מגזין

סרטים שרואים משם - נימוס בריטי

אסף בן קרת מציג שני סרטים שונים לגמרי שהמשותף ביניהם הוא ייצוג בריטי השונה מהקלישאות המקובלות. אל תתנו לאפרוריות להטעות אתכם, יש בריטים שלא כדאי להתעסק איתם

מאת אסף בן-קרת. 13-04-2010

תגיות: סרטים שרואים משם, קולנוע

סרטים שרואים משם - נימוס בריטי

מייקל קיין הופיע לאחרונה בהרבה תפקידי משנה, אך זה זמן רב שלא קיבל תפקיד ראשי ובשרני, כזה שיאפשר לו להראות לצופים שוב עד כמה הוא מוכשר. "הארי בראון" מאפשר למייקל קיין להציג בגילו המתקדם, עוד מעט 80, כי כוחו עדיין במותניו, גם כאשר מדובר במותחן דרמטי ואלים. הארי בראון מתגורר לבדו בבניין שיכונים רעוע ואפרורי בשכונה קשת יום. אשתו מאושפזת בבית חולים ואינה מתקשרת, ואת ימיו הוא מעביר בפאב השכונתי הנטוש ובמשחקי שחמט עם חברו היחיד לאונרד.

הנוער בשכונה הזו מתפרע. מדובר בחבורה גדולה, קולנית, אלימה ומרושעת. חבר'ה צעירים מידי שסבוכים בסמים, זנות, שידול, אלימות אקראית כלפי העוברים והשבים ובקיצור, כל הרשע הרגיל של השוליים. לאונרד מספר להארי כי חבורת צעירים מתנכלת לו וכי הוא שוקל לפעול נגדם. הארי כמובן מנסה להרגיע אותו, אך מגלה במהרה כי אותם נערים הם אלו שגרמו למותו של חברו היחיד. הארי מחליט לקחת את החוק לידיים, לפעול איפה שהמשטרה מפחדת לפעול או כושלת להביא תוצאות, ויוצא למסע טיהור של הנוער הפוחז.

עלילת הסרט אינה חדשה או מקורית כלל, אך היא עובדת היטב ומצליחה לשכנע. התפקיד הנוכחי אפילו מהווה חזרה אחורנית לקריירה המפוארת של קיין. בשנת 1971 הוא שיחק בסרט Get Carter (בעברית הוא נקרא "במעגל הנקמה") בו הוא מגלם את דמותו של גנגסטר לונדוני המגיע לניו קאסל לחקור מי רצח את אחיו ומסתבך עם כמה טיפוסים לא חביבים במיוחד מהמאפיה המקומית. "הארי בראון" אינו מוצלח כמו אותו סרט, אך עדיין יש בו לא מעט קטעים טובים. הוא עובד בעיקר בזכות שתי סיבות. אחת, מייקל קיין נותן הופעה מצוינת כהרגלו. אנו רואים את ההתפתחות של הארי - מזקן שברירי וערירי הוא הופך לבחור הקשוח שלא הייתם רוצים להיתקל בו בסמטה חשוכה. שנית, זהו סרט מאוד ריאליסטי, מעין תמרור אזהרה הזועק שלא לקפח את המעמד החלש המוצא את ביטויו רק בזכות אותה אלימות בלתי מרוסנת. המסר החברתי של הסרט קשור לעובדה כי עקב מדיניות רווחה כושלת, חינוך לא נכון, הזנחה וחוסר אמפתיה, הנוער נוקם בחברה ומחזיר את כל תחושת התסכול שלו בדרכים אלו.

עובדה מעניינת נוספת היא כי בין הפושעים הרבים המאכלסים את הסרט, חלק מהקאסט הם שחקנים מקצועיים ומנוסים וחלקם אנשים רגילים מן היישוב המגלמים דמויות הקרובות מאוד אל לבם וההבחנה ביניהם מטושטשת לחלוטין. השחקנים הצעירים בסרט עושים עבודה מרשימה ומצליחים להרתיע את הצופים ברשעות השרירותית שלהם. ישנן כמה סצנות מצמררות במיוחד עם אותם נערים, בעיקר סצנת הפגנה מול המשטרה שהופכת לאנדרלמוסיה מוחלטת. הסרט אינו מצדיק כלל את ההתנהגות, אך מנסה בעקיפין לחקור את השורשים מהם היא מקבלת ביטוי. "הארי בראון" אינו סרט מפתיע או מדהים, אך מעביר במהירות את הזמן ובמשך קצת יותר משעה וחצי הצופים מקבלים סרט אפלולי, אלים ולא משעמם לרגע. שווה במיוחד בגלל ההופעה של קיין.  

Harry Brown (בריטניה, 2009). במאי: דניאל ברבר, שחקנים: מייקל קיין, אמילי מורטימר, ליאם קנינגהם ואחרים.

  

 צפו בטריילר לסרט

photobucket

   ג'ני (קארי מאליגן, בהופעה פורצת דרך) היא נערה בריטית בת 16 באנגליה של תחילת שנות השישים. היא גרה בפרברים בבית עם הורים שמרניים, מנגנת על צ'לו, משתתפת במקהלה שהיא שונאת, קוראת הרבה אך בעיקר משתעממת מהחיים וחולמת ללמוד באוקספורד שם תוכל להגשים הרבה מחלומותיה כאישה בוגרת. גם אביה ומוריה דוחפים אותה להצטיין בלימודיה ולהתמיד בעולם האקדמיה הנאור והמתפתח. המציאות, מן הסתם, אפרורית בהרבה. כל זה משתנה כאשר היא פוגשת בדיוויד, גבר המבוגר פי שניים או יותר מגילה, אשר סוחף אותה אל עולם שכולו מותרות - טיולים, קונצרטים, מוזיקת ג'אז, מרוצי מכוניות, אומנות ואפילו פריז. לראשונה בחייה ג'ני לומדת מהו טעם החיים ומה פספסה במשך שנים כה רבות. לפתע האופציה של לימודים באוקספורד כבר אינה בהכרח אופציה כה ודאית.

מדובר בסרט התבגרות שנון וחד אבחנה שניחן בהרבה ניואנסים מדויקים. סיפור המסגרת הפשוט שלו מקבל לא מעט טוויסטים במהלך הסרט, נמנע לכל אורכו מקיטש סנטימנטלי, מצליח לרתק, נעים מאוד לצפייה ומהנה. הבימאית הדנית לון שפריג בונה את הסרט באופן נכון ונותנת לשחקנים שלה מרחב גדול להתפתחות ולשינויים. הקצב של הסצנות נע על מי מנוחות גם ברגעי קונפליקט והמשקל הלכאורה קליל של הסרט אינו נוגד את הקליימקס שבהחלט מצליח להפתיע. את התסריט כתב ניק הורנבי, אחד מהסופרים המצליחים ביותר באנגליה, שרבים מספריו כבר זכו לעיבודים קולנועיים מצליחים דוגמת "נאמנות גבוהה", "אהבה על הדשא" ו"רווק פלוס ילד". הורנבי עושה כאן את מה שהוא יודע הכי טוב - כתיבה קולחת, שנונה, עמוסת תובנות, גישה אוניברסלית, פיתוח דמויות, הומור דק ובידור בלתי מזיק כמעט נטול פגמים.

אך האמת היא שהסרט מצליח לעבוד בעיקר בגלל ההופעה המשובחת של כלל המשתתפים, שני השחקנים הראשיים במיוחד. פיטר סארסגרד משחק את דיוויד עם המון כריזמה והוא מצליח להקסים לא רק את הגיבורה, אלא גם את הצופים. הוא רומנטי, נינוח, קולי, מצליח להשתלב בכל סיטואציה ולמוסס כל תחושה של התנגדות או ספק שיש לנו לגביו. אפילו על ההורים של ג'ני זה מצליח לעבוד. קארי מוליגן בתפקיד הראשי עושה עבודה נפלאה. היא מצליחה בשיא הטבעיות להעביר את תחושת רוח הנעורים של ג'ני, את הכמיהה לנשיות, לחינוך, לאהבה ולמרד. היא שברירית וקשוחה, חולמת וריאליסטית ולא ניתן להסיר ממנה את המבט. זהו לא סרטה הראשון, אך הניסיון הקולנועי שלה מועט למדי. הסרט הזה נתן לה את הפוש שכל שחקנית צעירה חולמת עליו. היא זכתה בפרס ה-BAFTA היוקרתי, והייתה מועמדת לכל פרס אפשרי, כולל הגלובוס והאוסקר.

 מה שאהבתי במיוחד בסרט הוא שעל אף הסיפור הפשוט, הסרט מצליח להיות מרתק וכיפי. למרות שהסרט נעים לצפייה לכל אורכו, ההפתעה שמחכה לנו בסוף בהחלט מצליחה לערער את מה שנבנה לאורך הסרט כולו ופתאום התמונה הורדרדה שהוצגה בפנינו כבר אינה מה שהייתה קודם לכן. המסר של הסרט מעט שחוק, אפילו צפוי, אבל עדיין לא פוגם בהנאה. הסרט בהחלט ראוי לכל הסופרלטיבים שקיבל.

לסיום, נקודה ישראלית קטנה בגנות המפיצים המקומיים של הסרט. "לחנך את ג'ני" היה שמו של סרט זה, שהוקרן זה מכבר על מסכינו. למפיצים כנראה היה קל להעניק לסרט את השם הזה, שכן הם השתמשו בו בעבר בסרט "לחנך את ריטה". שמו החדש של הסרט בעברית מעט משבש את הפואנטה של הסרט, שכן ג'ני עוברת שיעור התבגרות מזורז, אך גם טורחת להעביר לסביבתה ובעיקר לצופים סדרת חינוך חשובה לא פחות. לכן An Education, שמו המקורי, הולם יותר. אולי נתנחם בעובדה שהחינוך של ג'ני לא היה "קטלני" או "מת מצחוק".  

An Education (בריטניה, 2009). במאית: לון שפריג, שחקנים: קארי מוליגן, פיטר סארסגרד, אלפרד מולינה, אוליביה וויליאמס, אמה תומפסון ואחרים.

 לטור הקודם: סרטים שרואים משם - The Road

תגובות

  • לחנך את ג'ני והיהודים

    אסף "שכחת" לספר לנו שהסרט עוסק בבעיה היהודית באנגליה או שסתם התעלמת? הסרט מלא בסטריאוטיפים אנטישמיים וממש מאפיין את הדרך בה האנגלים מטפלים כיום בנושא היהודי בשונה מן האירופאים ביבשת. אכן,סרט מעולה,אך לדעתע לא מן הסיבה שציינת

    עודד, 14-04-2010 17:19