מגזין

סרטים שרואים משם - הון ושלטון

אסף בן קרת בוחן שלושה סרטים שמדברים על מה שמניע העולם בו אנו חיים - כוח הפוליטיקה, ומבחין שדווקא במדינת ישראל אין לז'אנר ייצוג הולם וכדי ללמוד דבר או שניים

מאת אסף בן-קרת. 28-02-2010

תגיות: סרטים שרואים משם, קולנוע

סרטים שרואים משם - הון ושלטוןצילום: יחסי ציבור

והיום במדורנו הון ושלטון או בקיצור - פוליטיקה. מסריחה עד היסוד, מן הסתם. אומרים שאף פעם לא משעמם פה. בישראל תמיד נמצא האסון הבא מעבר לדלת, אלימות מתוך הבית ומחוץ לו, כלכלה במשבר שכולם טוענים שיצאנו ממנה, מדינות שכנות שמבקשות להטביע אותנו בים, ניאו-נאציזם גואה באירופה, חברה שמתגאה במיליטריזם שהולך ופוחת מיום ליום, מערכת חינוך שמתקפלת מול כל לילך מעתוק (המאוד ריאליסטית וממוצעת) וההורים הדפוקים שלה, תאונות דרכים, פשע מאורגן שנלחם במחזור בקבוקי פלסטיק, דוחות חנייה, חניונים בירושלים וכו' וכו' וכו'. נשמע משעמם, לא? 

ישראל היא מדינה בה פוליטיקה מהווה חלק בלתי נפרד מהאג'נדה היומית שלנו וסדר היום הציבורי. לא צריך להיות פוליטיקאי באמת כדי להיות פוליטיקאי בחצי שקל - זה לא ממש משנה איפה אתה נמצא -  ברחוב, במונית, בשוק או במשכן בירושלים. אם אתה שם, אתה קיים. כל מה שצריך הוא דעה מוצקה (עלק), ראש קטן (לכולם יש), יכולת ביטוי מבריקה לדבר הרבה מבלי לומר כלום (בקטנה לגמרי),  ייצוג הולם בכנסת (לא בבית ספרנו), קומבינות (אין לכם?) ובעיקר גאוות יחידה של מש"קית חוויה בקרייה ואגו של בבון מיוחם. אז למה לי פוליטיקה עכשיו?

שלושת הסרטים במדורנו היום עוסקים במה שכמעט ואין לו כל ייצוג בקולנוע המקומי - פוליטיקה. בישראל תמיד נצרוך את הפוליטיקה בעיתונות, בטלוויזיה, ברדיו ובאינטרנט עד לזרא, לעתים רחוקות גם בתיאטרון, אך סרטים פוליטיים בישראל הם מצרך נדיר. לא ברור מדוע. יש לנו את כל הרפש הראוי, ההיסטוריה "האטרקטיבית", המציאות הבלתי אפשרית ובעיקר את הפוליטיקאים המושכים בחוטים והמלקקים שיוכלו יחדיו להפוך את הפוליטיקה הישראלית לחומר קולנועי חלומי של תיעוד או סאטירה, של דרמות קורעות לב, תחקירים מעוררי תובנות או פארסות נשכניות ומרושעות. אבל, לעזאזל, גורנישט. (הייתי שמח לכתוב על "ארץ נהדרת", חוד הסאטירה המסחרית של השנים האחרונות, שאיבדה מכוחה ומעוקצנותה הבריאה לאחרונה, השתפנה באורח פלא מול גורמים המונעים משיקולי כסף וייצוג, ונמצאת בעונתה הנוכחית בשפל חסר תקדים, שיש לדון האם היא ראויה בכלל לעונה נוספת. זה, מן הסתם, כבר דיון אחר).

שלושת הסרטים עוסקים בצדדים שונים של הפוליטיקה: האנשים האפרוריים שחיים אותה, ראש ממשלה שנוי במחלוקת שהפוליטיקה נושמת בעורפו אך עוברת הלאה ועוד תיעוד היסטורי של קבוצת סטודנטים שנקעה רגלה בשחיתות ובחרה לקחת את החוק לידיה.

In The Loop (בריטניה/ארצות הברית, 2009).  במאי: ארמנדו איאונוצ'י (שהוא גם אחד מהתסריטאים). שחקנים: פיטר קפלדי, טום הולנדר, ג'יימס גנדולפיני, ג'ינה מקיי, מימי קנדי ואחרים.

In The Loop הוא אחד מהפייבוריטים שלי בשנה האחרונה! סרט משעשע, ציני, מבריק, תסריט מחוכם, עלילה מדויקת ובימוי שהוא יותר טלוויזיוני מאשר קולנועי. זה מאוד לא סתמי, שכן הסרט הזה מבוסס על סדרה בעלת אותו שם של ה- BBC, שעוסקת בצד האפרורי והפקידותי של הפוליטיקה. הדמויות של הסרט הן דמויות שעובדות בעיקר מאחורי הקלעים, אך הכוח שלהם להניע תהליכים פוליטיים אינו מבוטל כלל. כמעט כל הדמויות בסרט הן דמויות משנה של החיים הציבוריים, אנשים שעבודתם פקידותית לחלוטין, משעממת לגמרי, נייטרלית אך בעלת עוצמות גדולות ומסוכנות הרבה יותר ממה שניתן לתאר.

סיימון פוסטר (טום הולנדר) הוא השר הבריטי לענייני פיתוח בין לאומי, או אם לדייק, אפס מאופס חסר שיניים ונוכחות שיושב ברחוב דאונינג 10, אוכל חינם, עובד הרבה על כלום חסר חשיבות ונטול כריזמה. סיימון פוסטר בצעד תמים לחלוטין עושה את טעות חייו כאשר הוא אומר בראיון תקשורתי כי מלחמה (פיקטיבית) במזרח התיכון היא עניין בלתי ניתן לחיזוי. ההתבטאות הקטנה הזו מדליקה נורות אדומות בממשל הבריטי ובנשיאות האמריקאית, כאשר ראש הממשלה של הממלכה המאוחדת והנשיא של המעצמה החזקה בעולם מעודדים את היציאה למלחמה עכשיו יותר מתמיד. הנזק הדיפלומטי הזה מצריך טיפול מיידי, ואין מישהו טוב יותר למזעור נזקים מאשר מלקולם טאקר (כריס קפלדי המצוין), שר התקשורת הבריטי, שמדבר מהר, מנבל את הפה בשלל קללות יצירתיות והורסות, בעל פאנץ' ליינים מוחצים, כריזמה הרסנית, יחסי אנוש ששואפים לאפס ומקצועיות שלא משתמעת לשתי פנים.

בעקבות האמירה חסרת האחריות מלקולם וסיימון, כל אחד מהם עם הפמלייה שלו, נעים בין המסדרונות והלשכות של רחוב דאונינג 10 בלונדון, משרדים ממשלתיים בוושינגטון, הפנטגון בלנגלי, וירג'ניה וכמובן האולמות הגדולים של בניין האו"ם בניו יורק. הפוליטיקה הבריטית קרת המזג ונטולת המעצורים נתקלת בפוליטיקה הסבוכה והמופרעת לא פחות של האמריקאים. בצד הזה של המתרס אנחנו פוגשים את קארן קלארק (מימי קנדי) פקידה בכירה למדי במשרד החוץ אשר חושבת שמלחמה היא רעיון רע מאוד, יחד איתה משתף פעולה גנרל צבאי ידוע קרבות (ג'יימס גנדולפיני, לנצח טוני סופרנו הגדול) ושניהם צריכים להתמודד מול שר בכיר יותר באותו משרד שעומד בראש "וועידת המלחמה" (הידועה גם בכינוי האינפנטילי "וועידת התכנון העתידי"), ומחרחר מלחמת גוג ומגוג בעונג רב. לכל אחד מהפוליטיקאים צוות יועצים, עוזרים פרלמנטריים, מתלמדים, מזכירות, פקידים ועוד אנשי צוות חסרי תועלת. בין לבין אנו עדים למודיעין גרוע, יחסי ציבור מחפירים, אמירות חסרות טקט, עוקצנות מרומזת, האזנות סתר, פליטות פה, וועידות מיותרות, סקס מהצד, דליפת מסמכים, הודעות סותרות, ספינים והרבה לובי פוליטי סבוך וביורוקראטי.

שני תפקידי המפתח וההופעות הטובות ביותר בסרט שייכות לפיטר קפלדי בתור מלקולם, שר התקשורת הבריטי שפיו מהווה כלי נשק מושלם, בלתי מרוסן ומאוד לא פוליטי. הקללות שיוצאות לו מהפה, התובנות המהירות שהוא שולף מהמותן בהינף יד, הפעולות מרחיקות הלכת שהוא מבצע בטבעיות ובפזיזות, ההתנהלות חסרת האחריות והמודעות שלו מול כל פוליטיקאי ויועץ תקשורת הופכות אותו לדמות בלתי נשכחת, מבריקה, נשכנית וכתובה ומשוחקת לתפארת. קפלדי שיחק את אותו התפקיד בסדרה המקורית. מנגד, טום הולנדר, שמגלם את השר הבריטי הזוטר גונב לו את ההצגה בתור המרושל שפליטות הפה שלו הולכות ומסבכות אותו בביצה הפוליטית יותר ממה שתיאר לעצמו אי פעם בקריירה הארוכה והמאוד לא אטרקטיבית שלו.

גדולתו של In The Loop באה לידי ביטוי במבט הריאליסטי והנוקב שלו בממשל של שתיים מהמדינות החזקות בעולם. הנשיא או ראש הממשלה מוזכרים לעתים תכופות בסרטים, אך נוכחותם נפקדת. מפתיע לראות כיצד אנשים קטנים יכולים על ידי פליטות פה והרבה משחקי אגו לשנות ולהשפיע על מהלכי ההיסטוריה. זהו סרט שתמיד יהיה אקטואלי, אולי לא תתפקעו מצחוק, אך חוש ההומור שלו קטלני ביותר, בריטי מן הסתם. גם גנדולפיני נותן כמה שורות פאנץ' חזקות במיוחד, ובכלל הקאסט המרשים והלא ממש מוכר עושה יחדיו עבודה נפלאה.  איאונוצ'י הבמאי מאפשר לכולם לאלתר ולהתפרע ושולט בכל ביד רמה. הסרט הזה מהיר מאוד, מלא בדיבורים חשובים וחסרי שחר, מופרך לחלוטין ומאוד מציאותי מאידך. שווה ביותר!.

 

Il Divo (איטליה, 2008). במאי: פאולו סורטינו. שחקנים: טוני סרווילו, אנה בונאיטו, ג'וליו בוסטי ופלביו בוצ'י.

הקולנוע האיטלקי ידע שנים רבות של רנסנס. קולנוע הניאו ריאליזם שהביאו לנו האיטלקים בשנות ה-40 וה-50 של המאה הקודמת ולאחר מכן המסעות ההזויים בנבכי הנפש בשנות ה- 60 וה-70 סייעו לאיטליה להיות מכרה זהב עבור אוהבי קולנוע רבים במשך שנים לא מעטות. היו כמובן בשנים המאוחרות יותר יצירות גדולות מהחיים כ"סינמה פראדיסו" או "הדוור", אבל באופן יחסי, הגאולה חלפה למחוזות אחרים ביבשת.  יחד עם זאת, בשנים האחרונות, חלה מגמת התעוררות בקולנוע האיטלקי העכשווי. אמנם לא מדובר ביוצרים פורצי דרך וסרטים שייכנסו לפנתיאון הקלאסיקות המודרניות, אך אין ספק ששני סרטים גדולים ומשמעותיים יצאו מארץ המגף ב-2008: "גומורה" של מתאו גורונה, שאף זכה בפרס דקל הזהב בקאן ו-Il Divo של פאולו סורנטינו, שזכה בפרס השופטים באותו פסטיבל.

עד היום לא הצלחתי להבין מדוע כל כך הרבה אנשים היללו את "גומורה". מדובר בסרט מעניין, מקיף, תיעוד קר ומחושב של הצד האפרורי של המאפיה הקטלנית בנפולי, אך הסרט הזה לוקה בעקרות רגשית, ועל כן נותר לא יותר מסרט בעל פרספקטיבה נרחבת מחד, אך מאוד מרוחקת מאידך. דווקא הסרט השני, שזכה לביקורות מעולות ולהצלחה ובאז גדולים לא פחות בכל מקום בו הוקרן, פסח על מסכי הקולנוע בארץ. חבל מאוד, אבל להלן הפיצוי.

Il Divo, "האלוהי", הוא תחקיר רחב יריעה, עלילתי לחלוטין, מורכב ומפותל של מי שהיה שר וראש ממשלת איטליה במשך שבע כהונות רצופות, ג'וליו אנדריאוטי, שזכה לכינויים רבים, בניהם גם "שר לכל החיים". אנדריאוטי הנהיג את המפלגה הנוצרית הדמוקרטית באיטליה. הסרט מתמקד במיוחד בתקופה של סוף ותחילת שנות התשעים בקריירה שלו, כאשר הוא עמד במרכזה של חקירה פלילית של קשריו ההדוקים עם המאפיה. המשפט היה ארוך ונגרר, נדחה פעמים רבות, אנדריאוטי מעולם לא נעצר או ישב בכלא, אך בסיומה של החקירה הוא סיים את חייו הפוליטיים ושינה לנצח את הקשר האיטלקי בין ההון והשלטון בפוליטיקה לבין קשרים כאלו ואחרים עם המאפיה.

את דמותו של אנדריאוטי מגלם השחקן טוני סרווילו. הוא מושלם! אנדריאוטי שלו הוא גוץ שמנמן ונמוך קומה, בעל מבט אטום בעיניים שמשדר הרבה חוכמה, עורמה, עייפות, ייאוש, ציניות מרושעת וסרקזם. הוא עושה מעט, מדבר מעט וגורם להרבה. המימיקה שלו חדה ומדויקת. כל הנהון, תנודת אצבעות, הטיית פה או גלגול העיניים משמעותם עולם ומלואו. הוא תמיד מאופק וקר מזג, נטול רגש, בעל כריזמה טבעית חרף נתוניו המטעים ומקרין על סביבתו תחושה של חוסר נוחות, ביטחון עצמי מופרז בעצמו ופרנואידי בסביבתו. הסצנה המרשימה והזכורה ביותר בסרט היא רגע אחד, קצר וכמעט בלתי מובחן, בו אנדריאוטי מעלה חיוך על פניו, כמעט וצוחק. הגדיל סורנטינו לצלם את פניו של אנדריאוטי כל כך מקרוב, שכל תו בפניו, כל תיק קטן שהוא מבצע בהרבה שקט ואיפוק הופך לתצוגה מרהיבה, מוחצנת לחלוטין במופנמות שלה. כנראה כך אפשר לנהל מדינה שלמה.

אמנם רבים מהאירועים ההיסטוריים, הדמויות והפרשיות המובאות בסרט זרות כמעט כולן לאלו שאינם תושבי איטליה, אך אין ספק כי שחיתות פוליטית היתה מאז ומעולם נושא מוכר ואוניברסאלי על מנת לספק את סקרנותם של הצופים. הסרט מפרט השתלשלויות היסטוריות רבות עם דיוק מפעים בפרטים הקטנים ובנתונים הקרים והעובדתיים. אך כל  אלו משולבים באמצעים קולנועיים עשירים ומעולים אשר הופכים את הצפייה ב-Il Divo לאירוע מהוקצע ומשובח.

Il Divo הוא ראשית כך עבודה קולנועית עשירה, מסוגננת להפליא, עשויה בקפידה, מדויקת, בנויה היטב אך מעל הכל מתוקתקת בשלמות מעוררת קנאה. סורנטינו פותח את הסרט עם סצנת חיסול חשבונות מצמררת, המצדיעה לאותה סצנה קלאסית מ"הסנדק", שדרך אגב מוטיבים ורעיונות רבים מאותו סרט באים לידי ביטוי ביצירה הנוכחית. זהותם של הנרצחים נחשפת לראשונה, אך קשרי ההון והשלטון שהובילו למעשים האלו ושמהווים חלק בלתי נפרד מפרטי העלילה מתבהרים רק מאוחר יותר, חלקם אף נותרים בלתי פתורים. התסריט נע בין תקופות שונות בכהונתו של אנדריאוטי, ואמצעים קולנועיים רבים עוזרים בארגון הפסיפס עד שתתקבל התמונה המלאה. סורנטינו משתמש בהמון אמצעים כדי לספר את הסיפור שלו, ונע ביניהם כזיקית לעתים קרובות - שחזור, פלאשבקים, סלו-מושן, אקסטרים קלוז-אפ לפניו החתומות של אנדריאוטי, כותרות המעטרות אישים ומוקדים שונים, ריבוי פרספקטיבות, עריכה מהירה, פסקול שהוא לא פחות ממדהים ביופיו ובעיקר צילום אקספרסיבי שאמצעי המבע העיקרי שלו הוא שיט של המצלמה על פני חללים שונים לאורכם ולרוחבם באיטיות ממכרת ומהפנטת לעין. סרט אדיר במימדיו, מרשים ביופיו, עבודה קולנועית נטולת פגמים והופעה בלתי נשכחת של טוני סרווילו הופכים את Il Divo לחוויה שממש ממש לא מומלץ להחמיץ. 

  

  

כנופיית באדר מיינהוף (גרמניה, 2008). במאי: יולי אדל, שחקנים: מרטינה גדק, מוריץ בלייבטרוי, יוהנה ווקאלק, ברונו גנץ

"כנופיית באדר מיינהוף" הוקרן זה מכבר בישראל, אך לא צפיתי בו עדיין, וראיתי לנכון לשלב אותו בביקורת זו בגלל המטען הפוליטי הנפיץ שהוא מכיל בתוכו. סיבה נוספת לכך היא שהיום, למעלה משלושים שנה אחרי סיום הפרשה, השלכותיה של הפרשה ניכרות מאוד ביבשת אירופה, כאשר טרור מבית כמחאה חברתית ופוליטית הפך בשנים האחרונות לאיום הטרור האסלאמי הדתי והקנאי השולח גרורותיו התמנוניות לאורכה ורוחבה של אירופה. אמנם "כנופיית באדר מיינהוף" לא עושה את ההבחנה בין הטרור העכשווי לבין מה שהחל כמרי של סטודנטים שמאלניים ואידיאליסטיים בברלין של סוף שנות השישים ובמהלך שנות השבעים, אך ההקשר הזה חשוב יותר להבנת התקופה בה נעשה הסרט מאשר תיאור השתלשלות האירועים של הכנופיה הידועה לשמצה.

סרט זה מבוסס על הסיפור האמיתי של חבורה צעירה ומשכילה בברלין של סוף שנות השישים ושנות השבעים, חלקם צאצאים של הנאצים, אשר כסטודנטים צעירים הפגינו נגד המלחמה בויאטנם והמעורבות הגרמנית בה, מחו נגד מדינת המשטרה ושלטון דורסני במסווה של דמוקרטיה, יצאו נגד עיתונים ימניים, פופוליסטיים ומסיתים, גינו ברי"ש גלי כל מה שמייצג הקפיטליזם תוצרת ארצות הברית והביעו תמיכה בפלסטינים, שאף למדו מהם כיצד לבצע פעולות טרור וכיצד להשתמש בנשק. המרד הזה פותח את הסרט בסצנה בה מגיעים השאח הפרסי ואשתו לביקור דיפלומטי בברלין. העצרת הנוגדת את השאח ועמדותיו הבלתי מוסריות הופכת במהרה לסצנה אלימה של שוטרים רודפים ומכים את ההמון המפגין, עד הרגע המכריע בו סטודנט נורה למוות. האקט הזה נותן את הטריגר להקמתה של התנועה, אשר מייסדיה הם אולריקה מיינהוף (מרטינה גדק), אנדריאס באדר (מוריץ בלייבטרוי) וזוגתו גודרון אנסלין (יוהנה ווקלאק).

כנופיית באדר מיינהוף מונה מספר חברים. תחילה מדובר בחבורה מפונקת שאוהבת להתפרע, נהנית מחופש מיני ומתירני, כולם צעירים, יפים, אידיאליסטיים והדוניסטיים. אך הגיעה העת לנקוט בעמדה פעילה, לקחת את החוק לידיים, לחסל את המתנגדים וחורשי הרעה ורק כך ניתן להעביר את המסר לדורות הבאים, שלא יצטרכו לגדול במדינת משטרה. פעולותיהם הופכות טרוריסטיות ורבות הרס, תוך זמן קצר הם מוצאים מחוץ לחוק ויורדים למחתרת, שם הם מגייסים חברים נוספים ומבצעים פעולות טרור שהולכות ומחמירות. המטרה, לכאורה, הומאנית, אך האמצעים הלא כשרים שלהם מבטלים את האידיאולוגיה ומשאירים אחריהם חותם עצום של דם. הסרט מתמקד לא מעט בדינאמיקה הקבוצתית שלהם, בויכוחים הפנימיים על צדקת הדרך וכדומה. במקביל, אנו עדים למאמץ הממשלה הגרמנית, כשנציגה בסרט הוא הורסט הרולד (ברונו גנץ הוותיק) אשר לוכד אותם אך גם מבין את המניעים שהובילו אותם לפעולות אלו.

סופם של חברי הכנופיה ידוע מראש, ואם אינו ידוע לכם, לא אקלקל את הצפייה. ההשלכה הפוליטית החזקה של הסרט היתה שגם לאחר שהכנופיה נלכדה והורשעה, הפעולות לא פסקו. ממשיכי דרך צעירים יותר, נלהבים יותר, אלימים יותר ופוליטיים יותר המשיכו את המהפכה גם כשאולריקה, אנדריאס וגודרון ישבו מאחורי סורג ובריח.

"כנופיית באדר מיינהוף" הוא סרט ארוך מאוד, כמעט שעתיים וחצי ולזכותו ייאמר שהוא לא משעמם לרגע. הטיפול של יולי אדלר והתסריטאי ברנד אייכינגר שכתב עם אדלר את התסריט הוא רהוט, מצטלם טוב אבל האמת היא שהוא מפספס לא מעט על הדרך. העניין הוא שהסיפור עצמו מתמקד בעיקר בסנסציה שעוררה הקבוצה הזו, מביט בהם במבט כמעט נוסטלגי ומצטדק, לכאורה נוטה אפילו לצדד בגישת הטרוריזם שהכנופיה נקטה בה, ובכלל זה הסרט יותר בנוי כסיפור כרונולוגי של כל האירועים, אך הימנעות מתמדת מלהתמקד במניעים האמיתיים של הקבוצה. אדלר אינו מדגיש הרבה את האידיאולוגיה של הקבוצה, אותה הוא הכניס לסרט מתוך תיעודים מקוריים, אלא מציין אותה כעובדות מוגמרות בשטח במסווה של עמדה המשתמשת בניתוח קר של האירועים.

זהו סרט פוליטי לחלוטין, אך נטול שיניים. בתור סרט שמתעד כנופיה שלקחה את החוק לידיים ושזרתה אימה לא מעטה על הציבור בכלל והרשויות והממסד בפרט בשם אידיאולוגיה חופשית, הסרט נמנע מכל אמירה משמעותית של נקיטה בפיגועי טרור כאמצעי אלים לביטוי מטרותיה האלימות של הקבוצה. אם אדלר חושב שסיפור המקרה בלבד, מבלי להעניק לו נופח נוסף כעומק אידיאולוגי או לפחות כסרט שעשוי להיות רלוונטי גם היום נוכח התעוררות ארגונים טרוריסטיים רבים ברחבי העולם בעשר השנים האחרונות, הוא למעשה מחמיץ הזדמנות לדון בשאלה הרת גורל עבור רבים מאיתנו. "כנופיית באדר מיינהוף" הוא לא סרט רע בכלל, הוא משוחק טוב, עשוי באופן מאוד מקצועי, אך הוא יכול היה להיות חזק יותר, רלוונטי יותר, ועמוק יותר עם טיפול מעט בוגר יותר ופחות רעש וצלצולים.

 

תגובות

  • טור מעולה

    אני קוראת את הטור שלך כל שבוע ומאוד נהנית השבוע במיוחד רק שתדע

    דנה, 01-03-2010 12:32

  • סחתין אספסוניק

    רותם, 02-03-2010 18:37

  • אחלה כתבה יא אספסוניק

    אורי בנקהלטר, 03-03-2010 12:46