מגזין

יום השיכחה

אחרי שצעדנו והצדענו, הנפנו ונפנפנו, בכינו והתבכיינו, ברכנו וברחנו – אביעד טובי מביא רשמים ומסקנות מיום הזיכרון

מאת אביעד טובי. 25-04-2010

תגיות: אביעד טובי, יום הזיכרון

יום השיכחהPhoto By:SnaPsi Сталкер

כמעט כל חג ומועד מעלים שאלות לגבי הפערים שנוצרו עם השנים בין מהותם וכוונתם המקורית לבין ההתייחסות אליהם בימינו. נדמה לי שגם יום הזיכרון, שהפך להיות האירוע מספר 1 של הישראלים, בדיוק כשם שיום הכיפורים הוא המספר 1 של היהודים (אולי היום היחיד בשנה שבו גם חילונים גמורים רואים בית-כנסת) איבד מזמן את משמעותו המקורית והשאיר רק דימויים ריקים, ססמאות לאומניות והרבה צביעות. זהו פחות יום זיכרון ויותר יום שיכחה. הנה כמה דברים מהותיים שאולי ראוי לזכור בימי הזיכרון הבאים:

המצאת הביחדness

 

שכחנו שיום הזיכרון לא נועד להזכיר למשפחות השכולות את יקיריהן שנפלו. הן אינן זקוקות ליום אחד בשנה כדי לזכור אותם, זאת כל ילד יודע. יום הזיכרון גם לא נועד להזכיר לכל שאר האזרחים את אותם חיילים שנפלו, מפני שיש כל כך הרבה חללים שבשום דרך לא נוכל לזכור את כולם, גם אם בשיר כתוב שכן. המטרה של ימי זיכרון, בכל העולם ולאורך כל ההיסטוריה של אומות ולאומים, היא לסייע בהבניית הזיכרון הקולקטיבי וביצירת הזהות הלאומית. בדומה לדתות, שקבעו ימים מקודשים בלוח השנה שבהם כל מאמין צריך לחרוג משגרת יומו, להקדיש את תשומת ליבו לנושא מסוים ולבצע טקס פולחן שבנוי על-פי כללים ברורים ומשותפים - כך גם החגים והמועדים הלאומיים, ובראשם ימי הזיכרון, נועדו בראש ובראשונה להוות חלק חשוב בסיפור שאומות מספרות לעצמן כתשובה לשאלות קיומיות מורכבות. החללים הם ה"בנים של כולנו" כי אנחנו "משפחה אחת". החללים "הגנו על הבתים שלנו", על "המולדת ההיסטורית". אבל נראה לי ששכחנו שלמזלנו אנחנו לא באמת בני משפחה אחת אלא קודם כל בני-אדם אינדיווידואלים, אחר כך נפשות בשלל משפחות שונות, אחר כך תושבים במקום גיאוגרפי כלשהו, אחר-כך כל מיני זהויות אחרות שאימצנו לעצמנו ורק בסוף אזרחי-מדינה. אזרחים - ולא נתינים. המדינה היא שלנו - של כולנו - ולא אנחנו של המדינה. שכחנו גם שלמשימות כמו כיבוש חצי-האי סיני בשמם של בריטניה וצרפת; שיטור בשטחים שמחוץ לריבונות הישראלית במשך למעלה מ-40 שנה; נסיון כושל להפיל את השלטון בלבנון ולכונן שם ממשלת בובות נוחה לישראל; פתיחת מנהרת הכותל ועוד כהנה וכהנה הרפתקאות קטלניות - אין ולו חצי דבר עם הגנה על בית של מישהו. גם על ה"מולדת" אפשר להתווכח. אמנם אני ובני גילי אכן נולדנו וגדלנו במולדתנו הישראלית, אולם רבים מאבות אבותינו הגיעו לכאן משלל "מולדות" אחרות. בדיוק כמו שאבות אבותיהם הכּוּזרים, הבֶּרבֶּרים והחימִיַרים אמצו את הדת היהודית מבחירה או מלית-ברירה בשלב כלשהו בחייהם, כך אמצו גם הם את הציונות ולמדו שישראל היא מולדתם רק מהעיתונים ומהטקסים.

"השירים ביום הזיכרון הם הכי יפים"

שכחנו שאם מטרתם האמיתית של טקסי הזיכרון היתה לכבד את זכר הנופלים, הרי שמספיק היה להקריא את שמותיהם לצד אזכור הנסיבות בהן נפלו ולהדליק נר זיכרון כנהוג כמעט בכל טקס אשכבה ואזכרה. אולם נראה שהטקסים, שלא נועדו אלא לצורך הבניית זהות לאומית, משתמשים באלמנטים מעולם הבידור כדי להעצים את החוויה הרגשית לצורך הבנייה שכזאת. בין אם מדובר בטקסים "ממלכתיים" או "אלטרנטיביים" (שמנחילים את אותם ערכים הגמוניים, רק בדלת האחורית) - המבנה המקוטע של כל אחד מהם, שבנוי לרוב מהקראת שירה ופרוזה, שירי פופ נוגים (שלעתים כלל לא עוסקים בזיכרון או בשכול אלא באהבה נכזבת) ואף ריקודים "אקספרסיביים" מלודרמטיים, יוצר מעין מופע-קיטש נוראי ומבזה המזכיר את הטקסים הלאומיים במשטרים טוטליטריים, שכורכים יחד גלוריפיקציה של מוות, מוזיקה סוחטת דמעות, איקונוגרפיה אינפנטילית, אלמנטים צבאיים כמו עמידת דום, צפירה, הנפת דגל לקול תופים וחצוצרה, ושאר מניפולציות רגשיות מן הסוג הנחות ביותר. נוסף לכך, מארגני הטקסים יודעים בדיוק למי הם פונים, כלומר מיהו הקהל שבאמת הולך שולל אחר מניפולציות זולות מן הסוג הזה - ילדים ואנשים צעירים. בדיוק האנשים שמתגייסים לצבא ועושים מילואים ושבשלב מסוים מישהו מהם יאלץ למות "למען המדינה". מופעי פופ כאלה בבתי הספר ובכיכר המרכזית בכל עיר הופכים את יום הזיכרון לוודוויל מביש. השפה הטלוויזיונית-בידורית, שהלכה וחילחלה לכל תחום בחיים כמעט, משנה ומעצבת מחדש את האופן שבו אנחנו חולקים כבוד לנופלים וזוכרים את הנסיבות שבגללן נפלו. נדמה לי שחשוב יותר ללמוד ולזכור שוב ושוב מדוע חיילים נהרגו בעבר, מדוע הם נהרגים כיום וכיצד יש למנוע זאת בעתיד מאשר לעמוד כמו פיונים זקופים וממושמעים באמצע נתיבי איילון בעת צפירה למשך שניות ספורות או ללכת עם החבר'ה להפנינג שירה וריקודים "עצובים" בכיכר, תוך "ניחום" הבנות הרגישות מהשכבה, מהפלוגה ומהפקולטה. ככה לא זוכרים כלום. ככה רק יוצאים ידי חובה.

Death From Above

 

שכחנו שמוות כתוצאה ממלחמות או מ"פעולות איבה" איננו טבעי. הוא אינו גזרה משמים אלא תוצאה של סיטואציות מתוכננות בקפידה על-ידי בני-אדם מסוימים ועל-פי שיקולים שונים שניתן להתווכח עליהם. לא הגורל קובע מי לחיים ומי למוות אלא הקבינט. לא אלוהים, לא השליט ולא הטלוויזיה ישאו באחריות לאסון שישמיד אותנו או להצלחה שתבטיח את עתידנו. בסופו של דבר האזרחים במדינה מחליטים מי יהיו האנשים שיקבעו ויעצבו את אותן סיטואציות, שיסתיימו במלחמה או בשלום. רק האזרחים בוחרים האם לבדוק בציציות של אותם אנשים או להסתפק במה שיועצי התקשורת שלהם מורים להם להגיד, ורק האזרחים יחליטו האם להתעניין ולהתעמק במה שנעשה סביבם או לשקוע באדישות ובהתעלמות מסוכנת. לכן, במילים פשוטות, אם אנחנו לא רוצים להמשיך לראות חיילים ואזרחים מתים בדמי ימיהם במלחמות וב"פעולות איבה", אם באמת כואב לנו כל-כך על יפי הבלורית והתואר, על אחי הצעיר יהודה, על הנסיך הקטן מפלוגה ב', על יורם, על דודו ועל אליפלט - אנחנו צריכים לזכור ביום הזיכרון שהאחריות לשינוי המצב הקטלני הקיים והמתמשך היא, בסופו של דבר, על כתפנו. הקביעה התבוסתנית והנפוצה כל-כך: "מה לעשות, ככה זה פה" אינה אלא שיקוף של עיוורון ובורות שישובו ויהרגו אנשים צעירים גם בשנים הקרובות.

גיבור צבא ההגנה

 

שכחנו שחיילים שנהרגים מאש "כוחותינו" אינם גיבורים אלא קורבנות. קורבנות של טרגדיה בלתי נמנעת, שלעולם לא תיגמר כל עוד טינאייג'רים חמושים בנשק מתקדם ימשיכו לדרוך במקום במשך זמן רב מדי, בחרדה מתמדת מפני סכנה האורבת להם מעבר לכל פינה, עם האצבע על ההדק. אם יש פחד, ויש נכונות, ויש רובה - מישהו בהכרח יחטוף כדור. ולא משנה אם זה המחבל או המ"פ. שכחנו שכאשר עוצמה מגיעה אל שיאהּ, כאשר כבר אין בנמצא אויב חיצוני השווה לה בכוחו ושיכול עוד לאיים עליה ברצינות, היא מתחילה לפעול נגד עצמה. זה הרגע שבו רק אנחנו חזקים מספיק כדי לפגוע בנו. זה הרגע שבו "תאונות אימונים", "אש ידידותית" (מושג מופלא כשלעצמו) והתאבדויות הופכים להיות הסיבות העיקריות לנפילתם של חיילים ומותירים את הקלישאה "גיבור אשר הקריב את חייו למען המדינה" כקליפה ריקה, צינית ומעליבה.

גיבור צבא ההגנה 2

שכחנו שקיימים פערים גדולים מאד בין דימויים לבין מציאות. שלפחות חלק מהמפקדים בצה"ל, אותם מפקדים שכל אם עבריה יודעת שגורל בניה נתון בידיהם - היו עד לפני זמן לא רב תיכוניסטים פרועים שהשתכרו והחריבו אכסניות בטיול השנתי, שרפו את בית הספר עם חזיזים, השליכו חפצים על מורים, הוציאו משהו לנגב והעלו אותו ליו-טיוב, עשנו גראס מאחורי אולם ההתעמלות, הזמינו חשפנית למלון בעת המסע לפולין, כילו את רוב זמנם בצפייה בערוץ 2 ונכשלו בבגרות באזרחות. היום הם אמונים על בטחוננו, והדבר ניכר בהחלט - בורים עלגים ושטחיים שבזים לתבונה וסוגדים לכח במקרה הגרוע, ועגלים מלומדים במקרה הטוב. הם יורים בעצירים כפותים ובילדים, במפגינים חפים מפשע ובפעילי שלום; זורקים עצירים מג'יפ נוסע; מעכבים אנשים חולים במחסומים עד שהם נופחים את נשמתם; מטרטרים את פקודיהם עד מוות ומונעים מטירונים טיפול רפואי בטענה שהם ארטיסטים. ניתן לשער שבעתיד, כאשר הם יהיו מפקדים בכירים, הם יתנו לילדים ולנשים שלהם לנהוג ברכביהם הצבאיים ואחר-כך יחפו עליהם בשקרים; לא ישגיחו על המסמכים הסודיים בלשכותיהם; ולא יצליחו להגיע להישגים משמעותיים במלחמות שאליהן הם ישושו כל-כך לצאת. מזל ששכחנו את כל זה אחרת לא היינו מצליחים להירדם בלילה. כדאי לזכור ביום הזיכרון שלא כל אחד יכול וראוי להיות מפקד. כדאי לזכור שמפקד חייב להיות לפני הכל בן אדם.

למות למען הדמוקרטיה

 

כשהאמריקנים רוצים לעורר רגש פטריוטי בקרב ההמונים שלהם הם מיד פונים אל צמד מילות הקסם "חופש" ו-"דמוקרטיה". אלו הן שתי המילים שבדומה להתניה פבלובית אמורות לגרום לכל אמריקני לנגב דמעה, לאחוז בנשק ולתמוך ללא סייג במדיניות הממשל. "נלחמים על החופש שלנו", "בשם הדמוקרטיה" ו"הגנה על אורח החיים האמריקני" הן סיסמאות שגורות ומוכרות שכבר הפכו לקלישאות אצל ידידתינו היחידה, שאותה אנחנו מתאמצים כל-כך לחקות. בישראל לעומת זאת, ביום הזיכרון אף אחד לא נהרג למען ה"חופש" או ה"דמוקרטיה", אפילו לא מהפה ולחוץ. כולם מתים כאן רק "למען המולדת", למען ארצנו היחידה", "אהבה מקודשת בדם", וכדומה. אבל שכחנו ש"דם ואדמה" הם ערכים מקודשים בחברות פשיסטיות ואילו "חופש", "חיים" ו"שלום" הם הערכים המקודשים בחברות דמוקרטיות.

בהחלט יש סיבות לא מעטות לאמנזיה המתמשכת הזאת: שכחנו שלמזלנו שנות החמישים חלפו מזמן וכבר אין מנהיג אחד וכריזמתי שעל פיו - ועל פיו בלבד - יישק דבר. שכחנו שאיש אינו נמצא מעל החוק, גם אם הוא פוליטיקאי בכיר, או מיליארדר או לובש מדים. שכחנו שמי שחושף עבירות, פשעים, עוולות ושחיתויות הוא אזרח אמיץ שחובה לפחות להקשיב לו, ובודאי לא להוקיע ולרדוף אותו. שכחנו שלכל אחד כאן יש זכות יצוקה מפלדה לבקר בחריפות את התנהלות המדינה, לצעוק, למחות ו"לשיר באוזניה עד שתפקח את עיניה". כל זאת גם ובעיקר כאשר הדברים מזעזעים ומקוממים, ומבלי שייחשב ל"בוגד". שכחנו שמדינות קמו כדי לקיים סדר חברתי מסוים שנועד לשרת את כלל אזרחיהן ולא להיפך. לכן משפט כמו "אוהב/ת את המדינה" הוא חסר משמעות. אפשר לאהוב אנשים או מקומות ספציפיים אבל לא מושג מופשט כמו "מדינה". שכחנו שגופי הביטחון צריכים להיות כפופים לחוק ולנבחרי הציבור ולא להיפך, ולכן הם חייבים להיות פתוחים לביקורת ציבורית. לא רק שאסור להם לרדוף עיתונאים ומפגינים - עליהם לגונן עליהם ולדאוג לכך שימשיכו למלא את תפקידם בחופשיות. נדמה כי אנשי ביטחון שכחו שהם אינם מגני האדמה או המולדת אלא בראש ובראשונה מגני האזרחים והמשטר הדמוקרטי של ישראל. ללא דמוקרטיה אין ולא תהיה מדינה. לפחות לא כזאת שמישהו ירצה לחיות בה (להוציא אולי קבוצה מסוימת באוכלוסיה, שברובה גם כך אינה חיה בתחום ריבונותה).

האם חללי מערכות ישראל ופעולות האיבה מתו בעד ארצנו-אדמתנו? או שמא הם חרפו נפשם כדי ששאר האזרחים יחיו בחופש ויממשו את זכויותיהם הדמוקרטיות? האם בכלל טוב למות למען דבר כלשהו? אני חושב שיום הזיכרון נועד בדיוק כדי לזכור את השאלות הללו, אחרת לא נותרה לו שום תכלית או משמעות כלשהי.

תגובות

  • אתה דפוק !

    סתם אני צוחק. זה היה תגובה תוקבקיסטית טיפוסית... כ"כ קל להיות שיטחי באינטרנט ולעשות שטויות ולעניין: אביעד, אתה כ"כ צודק. באופן כואב ביותר. גם אני חושב ככה כל יום זכרון, וכמעט כל חג פה שאיבד כל תוכן... רק אם אני יכול להוסיף, מחשבה שאני מנסה ליישם, ולמצא דרך לממש. איך אני מפסיק להתלונן ולהתמרמר, וליצור שינוי אמיתי....?

    גלעד, 26-04-2010 01:27

  • אתה בסדר

    אני בסדר. זו התשובה שמצאתי הערב. זה שאחרים מתנהגים בבורות, שמובילה לרשע, זה עניין שלהם... בוא נתמקד במה שבסדר, ומה שטוב. מי שאנחנו נתקלים בו בדרך שלנו, וצריך עזרה, נעזור לו בכיף, כל עוד זה לא פוגע בנו. :)

    גלעד, 26-04-2010 02:04

  • הכתבה שלך מקוממת ואידיוטית ואתה תקוע

    בתוך התחת של עצמך. הכתבה מלאת סטריאוטיפים, בורות והמון חוסר כבוד, לערכים של עם שלם שהוא גם העם שלך אתה בכלל לא מבין מה משמעות אהבה מקודשת בדם, כי בחיים לא הגנת על חבר שאהבת תוך כדי סיכון החיים של עצמך. מה שכתבת הוא לא מגניב בכלל. ואני מקווה לטובת המשך קיום המדינה שאין הרבה אנשים שמזדהים איתך.

    שירה, 26-04-2010 18:15

  • שלום

    כל עוד אין חתירה אמיתית לשלום במדינה, טקס יום הזכרון מקדש מלחמות מיותרות ופוליטיות לחלוטין, שיזומות לפעמים ע"י פושעים - כמו אולמרט... במלחמות קורים מצבים שיש להגן על חיים. אבל הגנה אמיתית היא שלום ולא קרב. שלום

    גלעד, 27-04-2010 01:03

  • "במדינות אחרות כבר היו מתכננים מהפכה"

    http://www.haaretz.co.il/hasite/spages/1165894.html

    הארץ, 28-04-2010 11:15

  • וזה ממשיך:

    http://www.washingtonpost.com/wp-dyn/content/article/2010/08/16/AR2010081602910.html

    אביעד, 17-08-2010 11:19

  • אבירמה גולן - "ציונים נמאסתם"

    http://www.haaretz.co.il/hasite/spages/1187477.html

    הארץ, 01-09-2010 12:27