pas s'habiller comme ça quand vous allez dormir avec des garçons

    ההוא ליד, 24-04-2010 12:38