מגזין

אוכל סרטים כחול לבן - חלק ב'

חלק ב מעבודת הדוקטורט שלעולם לא תושלם של פרופ' לאון נפולאון פלדמן. והפעם: ציונות טיפה אחרת, מחאתית, חתרנית ומעצבנת (את שני הצדדים של המתרס). הכינו את האזיקונים

מאת לאון פלדמן. 21-04-2010

תגיות: קליפים, הבילויים, אריאל זילבר

אוכל סרטים כחול לבן - חלק ב'

אז מהי הציונות החדשה כפי שמבוטאת ברשת האינטרנט של 2010? האם אלה נוער הגבעות המגנים בגופם על שטחים היסטוריים מדממים וכבושים? כהניסטים פנאטיים שמאמינים בגאולה מיליטנטית? עמיר בניון ושירו החדש ומעורר האיבה והמחלוקת? או אולי מהקיצוניות השניה, ארגוני שמאל כמו הקרן החדשה או שמיניסטים סרבנים עם אידיאולוגיה שמכניסה אותם לכלא? כנראה שכל אחד מאמין שהוא הציוני החדש, הנאור והאמיתי. אבל בלינקים הללו אין כמעט מוזיקה, כי במציאות הישראלית, אמנים מעטים מזדהים באופן פומבי עם אג'נדות פוליטות כאלו ואחרות. הבודדים שעשו זאת (אריאל זילבר למשל) נפגעו מכך ואיבדו לפחות חצי מהקהל שלהם.

כמו כן, חסר הומור בלינקים האלה, כי כפי שכתבתי בפרק הקודם, אי צדק פוליטי זה ממש לא מצחיק. על המעטים שכן הצליחו לשלב במוזיקה שלהם מחאה והומור אכתוב את הפרק הבא שלי הסוקר את תעשיית הקליפים הציונית בתקופה הפוסט טראומתית של 2010.

תאחז בזה

 הבילויים, אולי הלהקה הכי שנונה שפעלה כאן, מעולם לא הסתירה את אג'נדת השמאל הרדיקלי שלהם. בטקסטים של שיריהם, במקומות בהם הופיעה וכמובן בקליפים (הדי מעטים) שנוצרו לשיריהם, מטעמם או למענם. הביקורת נשמעת מכל שיר ושיר. גם באלבום הראשון שכלל יצירות פאר כ"נפלא פה", "כשנפוליון יכבוש את עכו" וכמובן ה"להיט" של הלהקה - אוטו זבל, וגם באלבום השני והפנומנלי שלהם 'שכול וכשלון' בו הם זיקקו את המחאה שלהם ליצירה קונספטואלית מושלמת.

הנה למשל הופעה של הבילויים בעצרת נגד הכיבוש. הפוסטר מאחור, המילים של השיר, ההגשה השבורה ומלאת הפאתוס של נעם ענבר וכמובן עצם ההופעה בעצרת, לא משאירים ספק לגבי הזהות הפוליטית של חברי הלהקה. מה גם שהם למדו קולנוע באוניברסיטת ת"א, וכולם יודעים מי לומד שם קולנוע. שווה לראות ולו רק בשביל הפתיחה הצינית של ימי ויסלר הפונה לקהל ואומר "בזכותכם אולי סוף סוף האנשים בבית אריאלה יבינו שצריך לעצור את הכיבוש" וכמובן בשביל המשפט החזק של הפזמון :" תאחז בזה, אנחנו ניסינו מאוד, כיסינו את כל החורבות, שינינו את שמות הרחובות, ניסינו מאוד, היסינו שמועות, כשבעצם קיווינו לשיר עם אבינו סובב לו סובב הפינג'אן, תאחז בזה"  

המחאה שלהם, שמושרת לעיתים בעדינות ולעיתים בזעקת שבר, עוברת גם בסטואיות המאופקת של הקליפ המצמרר הבא:

 

השיר הזה, שמשתמש בפראפראזה המילולית ואף בסימפול משיר המלחמות הקלאסי של חיים חפר (באב אל ווד) ושואב גם מקלאסיקה ישראלית אחרת של אריק איינשטין (סע לאט) הוא ביקורת חברתית נוקבת. היטיב לנתח אותה אסף לבנון בפוסט המעולה שלו על השיר הזה  כ"כשיר פוסט מלחמת לבנון 2" (שווה לקרא את הניתוחים שלו שם גם על שירים נוספים ומחאתיים של הלהקה כ"שאול מופז"). אך אם להתייחס בעיקר ליצירה הוויזואלית שקשורה לשיר הזה, הקליפ פשוט מורט עצבים. אנו רגילים לתנועה, להתרחשות, ל"קליפיות" מסורתית שתלווה את השיר, וכאן הבילוים עושים בדיוק את ההפך: הם טוחנים את עצבינו עד דק בעמידה זקופה, "מתי כספיית" וחסרת מבע שמחזקת עוד יותר את הטקסט המתריס.

אסיים את איזכור הבילויים בקריאה לקנות את שני הדיסקים שלהם, קריאה (חסרת סיכוי) לאיחוד של הלהקה וציון קליפ אחד ולא רישמי של הלהקה, לאחד השירים האהובים עלי באופן אישי, שגם הוא כמו השאר, מכיל ביקורת חברתית ו"ציונית" נוקבת. חיליק פורצלינה. 

  

בתוך נייר עיתון

 את המחאה החברתית של טיפקס קובי אוז תמיד ידע לעטוף היטב בהומור המופלא שלו, גם כשהוא שר על אנשים שמגולגלים בתוך נייר עיתון, או על הנהירה העיוורת אחרי רבנים שרלטנים, הוא הכניס קריצה שתחבב את הפזמון על ההמון. בזאת גם נמצאת הגדולה שלו, עד כדי כך הוא עושה זאת במיומנות, שהוא הצליח להגיע עם שיר מחאה די חריף וחביב עד לתחרות הקדם אירוויזיון. הזקנים ברוממה לא קלטו את הזווית המחאתית ושלחו אותו אל התחרות, האירופאים לעומתם לא נתנו לאוז וחברם להשתתף בשלב הסופי. נו שויין, הפסד שלהם. 

גם השיר הבא, הורה נדלנים, הוא מקרה דומה של מסר חריף (ואפילו מאוד אקטואלי על רקע כל פרשיות הנדל"ן האחרונות) שעובר בחיוך הרחב של טיפקס.  השיר המצויין הזה קיבל גם קליפ מקסים, שבויים בידי המאיירת איה אמיקם, ומדבר על הרעות החולות שלנו ועל אובדנם של ערכים ציוניים וסמלים שעליהם גדלנו. הגפנים נקצרים ועליהם מוקמים גורדי השחקים, הכלבים של הנובורישים שטסים פירסט קלאס משתינים על הקבצנים וכולם מתקרנפים בקניון כשרק שגשוג וסיילים בראש מעייניהם של הרוקדים את ההורה. מה אומר לכם, מחאה ללקק את האצבעות. 

רחוק מהחלום הציוני

 גם בתחום האינדי יש כמה יוצרים שרוקחים את המחאה כחלק מהיצירה שלהם. אחד מהם הוא היוצר אנט (אנטון) וויס, פעם, מנהיג וסולן להקת הפאנק המחאתית Ausweiss,, שקראה למוות לכל הזמרים הישראלים ועשתה יחסית הרבה רעש עד שהתפרקה וכיום עיתונאי ואיש הייטק ביום ואמן אלקטרו קונספטואלי בלילות, אשר נשאר נאמן לתכנים חתרניים שעדיין מבעבעים בביטנו, רק שכעת הוא עוטף אותם בפופ מתקתק עם מבטא רוסי חביב.

הנה לדוגמא שירו: חלום ציוני.

גם המשורר והטרובדור החביב עלי, א.ב דן, עושה סוג של מחאה. למרות שאישית קשה לי להבינה, אני נשאב אליה כפרפר אל האש. הטקסטים שלו הם לא מחאה קלאסית, יש בהם נאיביות מסוימת, אך הם עדיין מחאתיים. בקליפ הבא למשל כשהוא עטוף בדגל, חובש כובע קאובוי סקסי, מזמר לנו א.ב את כל האסוציאציות שלו על אהבת הארץ . אותי זה מקסים. 

 

 מהגזרה של א.ב נעבור אל עוד משורר ואמן קונספטואלי, רועי צ'יקי ארד, שלהבדיל מטיפקס, דווקא כן הצליח להגיע עד לתחרות האירוויזיון. מדובר ביצירה משותפת שלו ושל העיתונאי וההוגה גיא (גיא) אסיף שהקימו יחד את להקת פינג פונג ועשו הרבה שמח.  בדרך הם כמעט גרמו למשבר דיפלומטי כששלפו דגלי סוריה בתחרות האירוויזיון.

  

ולסיכום

 כנראה שהויכוח הפוליטי במדינתנו החצויה יימשך עוד שנים רבות, לא ברור כמה אמנים יתגייסו לטובת צד זה או אחר, אבל מה שבטוח, אפשר לסמוך על כך שגם אם שיר מסויים לא נכתב דווקא למטרה הזאת, הוא יגוייס כבר על ידי איזשהו צד לטובת המאבק. כמו שקרה לשיר הדי שמאלני שכתב אהוד מנור "אין לי ארץ אחרת" והפך עם השנים לסוג של המנון ימני.

 הזכרתי אותו בפתיחה, ולכן אסיים עם השיר "פוליטיקלי קורקט" המפגיש את אריאל זילבר היוצר, עם אריאל זילבר איש הדיעות הימניות ועם הבן שלו רועי שביים את הקליפ הזה. שיהיה לכולנו חג עצמאות שמח וחופשי!

בפרק הבא בסקירה שלי, אתייחס לרפרנסים מחו"ל שמתייחסים אלינו וכיצד אנחנו נראים מחוץ לבועה שלנו. כמו כן אוסיף עוד כמה קליפים ששכחתי לציינם בשני הפרקים הראשונים, למדורה הציונית שלנו.  

אוכל סרטים כחול לבן חלק א' - היפ הופ ציוני 

איור חיצוני: אמיתי סנדי

תמונה פנימית: אסף בילט

תגובות

  • לאון אתה גדול

    מעולהההההההההההה

    אורי בנקהלטר, 21-04-2010 22:48

  • ליאון הגבר הכי סקסי בדרום ת"א

    מעריצה, 21-04-2010 23:41

  • אהבתי

    R.R, 22-04-2010 00:13

  • לייק

    יוצי ניגלר, 22-04-2010 10:43