מגזין

סרטים שרואים משם - The Road

הסרט "הדרך" אמנם לא הופץ בבתי הקולנוע בישראל אך אסף בן קרת מתעקש שמדובר ביצירה שאסור להחמיץ. עיבוד קולנועי המבוסס על ספרו של קורמק מקארתי ואף מצליח לעלות על המקור

מאת אסף בן-קרת. 06-04-2010

תגיות: סרטים שרואים משם, קולנוע

סרטים שרואים משם - The Roadצילום: יחסי ציבור

פעמים רבות על גבי מדור זה אני משמיץ את מפיצי הסרטים בישראל. מגיע להם. הלוואי והביקורת הזו תגיע אליהם ישירות. מדובר בחבורה לא מוכשרת במיוחד, שהשערתי היא כי הבנתם הקולנועית מקרית ביותר ככל הנראה, החלטותיהם לגבי הפצת סרטים בישראל תמוהה בלתי הגיונית ומקוממת בעיניי. אני מתחמם כרגע, שוקל אם להוסיף עוד גידופים מלוכלכים יותר ופוליטיקלי קורקטיים פחות, אך אני בוחר לוותר, זוהי זעקה לשווא בכל מקרה. סרט גדול ויפה נוסף פסח על מסכינו בחודשים האחרונים, והאמת - תחושתי היא כי לא מדובר בסרט שהיה מהווה כישלון קופתי, שזו כנראה דאגתם העיקרית.

לפני שלוש שנים עיבדו האחים כהן את ספרו של קורמק מקארתי "ארץ קשוחה" (No Country for Old Men), זכו להצלחה חסרת תקדים בקרב המבקרים והצופים ואף לקחו הביתה כמה אוסקרים ביניהם גם הפרס היוקרתי מכולם. באותה שנה בדיוק כתב מקארתי את ספרו "הדרך", (The Road) אשר באיחור מאוד לא אופנתי יצא בישראל רק בשנה שעברה. הספר, כידוע, זכה בפוליצר, נכנס לרשימת "מועדון הקריאה" היוקרתי של אופרה ווינפרי, תורגם ללמעלה מ-40 שפות והיה רב מכר היסטרי ברחבי העולם. אולי נזכרנו קצת מאוחר מדי, אך גם בישראל הוא הפך תופעה ספרותית מדוברת, מצליחה ואהובה. אז הנה השאלה הגדולה - לאחר המון ציפייה והייפ עצום, מדוע בחרו מפיצי הסרטים בארץ שלא להביאו לאקרנים? שאלה מצוינת, הלוואי והייתי יודע.

הסיפור מוכר. לאחר אסון אפוקליפטי כלשהו ארצות הברית נמחקת לחלוטין. היא עדיין נמצאת על פני השטח, אך היא עירומה לחלוטין, מכוסה באוויר מזוהם, שאריות צמחייה יבשה, נטולת בעלי חיים, כמעט כל אוכלוסייתה נכחדה, הכל אפור ומפוחם, הרוס, שבור, מפוייח ונטול תקווה. בתוך האנדרלמוסיה הנוראה הזו מהלכים אב ובנו. הם נודדים עם עגלת סופרמרקט עמוסת סמרטוטים ושאריות של עצמים שהיו פעם בעלי משמעות והיום הם כמעט חסרי שימוש וערך. הם הולכים דרומה, ככל הנראה לכיוון הים הכחול, לעבר מזג אוויר טוב יותר, אך נדמה לכל אורך הדרך כי כל הדרך הארוכה הזו תוביל רק להמשך הכיליון האנושי. הכל חסר שם, חסר ערך, חסר כיוון, חסר תוחלת. ערים הפכו לחורבות, הנוף נעלם, הכבישים והדרכים שובשו או אבדו כמעט לחלוטין. כל מה שיש לאב ולבן הוא האחד את השני. יש שם המון אהבה בין השניים, אהבה קורעת לב, טוטאלית ומרגשת. יש גם המון שנאה אל העולם ואל בני האדם. אלו ששרדו בו הפכו קניבלים הנוקטים בפעולות הפרימיטיביות והאיומות ביותר רק כדי לשרוד.

יתרונו הגדול של העיבוד הקולנועי לספר "הדרך" הוא שהוא מצליח לשמר את האווירה הקודרת והעצובה של המקור. הרומן של מקארתי הוא ספר קצר, בקושי 200 עמודים, אך הוא אחד מהספרים הכבדים ביותר שקראתי מימיי. אני זוכר את הרושם העז שהוא השאיר בי, את התחושה האיומה שלא מפסיקה להרפות, שנחרטת היטב בזיכרון, שהיא כואבת וצורבת ואפילו מייאשת בחזון הנוראי שעולה ממנה. הסרט שונה מהספר. יש בו יותר דמויות, עוד סיפורים קטנים ואפיזודות שיעברו מסך ויעבו את הסיפור ליצירה  גדולה יותר. זה עובד בהחלט בסרט. הופעתם של ויגו מורנסן ("שר הטבעות", "היסטוריה של אלימות" ו"סימנים של כבוד" של דיוויד קרוננברג) בתור האב המסור וקודי סמית מקפי (הופעת בכורה) בתור בנו הקטן היא מעולה ומצמררת, עמוסה רגשות, מרביתם עצורים, ומרשימה מאוד בהתמסרות שלהם לתפקיד.

האב ובנו הן דמויות אקראיות לחלוטין, חסרות שם ולפיכך ככל הנראה מדובר בדמויות ראשוניות בעלות מאפיינים תנ"כיים או היסטוריים. הן הסרט והן הספר למעשה מפרקים לחלוטין את אחת מהתמות המרכזיות של התרבות האמריקאית - המסע הגדול לאורכה ורוחבה של המדינה על הכביש הבין מדינתי, ה"אינטר-סטייט". בסיפורי המסע הגדולים של אמריקה כמו "בדרכים" של ג'ק קירואק או "אדם בעקבות גורלו" (Easy Rider)של דניס הופר, הכביש הוא הדרך, הוא סיפור המסע אחר חיים חדשים, מעבר בין נופים, הבהלה לזהב. אצל מקארתי הכביש הוא אקראי בלבד ונותר אך ורק כאמצעי הישרדות.

את הסרט בין ג'ון הילקואט האוסטרלי, אשר ביים לפני מספר שנים את המערבון הלירי The Proposition, על פי תסריט שכתב ניק קייב. העבודה שלו על "הדרך" מוצלחת מאוד. הסרט הזה איטי מאוד, עצוב מאוד, אך המעבר מהדף אל הצלולואיד עובר בהרבה הצלחה בזכות הבימוי המקצועי והצילום האקספרסיבי והיפה של הסרט. את הפסקול המחשמל כתבו ניק קייב וורן אליס. הספר עצמו עמוס לעייפה בתיאורים של הארץ השוממה והחרבה, והם מצטלמים נהדר על המסך. הכל חום ואפרורי, נטול חיים, עקר, חרוך ומקפיא את הדם. הסיפור הזה, כמעט מקראי בעומקו ובהשלכותיו, לופת בלולאה את הצוואר ומסרב לעזוב. זוהי התחושה שעולה גם מן הסרט.

מדובר בסרט שאינו מתאים לכל אחד, הוא מן הסתם קודר וכבד, לא ממש מספק חוויה בידורית, אך מצד שני אפשר את אותו הדבר לטעון גם לגבי העיבוד של האחים כהן ל"ארץ קשוחה". הסרט הזה לא ישאיר אתכם אדישים, הוא יטלטל אתכם, ירגש, ידכא ובעיקר יגרום לתהות מהו קצה גבול היכולת האנושית. סרט לא קל, מי שקרא ראשית את הספר, לא יתאכזב כפי שמתאכזבים בדרך כלל מעיבודים קולנועיים. מי שעדיין לא מכיר, מוזמן להצטרף. החזיקו חזק, זו לא הולכת להיות נסיעה פשוטה.

The Road. (ארצות הברית, 2009). במאי: ג'ון הילקואט, שחקנים: ויגו מורטנסן, קודי סמית-מקפי, שרליז תרון, רוברט דובאל, גאי פירס.

תגובות