מגזין

סרטים שרואים משם - תעודה מוזיקלית

במיוחד עבור פסח ממליץ אסף בן קרת על סרטי תעודה מוזיקליים להרבה אושר וחג שמח

מאת אסף בן-קרת. 28-03-2010

תגיות: סרטים שרואים משם, קולנוע

סרטים שרואים משם - תעודה מוזיקליתצילום: יחסי ציבור

היום במדורנו, במיוחד עבור חג הפסח, סרטי תעודה מוזיקליים שימלאו לכולם חור גדול בתוך הלב ויביאו לכם הרבה אושר. באחריות! אלו סרטים לא חשובים במיוחד, אם כי יש להם פוטנציאל להיות כאלו, אך מדובר בכמה מהאומנים הגדולים ביותר של המוזיקה הפופולארית בעבר ובהווה. שיהיה בתיאבון!

It Might Get Loud. (ארצות הברית, 2009). במאי: דיוויס גוגנהיים. שחקנים: ג'ימי פייג', דה אדג', ג'ק ווייט.

זה אמור להיות חלומו הרטוב של כל אוהד רוקנ'רול: מפגש פסגה של שלושה גיטריסטים, שלושה אמנים שהפכו אגדה במהלך חייהם, שלוש ישויות שהשפיעו רבות על איך אנו שומעים וצורכים מוזיקה, שלושה דורות שונים ושלושה אנשים שהם מקור השראה לרבים - ג'ימי פייג' הגיטריסט של לד זפלין כנציג שנות השבעים, דה אדג' הגיטריסט של 2U כנציג שנות השמונים (כמעט מבלי להזכיר את עשרים השנים האחרונות והמזוויעות שלהם) וכמובן גם ג'ק ווייט מהווייט סטרייפס, איש הרנסנס של שנות האלפיים, ועוד כמה הרכבים נוספים שהוא מפעיל לעתים קרובות.

It Might Get Loud הוא סרט מעט מרגיז מחד ומרתק מאידך. הוא נחלק לשני חלקים. החלק הראשון, המרתק והמפעים מתרכז בכל אחד מהם בנפרד. גוגנהיים והצוות שלו נודדים ברחבי אירלנד אנגליה וכמה מקומות בארצות הברית על מנת לעקוב אחר כל אחד מהגיבורים שלנו - תחנות בדרך, השראות, כיצד עיצבו את הסאונד הכל כך מוכר, דינאמיקה עם הלהקות הענקיות שלהם, מהו המסר, מהי הדרך, איך עובדים באולפן, כיצד בונים טכניקה, עולם המוזיקה הפרטי והציבורי, הופעות, יצירתיות, תהילה, תעשייה, הצלחה, שאיפות, קילומטראז' וכדומה. כל הנושאים הללו מקבלים טיפול לא שווה, אך זהו החלק הטוב ביותר בסרט. לכל אחת מהדמויות יש סיפורים שווים ביותר, השקפות מעניינות יותר או פחות, לכל אחד זמן מסך מכובד ולכל אחד יש את העולם הפנימי שהמעריצים לרוב לא זוכים להכיר כלל, כך שכבר ניתן לומר כי מדובר ביוזמה ברוכה.

אנו נוסעים עם ג'ק ווייט, בעבר מתקין ומתקן רהיטים בדטרויט האפרורית והמנוונת,  אל עיירות וחוות על גדות המיסיסיפי שם הוא בונה גיטרות מחומרים לא שגרתיים, שומעים אותו מנגן תקליטים אהובים עליו במיוחד בפטפון ישן עם סאונד מחריד בבקתת עץ מתפרקת, מתפעלים מגיטרה מדהימה ומוזהבת שנבנתה במיוחד עבורו וכדומה. מבין כל השלושה - הוא הדמות הקולית ביותר, המרתקת ביותר והעמוקה מכולם. דווקא הוא, נציג הדור החדש והעכשווי של המוזיקה בעידן ההורדות והיו טיוב, חושב כי הטכנולוגיה הורסת לחלוטין את המוזיקה והיצירתיות. במקום לנצל את כל השכלולים שעולם המוזיקה מציע היום, באופן כמעט עיקש הוא מנסה להתרחק מכל אלה וליצור מוזיקה אורגנית בתנאים כמעט פרימיטיביים, שבאופן פרדוקסאלי יעצבו ויכתיבו את הסאונד של הדור החדש.

ג'ימי פייג' הוא הגיטריסט הענק ביותר בין כל השלושה. אנו זוכים להכיר אותו בתיכון כנער שניגן בכל להקות הקצב האפשריות, הופעה טלוויזיונית נדירה ומצחיקה שלו בגיל 14 בטלוויזיה הבריטית בה הוא מצהיר כי לא יהיה גיטריסט כל חייו וכי הוא מתכוון לפתח קריירה בביוכימיה (!), טיול לאולפן ההיסטורי Headley Grange שם בנו את האקוסטיקה המיוחדת עם תקרות גבוהות, ואקום עצום, רמקולים מעל התופים של בונהם והקליטו את מרבית האלבום IV הקלאסי. אנו מבקרים בחדר המוזיקה הגדול ומעורר הקנאה בביתו, וחוץ מזה - לשמוע אותו מנגן בכל הכוח בלי טיפת מאמץ הוא אושר גדול. הוא לא איש המכביר במלים, אך הוא כריזמטי באופן טבעי, מעט אפרורי בחיים הפרטיים, אך אין ספק כי הבן אדם הוא דינוזאור מהלך וזה ממש לא קשור לגיל.

דה אדג' הוא סוג של עוף מוזר. הוא מדבר הרבה, יש לו טון מונוטוני מעצבן למדי, הוא לא ממש חדשני כמו האחרים ולמעשה מרבית הפעמים שאנו רואים אותו בפעולה, הוא מתנפל על קופסאות פדלים ומחפש כל הזמן אפקטים חדשים על הגיטרה. בניגוד לווייט, יש בזה משהו מעט מלאכותי ומכני יותר. הסיפור של U2 שהחלה דרכה כלהקה מרדנית כבר מוכר לכולם כך שהוא לא ממש מחדש הרבה, והוא עדיין עדיף בהרבה מאשר להאזין להם היום (או גרוע מכך, לפעולותיו החסודות והצבועות של בונו). אנו מגיעים לבית הספר שלו, שם המורים הרשו להם להזיז כסאות ושולחנות ולערוך חזרות למה שיהפוך לימים ללהקה הגדולה ביקום, נמצאים איתו באולפן שם הוא מנגן קלטות ישנות של חזרות בהן הוא מנסה להתאפס על סאונד מסוים ומסיירים בכמה תחנות חשובות בדבלין. יש כמה רגעים מאוד יפים גם בחלק הזה של הסרט.

השיא של הסרט הוא ללא ספק מפגש הפסגה בין כל השלושה על בימת סאונד ריקה, מוארת וסגורה לגמרי. דעתי האישית, היא כי דווקא החלק הזה של הסרט הוא הפחות מוצלח, לפחות מבחינת הדיאלוג ביניהם. מה שמחזיק פוטנציאל לשיחה עוצמתית ועמוקה על מוזיקה,תשוקה, ביזנס ופלז'ר, הופך לשיחת חולין לא עמוקה או מעניינת במיוחד. משהו בשיחה הזו נראה מאולץ מידי, מבוים מדי, לא ממש מספק. אין שם הרבה תובנות למעט מספר יציאות חביבות, רובן של ג'ק ווייט. זה כמובן לא אומר שיש במפגש הזה גם חלקים טובים ומעניינים יותר. לראות אותם מג'מג'מים יחד, במיוחד את פייג' ווויט את Dead Leaves & The Dirty Gorund של הסטרייפס הוא קטע גדול, הסיום המשותף לקלאסיקה The Weight (שם מתפקע פייג' מצחוק מכך שהוא לא יודע לשיר) וקטעים נוספים הם בהחלט תענוג מלא חשמל.

It Might Get Loud הוא סך הכל סרט מהנה. הוא לעתים טיפה איטי מדי, בנוי וערוך באופן מאוד לא עקבי, לעתים אף תמוה, והוא יכול היה להיות עמוק ומרתק יותר אם מפגש הפסגה ביניהם היה קצת יותר משמעותי. מצד שני מדובר בכיף לא קטן כלל, בשלוש דמויות שלכל אחת יש סיפור מרתק ועבודה מרתקת עוד יותר. אולי לא לומדים כאן הרבה חדש על מה שכבר ידענו, אך כפי שאמרתי בתחילת הביקורת, החלק בו אנו מלווים כל אחד מהם בנפרד הוא עשיית מופלאה ונכונה של תיעוד נדיר.חובבי רוקנ'רול לא יכולים להרשות לעצמם לפספס את הסרט, עבור אחרים הצפייה אינה בגדר חובה.  

 

Soul Power. (ארצות הברית, 2009). במאי: ג'פרי לוי הינט. שחקנים: ג'יימס בראון, ביבי קינג, ביל וויתרס, סיליה קרוז, The Spinners, The Crusaders, מירים מקיבה, מוחמד עלי ואחרים.

Soul Power כשמו כן הוא, מלבד שיר ואלבום של ג'יימס בראון, שגם פותח את הסרט. מדובר בתיעוד היסטורי לאירוע שהיה בקינשסה, בירת זאיר (היום הרפובליקה הדמוקרטית של קונגו). Soul Power התרחש באוקטובר 1974. יו מסאקלה וסטיוארט לווין ארגנו פסטיבל מוזיקה בזאיר עם השמות הגדולים ביותר במוזיקת הסול וה-R&B באותה תקופה: ג'יימס בראון, ביבי קינג, ביל וויתרס, סיליה קרוז, The Spinners, The Crusaders, מירים מקיבה ואחרים יחד עם כמה להקות מקומיות ומצליחות. הסרט מתעד את ההכנות הטכניות והלוגיסטיות לאירוע, את המשלחת הענפה שמגיעה הישר מניו יורק וכמובן קטעים נבחרים מהקונצרט הגדול עצמו, כמו גם את הביקור של האומנים וראיונות עמם, את חיי התרבות המוזיקליים והתוססים של קינשסה, צילומים נדירים שהיו סגורים בכספת במשך 34 שנה ויש עוד כמה הפתעות שוות במיוחד.

אם תהיתם איך זה שכמעט אף אחד לא שמע על האירוע עד היום? איך זה שכמעט ואין עליו תיעוד? מדוע לא נכתב עליו בספרי ההיסטוריה של המוזיקה? וכדומה -  להלן שתי תשובות שיתנו הסבר, אולי רק תירוץ קלוש. ראשית, כשישה שבועות לאחר הקונצרט התרחש אחד מאירועי הספורט הגדולים של המאה העשרים באותו מקום בדיוק - הקרב ההיסטורי Rumble in the Jungle בין מוחמד עלי וג'ורג' פורמן (עלי הוריד אותו בנוק אאוט מהמם בסיבוב השמיני). הקרב הזה מעפיל בהרבה על הפסטיבל מבחינת חשיבותו וההשפעה התרבותית שלו. בהקשר זה, אגב, חובה לציין את הסרט When We Were Kings, זוכה פרס האוסקר התיעודי מ-1996 של לאון גסט. הסרט הזה הוא הביוגרפיה המתועדת הטובה והמקיפה ביותר של מוחמד עלי. יש שם סקירה מקיפה ומשובחת של אותו קרב בזאיר והשלכותיו הרבות על המשתתפים בפרט  ועל עולם הספורט בכלל. מדובר באחד מסרטי התעודה הטובים ביותר שנוצרו אי פעם, צפיית חובה לכל חובב הז'אנר, מבלי קשר לספורט.

הסיבה השנייה שהקונצרט בזאיר כמעט ולא מוזכר כלל בתרבות, היא שכשנתיים לפני כן הועלה בלוס אנג'לס הקונצרט הענק Wattstax, עם אומני הסול הגדולים ביותר של הלייבל Stax ממפיס בהשתתפותם של אייזק הייז, להקת הבית של הלייבל The Bar Kays, The Staple Singers, The Emotions, רופוס וקרלה תומס ורבים אחרים. הפסטיבל הזה נחשב לתשובה השחורה לוודסטוק, והשפעתו היתה גדולה מזו של הקונצרט בזאיר בהרבה. האירוע מונצח אף הוא בסרט תיעודי מופלא בעל אותו שם, וכן בדיסק משולש ומרהיב עם קטעים נבחרים מתוך האירוע, קלאסיקה אמיתית ומכרה זהב.

ועכשיו נחזור לזאיר. Soul Power הוא סרט נפלא! המוזיקה היא כמובן העיקר, ומכך יש הרבה. אחד מהחסרונות היחידים של הסרט הוא שלמעט ג'יימס בראון המופיע בארבעה קטעים מוזיקליים מהקונצרט (ועוד גרסה סקסית ורוטטת ל- try me בבונוסים), אנו זוכים לראות הופעה אחת בודדת של שאר האומנים. התחושה המתקבלת היא כי אנחנו רוצים עוד ועוד ועוד. יחד עם זאת, מה שאנחנו מקבלים הוא הרבה עונג, מוזיקה כמעט אלוהית, חמה, קצבית, קודחת, אנרגטית וטהורה. החוויה שעברתי בסרט יכולה להיות מוכרת אך ורק לאנשים שחיים וחווים את המוזיקה בגופם. לאלו מובטחת הרגשה של התעלות גופנית וכמעט רוחנית. המוזיקה הזו מרקידה, משמחת, נשמעת נהדר ובעיקר מביאה אושר גדול ואמיתי בעת הצפייה ורגעים ארוכים גם אחרי.

אחד מהרגעים המרגשים ביותר, לדעתי, מתרחש מאחורי הקלעים לאחר ההופעה של ה-Crusaders. אחד ממארגני הפסטיבל ניגש על מנת להחמיא להם. הוא מספר להם כי הקהל המקומי, דובר הצרפתית, לא הבינו את המלים אך בהחלט קלטו את המסר. זהו כנראה הכוח המיסטי של הסרט. יש לו משקל פוליטי רב על רקע האפליה הגואה ומעמד המוזיקה השחורה בארצות הברית ובאפריקה, נגיעות במהפכה חברתית נגד הגזענות במדינות, מסר חברתי רחב היקף וחוצב לבבות, וכמובן תחושת Brotherhood אמיתית בין עם אחד ושתי מדינות השונות כל כך האחת מהשנייה. המסר הזה עובר בסרט באופן חד ונוקב, ומעבה את תחושת השליחות של האומנים שהתאגדו יחדיו ונסעו מניו יורק על מנת להופיע.

ההופעות עצמן מדהימות ביופיין, נשמעות נהדר גם היום, שנים רבות אחרי. התחושה העולה היא כי הנס שהעלו בקינשסה ממשיך להתנוסס בגאווה גם היום. מעבר לכך, ישנן סצנות מאוד יפות של חיי העיר היום יומיים של קינשסה, הופעות רחוב והתקהלות המונים למוזיקאים קטנים ומקומיים, מוזיקה חמה ואוריגינלית, פשוטה וחודרנית. חלק מרתק נוסף הוא החזרות מאחורי הקלעים, ג'ם סשנים מלהיבים, כמה ראיונות מרתקים במיוחד עם ביבי קינג ובראון הגדול ועוד המון הפתעות נעימות ומשמחות. הקטע האדיר ביותר בסרט הוא ג'ם סשן מאולתר לחלוטין של כל האומנים על המטוס לפני הנחיתה. קצרה ידי מלהכיל את המלים על הקטע המופלא הזה, פשוט מרומם נפש. 

ישנו חסרון אחד, לא בהכרח חסרון, אך הוא משמעותי ובעל משקל. קטעים רבים בסרט מוקדשים לנאומים מלאי פאתוס של מוחמד עלי. הכריזמה המטורפת שלו גורמת לכך שלא ניתן להסיר ממנו את העין. זה לא ממש מפתיע, מן הסתם. חלק מהמשפטים שהוא אומר כל כך נכונים, נאמרים עם הרבה עוקץ ושנינות שכל כך אופיינית ומזוהה איתו. יחד עם זאת, הם לא ממש רלוונטיים לסרט. כפי שנאמר קודם לכן, When We Were Kings הוא מושלם עבור מטרה זו. אם יוצרי הסרט רצו להפוך אותו אטרקטיבי יותר, בשיא הכנות, הייתי מוריד את עלי מהסרט כולו ובמקומו מעטר עוד נמברים מוזיקליים. אם יש משהו מעט מאכזב בסרט הוא אורכו הקצר - 97 דקות בלבד. המון סצנות מסביב לקונצרט אך לא מתוך האירוע עצמו מעניקים למעשה להופעות זמן מסך משמעותי מהסרט, אך התחושה היא כי לא מספיק. מכיוון שאין כל תיעוד אחר לאירוע, זה אפילו מקומם עוד יותר ומעלה את החשק לתפוס עוד הופעות מהקונצרט. אפשר להתנחם בעובדה כי מתוך 120 שעות של תיעוד מקורי הצופים מקבלים את שיאי ההופעות, את ההיי לייטים של כל אומן ואירוע. כבר זמן רב לא חשתי כל כך מרוצה מסרט. Soul Power הוא חוויה מוזיקלית אדירה שאסור, פשוט אסור, להחמיץ.

תגובות

  • מעניין מאוד, תודה אספסוניק!

    יבגני, 29-03-2010 00:12