מגזין

מנת רוק

יום שני האחרון של אוקטובר השיקו את אלבום הבכורה שלהם "יופי" במופע חגיגי ומפתיע. אסף קפלן היה שם בשביל להתמכר

מאת אסף קפלן. 30-03-2010

תגיות: יום שני האחרון של אוקטובר

מנת רוקצילום: מייספייס

אלבום הבכורה של הרכב הרוק הירושלמי - "יום שני האחרון של אוקטובר" - "יופי", אותו הם השיקו ביום חמישי האחרון באוזןבר, לא יוצא לי מהמערכת וכל עוד זה תלוי בי הוא גם לא ייצא משם. האמת, שהתמכרתי אליו מהר מאוד וכמו ג'אנקי נאמן וטוב אני שומע אותו בלופים, מזמזם אותו תכופות, מאגרף את הזרוע ומכין אותה למנת רוק אמיתית - כזו שתנער אותי, תיתן לי סטירת לחי ללא הליטוף שאחרי ותצרוב לי את המוח עם דיסטורשן מהדהד. זה בדיוק מה שקבלתי במופע ההשקה של האלבום הממכר והנפלא הזה.

רוח חגיגית ומקושטת אחזה באוזןבר, רקע הבמה היה לבן שסימן ולא בכדי אווירת התחדשות לכבוד הבייבי החדש עליו עמלה הלהקה כבר 3 שנים. שתי גיטרות, תופים, קלידן אורח ומגאפון והאנרגיות מתחילות לפרוץ החוצה. ממש כמו הר געש שיורה לבה רותחת- כך גם שני/אחרון/אוקטובר שורפים את הבמה זועמים, בועטים ונטולי כל רסן הם משחררים לקהל את שירי האלבום בעיבודים מעט שונים, עולים אט אט במפלס הרעש וכל זה בשפת הקודש. אני מניח שבדיוק בגלל זה, הקהל פחות הופתע והרבה יותר שמח והתרגש לשמוע את הגרסא העברית של הלהקה לשירם הידוע של הפיקסיז "הקוף הזה הולך לגן עדן". אחרי שהם סיימו למספר את הקוף, השטן ואת אלוהים ולאחר שהם מנו את חודשי השנה, הצטרף אליהם תמיר אלברט. אקס נושאי המגבעת והג'ינג'יות, תפס גיטרה והחל לפרוט במהירות ויצר רגע שיירשם בדפי ההיסטוריה - בעודו מבצע את "קול של אלוהים אחר" ומשאיר את הקהל פעור והכי קרוב שהוא יגיע לנושאי המגבעת אי פעם.

"קול של אלוהים אחר" והשיר שנוגן אחריו - "הנאום", הצליחו להקפיא את הזמן ולעלות את הקהל ולו לרגע על טריפ של אמת, של חשיפה, של התעוררות. כיאה לרטוריקן מבריק וממגנט - ניחן ישי גרוס (סולן וגיטריסט הלהקה) בכריזמה וביכולות שכנוע וכשהוא תופס את המגאפון ומבקש ממני להתבונן היטב בעיניים של המלך העירום, אני מאמין לו. למה אתם שואלים? בגלל שהוא לא מוכר לי שום דבר חדש הוא רק עוטף את זה אחרת, בגלל שלא תמיד חייבים לחיות בתחושת ה"הכול בסדר", בגלל שהוא נלחם בדרכו שלו באמצעות השפה הגלובלית הכי מדוברת בעולם - מוזיקה. ובעיקר בגלל שהוא פשוט צודק.

שיר אחרון לפני טקס ההדרן המתבקש היה "עמוק" וכשהוא מנוגן, הקהל צולל לתוך שקט סוער ולתוך רוגע מדומה וזמני- למה זמני? כי מייד שהלהקה יורדת, בוקע מן הרמקולים צליל דסטורשן מכוון, צורם לכולם באוזניים למשך כמה דקות ומזכיר להם שיש רוק'נרול בעברית. ולא רק שהוא נשמע יופי הוא פשוט נשמע בן זונה ולכן הוא כל כך ממכר. לפינאלה החבר'ה שרו עוד קצת על אהבה, ביצעו את אפקט הפרפר (הרצועה הנסתרת שחותמת את האלבום - אותו אגב ניתן להשיג רק בהופעות), הדגישו לפני הקהל בפעם האחרונה את כוחה של המילה כשהם שרו את: "אמרו את זה קודם לפני וזה עוד לא נתפס"- אם תרצו מעין פרשנות אקטואלית והרבה פחות נאיבית למשפט המפורסם של אריק אינשטיין. שגם היא הייתה מלווה בעוד קצת התחרעות, דסטרשונים ובלאגן שגרמו לי לחשוב עם עצמי רק חסר שהם יחריבו את הבמה ומכין את הזרוע למנה הבאה.

תגובות

  • באתי, נהנתי, ועכשיו צריך לספר לכולם איזה כיף היה

    היה טוב, בואו לעוד. אין על הקסם הירושלמי

    יוני, 31-03-2010 12:05