מגזין

לא נפגעתי

נפגעי חרדה, הצגת סאטירה חדשה של מוטי קירשינבאום, ב. מיכאל ואפרים סידון, מעלה דיון חשוב ואמיץ. הבעיה שהיא לא ממש מצליחה לפגוע לדעתו של אסף פרידמן

מאת אסף פרידמן. 01-03-2010

תגיות: מוטי קירשנבאום, ב. מיכאל, אפרים סידון

לא נפגעתיצילום: יחסי ציבור

מוטי קירשינבאום, מיכאל בריזון ( הידוע בשם העט ב.מיכאל ) ואפרים סידון הם דינוזאורים. מדובר בשלישיית יוצרים שאחראים כמעט לבדם על מוסד הסאטירה הישראלית, לפחות על זו הפופולרית - בלי חלילה לפגוע בכבודו של הגדול מכולם, חנוך לוין זצ"ל. בדיוק בגלל זה הידיעה שמסתובבת הצגת סאטירה חדשה פרי עטם, ועוד בתל אביב, ישר מייצרת פעילות מוגברת במוח שבסופה אתה יודע כי אין מנוס אלא לרדת אל מתת האדמה ולהגיע לאולם "צוותא".

בכניסה אל האולם, הקהל שמורכב משטיח אנושי בין - 350 ראשים, נחשף למולך. 150 מהראשים בצבע מוכסף, עוד 50 קרחות נטולות כל צבע, זולת צבעה של הקרקפת ועוד 140 ממוקמים בשלב כזה או אחר על הסקלה. אין לי דבר וחצי דבר נגד אנשים מבוגרים אבל ממש מבאס לגלות את רמת העניין שיש לאנשים צעירים בסאטירה חברתית. היום כולם אוהבים לדבר על האישי, על הפרטי, על הקטן. לאף אחד אין מה להגיד, ובטח לא כוח להקשיב, למשהו שקשור לקולקטיב, לפוליטי, לציבורי. קוראים לזה הפרד ומשול לא?.

ולענייננו. השחקנים שמובילים את ההצגה הם דב נבון, אלון נוימן, תומר שרון, טלי אורן ויעל לוונטל. ההצגה עצמה מוגדרת כקברט סטירי, והיא מורכבת מרצף של מערכונים ושירים הבאים ברצף אחד אחרי השני ומלווים בפסנתרן הנמצא תמידית על הבימה. השחקנים מצוינים והם יושבים בול על הז'אנר הזה. ההצגה מהוקצעת, מהודקת וזורמת. מבין גדול בתאטרון אני לא אבל שום דבר ברמת הביצוע לא גרר פקפוק או צרימה.

הנושאים בהם עוסקת ההצגה הם ראויים, טובים וחדים. במהלך ההצגה אתה מגלה שסוף סוף עומדת מולך חבורת יוצרים שלא מפחדת להגיד את אשר על ליבה ועל מוחה ולא נרתעת מלגעת בפרה כזו או אחרת. אולי זה הגיל שלהם, אולי זה הקרדיט לו הם זוכים אבל התוצאה היא אמירה ברורה וסאטירית. הנושאים הללו הרי כל הזמן פה. החברה שלנו סובלת מבעיות כרוניות של זהות, הגדרה, כיבוש, יחסי דת-מדינה, הפרטה ועוד. אם רוצים לדבר על הדברים הללו יש לשים את הדברים על השולחן. אז מה אם זה מרגיז, מכעיס, מתסכל, מעציב. קיבינימט. תרבות וסאטירה לא אמורות להיות נעימות, די כבר לעשות לנו נעים ולערוך עלינו סקר שוק כי "המחלקה העסקית שלנו רוצה לדעת איך זה יתקבל". שתלך להזדיין המחלקה העסקית. איזו מן חברה זו שהכול צריך להיות בה נעים ולא פוגעני? המציאות שלנו היא לא נעימה והיא מאוד פוגענית. לפעמים אנחנו בצד הנפגע ולעתים, קרובות מדי, אנחנו בצד הפוגע. איך אפשר לדבר על זה בנעימות?.

ולמרות הכול, ההצגה "נפגעי חרדה" לא הצליחה לפגוע בי. נדמה שלמרות הכנות והרצון הטוב והאמיץ משהו בהצגה לא בועט. בעולם מושלם ההצגה הזו הייתה יכולה להיות פרק מצוין של "ארץ נהדרת", כשאתה הולך להצגת תאטרון סאטירית אתה מצפה לחוויה קצת יותר מטלטלת, לחוויה קצת יותר עמוקה. האמירה של "נפגעי חרדה" באמת חשובה ואפילו נוקבת, הבעיה היא שהיא מוגשת לעוסה וגמורה. יצירה זקוקה לרמה מסוימת של מורכבות, לאיזה פן נסתר ולא מפוענח שישאר איתך ימים רבים לאחר מכן, למשהו שתצטרך לחשוב עליו, שיספק לך תובנות מתמשכות וחדשות כשתביט בה לאחור או כאשר תצפה בה שוב. נפגעי חרדה לא משאירה אצלך דבר מהדברים הללו. אתה יוצא מהאולם לאחר חשיפה לנושאים שמעלה ההצגה, לאחר שצחקת ונהנית מהשואו, הבעיה היא ששום דבר לא משאיר עליך כל חותם וחבל.

תגובות

  • באמת חשבת שדינוזאור זה חיה מצחיקה?

    תשמע פרידמן... טרם ראיתי את ההצגה, למרות ששמעתי ודאי וודאי וגם זה יקרה בקרוב. אבל אם יש משהו אחד שאני סמוך ובטוח בכל רמ"ח איברי ושסע גידיי, זו העובדה שדינוזאור זה פאסה...אתה מבין? הם עוד מלפני עידן הקרח! יצירה שרוצה לטלטל חייבת להביא איתה משהו אחר, לא מהעולם הזה...ככה שלא באמת משנה כמה הם ירצו לשנות וזה באמת חשוב לאין ערוך- רק דם חדש וחשיבה אחרת תוכל להשאיר בך את הדברים שחיפשת. וזה, חברי היקר, באמת חסר בישראל 2010...אולי תיקח את המושכות? :)

    מר חסון, 05-03-2010 18:58