מגזין

סרטים שרואים משם - קומדיה

אסף בן קרת נוטה לעבר מחזות אפלים ורחוקים לרוב. הפעם בגישה אופטימית למדי, הוא בוחר שני סרטים קומיים - אך אל דאגה, גם להם הוא מוצא את האינטרפטציה האישית והשונה שלו

מאת אסף בן-קרת. 07-03-2010

תגיות: סרטים שרואים משם, קולנוע

סרטים שרואים משם - קומדיהצילום: יחסי ציבור

"כשאני שמח, אני מביים טרגדיה, כאשר בדיכאון אני מביים קומדיה" (בילי ווילדר).

בילי ווילדר, אחד מהבימאים הגדולים של הקולנוע האמריקאי הקלאסי, תיאר במשפט הזה את אחת האקסיומות החזקות ביותר בתחום השואו ביזנס בכלל והקולנוע בפרט - אין תחום קולנועי קשה יותר מקומדיה. הרבה מאוד קומיקאים גדולים בני זמננו או ותיקים טוענים את אותו הדבר, וסביר להניח שהם צודקים. קל מאוד לפרוט על נימי הרגש של כולנו, אם אתם מתוחכמים במיוחד תוכלו גם להפחיד אותנו כצופים, למתוח אותנו, לעורר בנו תחושות של שמחה, הרהור, עצב וכדומה, אך מה שמאוד קשה לעשות הוא לעורר צחוק - בריא, משוחרר, אמיתי, מדבק. משימה כמעט בלתי אפשרית. הקומדיה התבססה מאז ומעולם על שמחה לאיד - אסונו של פלוני הוא מושא הצחוק של כל אחד אחר. הטרגדיה הקטנה והאישית הופכת לנחלת הכלל, מקום ללגלוג, זלזול ובוז.

אני לא נוהג לכתוב הרבה על קומדיות במדור הזה, לא בגלל שאני לא אוהב אותן, אני מאוד אוהב אותן, אך מעטים הם הסרטים שמצליחים באמת להצחיק אותי. ישנן תמיד המון קומדיות, המון סוגים שונים של הומור, ותמיד מאוד קשה באמת לקלוע בול. בניגוד לדרמות, סרטי מתח, אימה או דוקומנטריים, לדוגמא, הרבה יותר קשה להגיע אל טווח רחב של צופים באמצעות צחוק, שכן עבור כל אחד  התגובה לגירוי הזה משתנה באורח פלא. באופן אישי, את הקומדיות שלי אני מעדיף בטעם מריר. מבחינתי קומדיה מוצלחת במיוחד נושאת בחובה באופן בולט גם את הצד האפל והעצוב שמאחורי הצחוק. קומדיה כזו חייבת לעורר מנגנון הזדהות מסוים, שרק באמצעותו הצחוק הופך משחרר יותר. אני אתן מספר דוגמאות שאני אוהב במיוחד: "היהודי הטוב" הטרי והמעולה של האחים כהן, "לפרק את הארי" הקלאסי של וודי אלן, "מעבר לכל דמיון" המקסים של מארק פורסטר, "המרוץ לצמרת של מקס פישר" (המוכר כRushmore) ובכלל זה את כל סרטיו האחרים של ווס אנדרסון וכן רבים אחרים. מבחינתי צפייה בסרטים האלה היא אושר עילאי עם תחושה לא מבוטלת של צביטה בלב, של צחוק המהול במידה רבה גם בעצב. הדוגמאות הללו מרביתן מהשנים האחרונות, יש כמובן סרטים רבים נוספים וראויים, קלאסיקות ודברים מודרניים בהרבה, אך אלו המפורטים להלן נכנסו כבר מזמן לפנתיאון סרטי האי הבודד שלי.

Funny People (ארצות הבית, 2009). במאי ותסריטאי: ג'אד אפאטו, שחקנים: אדם סנדלר, סת' רוגן, לסלי מאן, אריק באנה, ג'ונה היל וג'ייסון שוורצמן

אי שם בשלהי שנת 1999 נשאל הבמאי פול תומס אנדרסון, לאחר שביים את "מגנוליה" הגרנדיוזי, מה יהיה הפרויקט הבא שלו. "קומדיה רומנטית עם אדם סנדלר" הוא ענה, וגרר אחריו הרבה מאוד צחוקים. אנדרסון צחק אחרון וב-2002 יצא סרט הרביעי "מוכה אהבה" קומדיה רומנטית מעוותת וסהרורית, סנדלר בתפקיד הראשי והכריזמטי יחד עם אמילי ווטסון (איפה היא היום?) ולראשונה בחייו זכה לביקורות חיוביות ואוהדות. הצלחה בקופה, כמעט מיותר לציין, לא נרשמה שם. אך כקומדיה עגמומית הוא היה ונשאר סרט משובח. "אנשים מצחיקים" סרטו המדובר מהשנה שעברה של ג'אד אפאטו ("בתול בן ארבעים" ו"הדייט שתקע אותי" שביים וכמות עצומה של סרטים שהפיק וכתב) בהחלט עונה להגדרה הזו. הוא לא יצטרף בסופו של דבר לרשימה המכובדת, אך כבודו בהחלט במקומו מונח.  מה מנע מהמפיצים הישראליים להקרין אותו במחוזותינו?  ככל הנראה אכזבה בקופות האמריקאיות שלא ידעו כיצד לעכל את הצמד אפאטו-סנדלר בסרט דרמטי.

העלילה עוסקת בג'ורג' סימונס (סנדלר) קומיקאי אהוב שהחל דרכו בסטנד אפ, המשיך לקריירת סרטי קומדיה זבליים במיוחד והיום הוא גם נהנה מכל אלו בתוספת חלטורות ציבוריות וקטנות שמכניסות לו המון כסף. ג'ורג' הפך לכל מה שמצפים מסופרסטאר במעמדו - עשיר כקורח, גר בבית עצום, מתבודד ככל הניתן מחברת אדם, מאוד לא סימפטי או אדיב, מזיין המון בחורות ושולח אותן לקיבינימט. בקיצור, הכל דבש. אבל אז מגלה ג'ורג' שאיזהו גורם משונה במחזור הדם שלו משאיר לו מעט מאוד זמן לחיות. ג'ורג' משדר עסקים כרגיל, אך נאכל מבפנים. אין לו אישה או ילדים, חברים או אנשים קרובים איתם יוכל לחלוק את ההתמודדות.  על מנת לפצות על המחסור הזה, ואולי גם כאקט נואש של עשיית טוב, הוא מציע לאירה וויט (סת' רוגן), קומיקאי מתחיל שחולם לעשות סטנד-אפ אך בינתיים מסתפק בעבודה במעדנייה בסופר, את האפשרות להפוך לשולייה שלו - לכתוב לו, להופיע איתו, לטפח אותו, להכשיר אותו ולתת את ההזדמנות שתמיד חלם לקבל. אירה, מיותר לציין, לא יודע מה מחכה לו...

"אנשים מצחיקים" הוא קודם כל סרט אישי. בתחילת שנות העשרים לחייהם סנדלר ואפאטו היו שותפים בדירה מצחינה בלוס אנג'לס וחלמו לעשות את זה בגדול. הסרט אף נפתח עם צילום וידאו אמיתי לחלוטין במצלמה ביתית בו אדם סנדלר מותח אנשים בטלפון, אפאטו ושותפים אחרים נמצאים בחדר באותו רגע, כולם מתמוגגים מצחוק. גדולתו של הסרט והעומק הרגשי הרב שלו מגיעים ברובם מחייהם האישיים ולעתים גם המשותפים של הבמאי והשחקן הראשי שלו. חלקים מהסרט הם לחלוטין אוטוביוגרפיים - המגורים בדירה קטנה, עניים מרודים עם חלומות גדולים, פרגון ואהבה מול מלחמות אגו, קריירה שלא תמיד נראית מזהירה, עליות ומורדות, חיי אהבה, עמיתים למקצוע וכמובן עולם ומלואו של בדיחות מאוד לא פוליטיות, לעתים מלאות הפרשות ויציאות. אין ספק שכל המרכיבים המאוד חשובים בסרט מדברים בעד עצמם, במיוחד בחלקו הראשון של הסרט, ועל כן הם מאוד מצליחים לגעת ולרתק.

הסרט נשאר מרתק לכל אורכו, בשלבים רבים הוא גם מאוד כיפי, אך הוא אינו אחיד. אפאטו מביים את סנדלר-רוגן ושות' לאורך כמעט 150 דקות, זמן מאוד ארוך, במיוחד עבור קומדיה. אך אפאטו יודע היטב מה הוא עושה. הוא לוקח את הזמן לנצל את האג'נדה שלו, להתעסק בחינניות עם הצדדים היפים והמכוערים של הצחוק, של התעשייה, של תרבות הסלבז המנוונת וגם בנושאים גדולים יותר כמו חלומות מול הגשמה, סקס ואהבה, התמודדות עם אסונות, בגרות, השלמה ותקווה. חלקו הראשון של הסרט נוטף הרבה הומור מודע לעצמו, שנון למדי, מלא חיות ומרץ, גם ברגעים בהם ג'ורג' כמעט וקורס תחת המחלה. החלק השני של הסרט כבר פחות ציני, רגשני יותר, מעט מאולץ ולעתים גם צפוי. עדיין, מדובר בסרט מוצלח ביותר.

סנדלר מצוין בתפקיד הראשי. את הופעות הפרועות והילדותיות של ילד היפראקטיבי נטול ריטאלין ביום טוב מחליפה כעת שפת גוף כבדה יותר, מגושמת יותר, מלאת זחיחות וחשיבות עצמית. אלו מתלשבים נהדר עם עייפות, ייאוש, חרטה, מרירות, שעמום, בדידות ובעיקר תחושה של חיים שלווים בניוטרל לא מספק. בודד מאוד להיות בטופ. סנדלר מביא היטב למסך את הגבר שמאחורי הפרסונה הקולנועית הקבועה שלו - הוא מודע היטב ליכולותיו, מדגיש אותן יתר על המידה, רק כדי להתחמק מחוסר הביטחון שלו ועל מנת לבטא כמה שפחות את המימד האנושי והפגיע שלו. ההופעה הזו הרבה יותר מאופקת מכל הופעה אחרת שלו, לרבות את "מוכה אהבה". אחרי שנים בביזנס הוא חכם יותר, מפוכח יותר, ריאליסטי יותר, ציני הרבה יותר ובעיקר הרבה פחות מצחיק ממה שחושבים. הופעה משובחת שכזו ניתן לסחוט רק ממישהו שמגלם את עצמו יותר מאשר מישהו המאמץ טכניקות שונות כדי לשחק. ברור אף כי הדמות לא לחלוטין חושפת את סנדלר בחיים האמיתיים, אך הדמיון הזה לא ניתן לספק.

סת' רוגן, ששולט בשנים האחרונות שליטה כמעט בלתי מעורערת בז'אנר הקומדיות האמריקאיות, מראה גם הוא הרבה מאוד בגרות, כיאה למישהו שהצליח להשתפשף היטב בביזנס. אירה וויט חושף את רוח הנעורים האמביציוזית של רוגן, אך גם את הצד הפחות מצחיק שלו. הכימיה בין סנדלר לבין רוגן עובדת נהדר ונותנת לסרט את המשקל הכבד שלו, הן הקומי והן המרגש. חוץ מזה ישנה גם דמותה של לורה (לסלי מאן המקסימה), אהבת חייו של ג'ורג' ששבר את ליבה. בשנות הארבעים לחייהם שניהם חכמים ומנוסים יותר, כל אחד מהם אבוד בדרכו. על מנת לשלב עוד יותר את החיים האוטוביוגרפיים של היוצר, ישנם גם שני השותפים של אירה בדירה, האחד חולם להיות קומיקאי כמוהו והשני מגלם דמות משנית בסדרה נשכחת.

הסיפור של "אנשים מצחיקים" הוא לא סיפור חדש או מקורי, אך הוא בהחלט עובר מסך בהצלחה. הוא משופע במשחק משובח של כולם, כולל הרבה הופעות אורח קטנות וקולעות של קומיקאים אמריקאיים מצליחים כשרה סילברמן, נורם מקדונלד, אנדי דיק, פול רייזר, ג'ורג' וואלאס וריי רומנו, בסצנה קורעת במיוחד עם אמינם שמציע לו הצעות מגונות. זהו סרט מחוכם למדי, שנון אך לא ממש עוקצני. אפאטו מנצל את כל הניסיון הרב שלו בתעשייה ליצור סרט גדול מימדים, מורכב ומשמעותי יותר מכל מה שאי פעם יצר. ברגעיו החלשים יותר הוא מעט שגרתי, יורד קצת נמוך (כנראה שמהמנהג הזה סנדלר ואפאטו לא יגמלו לעולם), אך לאורך כמעט כל אורכו הוא מספק צפייה מהנה ועל כן הוא בהחלט בגדר המלצה!   

Extract (ארצות הברית, 2009). במאי: מייק ג'אדג'. שחקנים: ג'ייסון בייטמן, מילה קוניס, קריסטין וויג, ג'יי.קיי סימונס ובן אפלק

מייק ג'אדג' סוחב בכיס שני קרדיטים שווים במיוחד: ראשית, הוא אחד מהיוצרים המרכזיים של ביוואס ובאטהד, שנית הוא ביים את Office Space, קומדיית הפולחן המעולה שנקראה בערוצי הסרטים בלווין ובכבלים "מהומה במשרד". יש לו ברזומה גם את הסרט Idiocracy, פארסה מעניינת אך מוצלחת פחות. Extract סרטו האחרון הוא סרט טיפוסי ליוצר הזה. הוא יוצא מנקודת ההנחה כי אנשים הם אידיוטים באופן כללי, כלואים בגיהינום בפרברים, עסוקים בכלום נטול תוחלת, פרנואידים ומחפשים מעט אי של שפיות בחיים שגרתיים להחריד.  בדיוק מנקודת ההנחה הזו הוא בנה קריירה שלמה שגם הפכה לסימן ההיכר שלו.

גיבור הסרט הוא ג'ואל (ג'ייסון בייטמן, "משפחה בהפרעה", "ג'ונו") מנהל ובעליו של מפעל לתמציות טעם בשם Extract שבנה הכל במו ידיו. ג'ואל מנהל את המפעל שלו ביד לא נוקשה במיוחד, שסביבו הרבה עובדים לא משכילים או מוכשרים. הוא נשוי מאוד לא באושר לסוזי (קריסטין וויג) שמתעללת בו ולא נותנת לו לבצע בה אקט של אהבה ואת זמן האיכות היחיד שלו הוא מבלה עם חברו הסטלן והילדותי, דין (בן אפלק). חייו של ג'ואל הם סיוט פרברי מתמשך. שני דברים מאוד משמעותיים קורים לג'ואל ומערערים אותו. קודם כל תאונת עבודה ומשונה ומאוד מצחיקה פוגמת בצורה קשה באחד מהעובדים שלו, ולראשונה בקריירה מגיעה למפעל עובדת סקסית ויפיפייה (מילה קוניס) שגם עושה לו עיניים. הכל קורה מסיבה מאוד מסוימת עד שהתוכנית הגדולה שלה מתגלה לכולם.

Extract הוא סרט מפוספס. הוא לא ממש מצחיק, הרבה יותר אירוני וביקורתי, אך אינו הולך רחוק עם הרעיון העומד בבסיסו. העובדים במפעל הם סטריאוטיפים מדויקים ביותר - החל ממנהל העבודה הזחוח שלא יודע את השמות של אף אחד, עובדים אמריקאיים בגיל העמידה שהם וויט טראש ורדנקים מובהקים, המהגרים שלא מדברים מילה באנגלית, המטאליסט האידיוט, הפולנייה התורנית שהיא הסיוט של כל גבר וכדומה. ג'אדג' לוקח את החומר האנושי בעל המכנה המשותף הנמוך ביותר, אך מציג אותם כאווילים גמורים, מה שידוע לכל בכל מקרה, אך הוא לא מעמיק את הטיפול בהם. אם הביקורת האישית של ג'אדג' היא על אנשים קטנים ומפוספסים שתקועים בעבודה איומה ושגרתית, ללא אפשרויות קידום וללא השכלה - הביקורת לא מהדהדת.

אם ג'אדג' מנסה לבקר את הגבר האמריקאי הממוצע שהצליח להגשים את החלום האמריקאי רק כדי לגלות שהחיים הם סיוט עדיין מתמשך - גם הביקורת הזו לא מהדהדת ולבטח לא מספרת לנו משהו שלא ידענו לפני כן. ג'ייסון בייטמן מגלם את טוב הלב שמנסה לספק את כולם על חשבון אושרו האישי. הוא שיחק את התפקיד הזה כבר עשרות פעמים, כאשר הדמות הזכורה והאהובה ביותר היא מייקל בלות' בסדרה "משפחה בהפרעה" פורצת הדרך. הוא משתמש כאן בדיוק באותם השטיקים הרגילים שלו, שגם הפכו אותו לשחקן מבוקש, אך בעצם אין כאן הרבה התקדמות.  אחת מההופעות הטובות ביותר בסרט היא דווקא דמותו של דין (בן אפלק) שמגיש הופעה מטומטמת, שנונה ומסטולית לגמרי. הוא אחת מהאנחות הקומיות היחידות בסרט הזה, שהיה יכול להיות נוקב יותר, מרושע יותר ומצחיק הרבה יותר. לצערי, הוא אף לא אחד משלושת אלה. יש בסרט כמה דמויות מעניינות, סיפור עם פוטנציאל, אבל בעיקר פספוס להשתמש בכל המרכיבים האלו לסרט טוב. במקום זה, Extract הוא סרט פושר בלבד, לא יותר מאופציה טלוויזיונית של שידור חוזר אי שם באמצע הלילה.

ועוד כמה מלים קטנות לסיום:

נכון לכתיבת שורות אלה, הלילה מתקיים בלוס אנג'לס טקס האוסקר השנתי. איחולי בהצלחה ל"עג'מי" המצוין, אך חסר הסיכוי. בקטגוריית הסרט והבימוי מתחרים שני מתמודדים כבדים ורציניים - ""אווטאר" של ג'יימס קמרון, ו"מטען הכאב" (The Hurt Locker) של זוגתו לשעבר, קתרין ביגלו.

בעולם האידיאלי של כותב שורות אלו, קמרון לוקח את האוסקר על הבימוי וביגלו לוקחת את הסרט הטוב ביותר. בעולם האמיתי, באמת שאין לי מושג מה יקרה. מצורפת בזאת שוב הביקורת על סרטו המרהיב של ביגלו, ללא ספק סרט השנה שלי. Fingers Crossed.

תגובות

  • מת על המדור שלך

    ודווקא עג'מי לא כזה חסר סיכוי ...אם לא הארגנטינאי אז עג'מי לוקח זה ההימור שלי

    kraz11, 07-03-2010 23:01

  • מדור מקסים. מחכה כבר לכתבה הבאה

    rubv, 10-03-2010 21:56