מגזין

זהו אדם

ערב יום השואה. בעקבות הראיון עם נזיר מג'לי, שישודר בתוכנית מיוחדת של "שעת תרגול", יורם רון משתף בהרהורים

מאת יורם רון. 11-04-2010

תגיות: יום השואה

זהו אדםPhoto By:Ana Paula Hirama

יום השואה הוא ציון בלוח השנה שנועד לתפקד כאנדרטה בזמן. זהו יום שנקבע כדי להזכיר לנו ולעולם את החור השחור של ההיסטוריה האנושית. סביבו, ותוך השוואה בלתי נמנעת אליו, ממשיכה להתקיים ההיסטוריה האנושית בעת המודרנית, ועלינו לדאוג לכך שהיא תמשיך להיכתב בצילו ותוך התייחסות אליו גם בעתיד. בישראל נקבע התאריך של יום השואה על-פי התאריך העברי שבו פרץ המרד בגטו ורשה ועל כן הוא מציין גם את מעשי הגבורה של היהודים כנגד הנאצים במלחמת העולם השנייה. בשאר העולם נקבעו תאריכים שונים שבהם מציינים את זכר השואה, עד שב-2005 קבעה מועצת האו"מ את ה-27 בינואר, היום שבו שוחרר מחנה אושוויץ-בירקנאו בשנת 1945, כיום השואה הבינלאומי.

העובדה שאין אחידות לגבי מועד זה, מעידה בעיני על האופן שבו הופכת השואה עם הזמן ל"נכס היסטורי" של היהודים. בישראל נהוג לכרוך את השואה בתקומה ולפיכך  לראות את השואה כאירוע ההיסטורי, שיותר מכל אירוע אחר, הצדיק את הקמת המדינה וממשיך להצדיק את קיומה גם כיום. הסיסמה "לעולם לא עוד" נשמעת בדרך כלל בישראל בהקשר היהודי בלבד: כאילו קיומה של המדינה היא הערובה היחידה לכך ששואה שנייה לא תתרחש. בתוך כך נוטים בישראל לטשטש ולשכוח את הלקח האוניברסאלי של השואה, שאותו ראוי היה שנחרות על דגלנו. מחשבות אלו הובילו אותי לנסות ולציין את יום השואה באופן אחר, החורג מהריטואלים המסורתיים בהם אנו מורגלים (שידור הטקס ביד ושם, שירים עצובים ועוד) ולנסות להאיר את הנושא מזווית אחרת. הראיון שערכתי עם הסופר והעיתונאי נזיר מג'לי ושישודר בערב יום השואה הוא תוצאה של חוסר הנחת אותו אני חש בשנים האחרונות, ביחד עם רבים אחרים, ביחס לטקסים ולנאומים שהפכו כאן לשגרה.

את נזיר מג'לי פגשתי לראשונה לפני כמה חודשים במכון הצרפתי בנצרת, בערב שבו ציינו את יציאתו לאור של "הזהו אדם?", ספרו של פרימו לוי שתורגם לאחרונה לערבית. פרימו לוי, כימאי וסופר איטלקי-יהודי ששרד את אושוויץ ושספריו הפכו לביטוי האותנטי המפורסם ביותר של השואה, לא תורגם עד כה לערבית. היוזמה לתרגם את ספרו, במקביל לתרגום נוסף של יומני אנה פראנק, הוא פרי יוזמתה של עמותה צרפתית בשם "אלדין", אשר שמה לה למטרה להפיץ ספרות זו כדי להלחם בתופעת הכחשת השואה לה אנו עדים בשנים האחרונות בקרב גורמים קיצוניים בעולם הערבי והמוסלמי. היו שם נואמים בצרפתית, באנגלית, בעברית ובערבית, ורוב הזמן עבר על תרגום משפה לשפה. האולם היה מלא במוזמנים ובאורחים סקרנים, רובם ככולם ערבים. היה מפתיע לשמוע חלק מהשאלות שלהם שהעידו על בורות עמוקה בנושא ("למה היהודים לא ברחו מהנאצים?"). נראה שבקרב ערבים ישראלים לא ניטע הזיכרון שאותו הייתה רוצה מערכת החינוך הישראלית לראות, ויש לכך בוודאי סיבות רבות. בכל אופן, מישהו מהנואמים הזכיר את שמו של נזיר מג'לי בהקשר של עמותה בשם "מזיכרון לשלום", שלא שמעתי עליה מעודי, וגיליתי שהוא יושב ממש לידי, כך שאחרי הנאומים יצא לי להחליף איתו כמה מילים.יורם שואה 1

הבחנתי מיד ברצינות ובכנות שלו, ובעיקר ביכולתו הטבעית להימנע מקלישאות בשעה שסיפר על המשלחת לאושוויץ שהיה שותף בארגונה בשנת 2003. זו הייתה משלחת של ערבים ישראלים שנכלאו אז, בימים הכי הקשים של האינתיפאדה השנייה, בין פטיש ההתנגדות הפלסטינית לסדן הנאמנות המצופה מהם למדינת ישראל. ההיגיון שהוביל את הקבוצה באותה תקופה לפעול כך, בניגוד לכל מה שישראלי ופלסטיני היה מצפה מערבים אזרחי ישראל, נראה היום ברור מאליו: כדי לשבור את מעגל האלימות והנקמה בין העמים, צריך שכל צד ינסה להבין את הפסיכולוגיה הפנימית שמביאה את הצד השני לנהוג כפי שהוא נוהג. ערביי ישראל, שזהותם מפוצלת באופן אימננטי בין שני המחנות, יכולים וצריכים להיות אלו שישמשו כגשר ביניהם. במקום להיגרר ללאומנות אקטיבית או לפסיביות נוחה מבחינה פוליטית, הם החליטו ללכת נגד הזרם ולקחת את היוזמה לידיהם. ברור שבאותה תקופה, מיד אחרי אירועי אוקטובר 2000, בשעה שהנתק בין ערבים ליהודים בתוך תחומי הקו הירוק הגיע לשיא חסר תקדים, הם היו צפויים לביקורת קשה מצד פוליטיקאים ערבים ומצד ההנהגה הפלסטינית בשטחים, שצעד זה יכול היה בקלות להצטייר כהתחנחנות בפני היהודים ובגידה בעמם בשעה של מאבק עקוב מדם. אבל היה להם האומץ לעשות את זה דווקא אז, ועובדה היא שרבים מאלו שהתנגדו למהלך בזמנו, הבינו את החשיבות שלו באיחור של כמה שנים. כך ראינו לאחרונה את חבר הכנסת אחמד טיבי נושא מעל בימת הכנסת את אחד הנאומים המרגשים ביותר לרגל יום השואה הבינלאומי בינואר 2010, במקביל לביקורו באושוויץ של חבר הכנסת מוחמד בראכה, ממתנגדיה הנחרצים של המשלחת ב-2003.

נזיר מג'לי הוא סופר ועיתונאי ערבי-מוסלמי יליד הארץ. הוא בן של פליט מצפת שהשתקע עם אשתו הסורית בנצרת אחרי מלחמת השחרור. במקצועו הוא פרשן בכיר לענייני ישראל והמזרח התיכון בעיתון הערבי החשוב "א-שרק אל אווסט" היוצא לאור בלונדון, ברשת הטלויזיה "אל-ערביה" שבבעלות סעודית, ובתכנית החדשות בערבית המשודרת מדי שבוע בערוץ 2 הישראלי. את דבריו הוא מכוון מן הסתם בדרך כלל לציבור הערבי, אך הוא כותב גם בעברית מאמרים המתפרסמים מדי פעם בעיתון "הארץ". הוא מצהיר על עצמו שהוא ערבי פלסטיני גאה, אך גם רואה את עצמו כישראלי לכל דבר מבחינת השתייכותו האזרחית.

את הראיון עימו ערכתי כעבור כמה שבועות בביתו בנצרת. במשך כשעתיים הוא פרס לפני את השקפת עולמו וסיפר לי על השתלשלות האירועים שהובילה מן ההחלטה לנסות ולהבין את שורשי החרדה הקיומית של הישראלים ועד לנסיעה המאורגנת של הקבוצה לאושוויץ. זו היתה לדבריו, המסקנה הבלתי נמנעת מהחקירה אותה ניהלו הוא וחבריו: "ביד-ושם רואים צילומים של ערמות שיער. באושויץ רואים את השיער עצמו". ערמות השיער גם קשורות לרגע מסוים מהביקור שנחרת בזיכרונו: מול ערמות השיער המונחות על רצפת אחד הצריפים במחנה הוא חש מחנק ויצא החוצה לשאוף אויר ולעשן סיגריה. בחוץ הוא פגש באישה ישראלית מבוגרת, ניצולת שואה, שהייתה בין היהודים שהצטרפו לאותה קבוצה, ושהתרוצצה בין המבנים במחנה בניסיון לאתר מקומות שהייתה בהם כילדה. ברגע מסוים היא נעצרה ופרצה בבכי והוא, הערבי, היה היחיד בסביבה שיכול היה לקלוט אותה בזרועותיו ולמנוע ממנה לקרוס.

יורם שואה 2בתוך כך עלו בי הזיכרונות שלי מהביקור באושוויץ בשנת 1988. משלחת גדולה של בני נוער ישראלים שיצאה אז לפולין, ל"מצעד החים" הראשון, שמאז התמסד כמסורת בה לוקחים חלק אלפי תלמידי תיכון ישראלים בכל שנה. מה שנחרת בזיכרוני יותר מכל דבר אחר היה דווקא הריק הגדול שמתגלה בין השרידים של מה שמכונה "אושוויץ 2" או מחנה בירקאנו, שהיה מחנה ההשמדה הגדול ביותר שהפעילו הנאצים. זהו משטח מישורי עצום שמתגלגל מאופק לאופק, וזרועות בו שורות של קסרקטינים ריקים וגדרות, צריפים ששמשו כבתי-שימוש עם שורות ארוכות של אסלות מאבן, וביניהם מגרשים ריקים. ובכל המרחבים הללו אפילו שערה אחת לא נותרה מכל מליון וחצי בני האדם שנרצחו שם.

אין ספק שביקור באושוויץ מותיר עליך רושם בל יימחה וקדרות עמוקה שתלווה אותך כל חייך, זוהי חוויה שאשא עמי כל חיי. אך חשוב לי לציין כי מה שמדאיג הוא האופן שבו הולכת ותופסת המסורת של "מצעדי החיים" תפקיד בעיצוב תודעתם של ישראלים צעירים, אשר מניפים שם את דגלי הלאום מתוך התרסה וגאווה לאומית. ניכוס אושוויץ לאתוס הציוני-לאומי-ישראלי הוא תופעה הולכת ומתרחבת. בינואר 2010 היו שם גם הרמטכ"ל ומטס של חיל-האוויר הישראלי, כאילו היתה זו הפגנה של כוח שבזכותו לא יישנו הזוועות. ישראל אמנם חזקה יותר מתמיד, אך לא כוח הזרוע הוא מה שיבטיח את קיומה, אלא האופן שבו אולי ישכילו כאן פעם ליישם את הלקחים ההומאניים האוניברסאליים של אושוויץ. ישראל אמורה הייתה להיות מדינה של צדק ורגישות מוסרית יוצאת דופן, והיום היא לא רק סמל לחוסר צדק ולאלימות, אלא היא עדיין המקום המסוכן ביותר בעולם עבור יהודים, וזאת משום שלא הצלחנו לפתור כאן עניינים טריטוריאליים עם שכינינו. במקום לנפנף בשואה ולטעון שכל מבקריה של ישראל הם מהגרועים שבאנטישמים, יואילו נא הפוליטיקאים והגנרלים שלנו להיות הראשונים שיקימו קול צעקה אל מול כל מעשה של חוסר אנושיות בממדי ענק שמתרחש באפריקה, בארמניה או בכל מקום אחר, כולל השטחים. אין מה להשוות בין אושוויץ לבין דארפור או הנכבה, מבחינת הממדים, הכוונות והתוצאות, אך צאצאיהם של הקורבנות צריכים להיות רגישים יותר לסבל אנושי באשר הוא, יותר מכל עם אחר.

יורם בירקנאו

אך מעבר לכך, המעשה האמיץ של נזיר מג'לי וחבריו חשוב בעיני מכמה בחינות. ראשית, כפי שטוען מג'לי, הכרה של פלסטינים בסבל של העם היהודי ובאסון חסר התקדים שהיה אירוע מכונן בהיסטוריה שלו, אינה סותרת את נאמנותם לעמם שלהם ואת היותם פלסטינים גאים. אין תלות בין הכרה בסבל של עם אחד לבין הסבל של עם אחר. האנושיות שהופגנה על-ידי מג'לי ושותפיו ליוזמה יכולה וצריכה להוביל לאנושיות מקבילה גם מן הצד היהודי. בהיותנו יהודים למודי סבל, שהשואה ממלאת תפקיד מהותי בתודעה ההיסטורית שלנו, עלינו לגלות בתוכנו את מידת החסד גם כלפי אלו שבעל כורחם (ואולי גם בעל כורחנו) נקלעו להיות הקורבן של הקורבן שהיינו אנו. הכרה בנכבה, האסון הלאומי הפלסטיני, שנכרך באתוס התקומה היהודית בישראל, לא תפגע כהוא זה, בהצדקת הקיום שלנו כאן במסגרת של מדינה "יהודית-דמוקרטית". להיפך - היהדות שלנו, שהוגדרה מחדש בעקבות השואה והקמת מדינת ישראל, מטילה עלינו את הצו הקטגורי של התחשבות וקבלה של העם אחר השוכן איתנו כאן, והדמוקרטיה שלנו לא תשרוד אם לא נפעל בנדון.

שנית - קולו של מג'לי הוא קול שפוי ואחראי שראוי שישמע, מכיוון שהוא מוכיח כי ישנם כאן ערבים שזהותם המפוצלת בין אזרחות במדינת ישראל לבין השתייכות ללאום הפלסטיני, אינה מהווה סכנה או מצטיירת כנקודת חולשה, אלא דווקא מקור לעוצמה אנושית וליוזמה פוליטית. אני משוכנע שאנשים כאלו, שרוצים להיות אזרחי המדינה, אזרחים פלסטינים-ישראלים שאינם מתנגדים לקיום המדינה וכורכים את גורלם בגורלנו, אך דורשים שוויון מלא ואמיתי כמיעוט בעל מאפיינים לאומיים ודתיים, עשויים להצטייר כאיום שקט אך רציני על הלך הרוח הלאומני שהולך ומשתלט עלינו בשנים האחרונות. האם נוכל לבטוח בהם ולהפסיק לראות בהם גייס חמישי שרק ממתין לרגע בו יתאפשר החיסול הפיזי של המדינה? או שמא לא נוכל להשתחרר משנאת הזרים שלמרות אושוויץ לא השתחררנו ממנה?

שלישית, וכאן אני חייב לציין שאני מתנגד לדיכוטומיה הרווחת בין "ציונות" במובן המקובל כיום, כזו שמחייבת נאמנות-בכל-מחיר למדינה ושרואה את קיומנו כאן בצל איום בטחוני-קיומי תמידי מפני האויב הערבי, לבין "אנטי-ציונות" או "פוסט-ציונות" שטוענת כי העוול שנגרם לעם הפלסטיני מערער ואף שולל את ההצדקה לקיום לאומי יהודי בארץ הזאת. אני סבור שיש לפתוח מחדש את הדיון הפנים-ישראלי על דמותה של הציונות. דיון כזה חייב לצאת מתוך הנחה שישנה כאן אפשרות אחרת להגדרה עצמית מבחינה פוליטית, שלה יכולים להיות שותפים גם ערבים וגם יהודים: אופציה "אזרחית" שיוצאת מתוך ההנחה שסולידריות אזרחית בין ישראלים, יהודים, ערבים ומי שלא תרצו, צריכה ויכולה להתקיים על בסיס אחר, ושמורשת אושוויץ תהיה נר לרגליה. הראיון המלא של יורם רון עם הסופר והעיתונאי נזיר מג'לי ישודר היום, ערב יום השואה, בשעה 20:00 במסגרת התוכנית "שעת תרגול". תמונות כתבה: יח"צ מצעד החיים, אתר וואלה.

ערב יום השואה בקול הקמפוס: סער גמזו טוען שלא למדנו שום דבר

תגובות

  • מאמר מעורר השראה

    יניב, 11-04-2010 18:30

  • כתבה מעולה

    תודה!

    המטוס, 12-04-2010 00:16

  • מצויין

    יורם כתבה מצויינת! חבל שאין מספיק כאלה...

    גבי:), 12-04-2010 23:47