מגזין

סרטים שרואים משם - Mother ו-Thirst, דרום קוריאה, 2009

אסף בן קרת לוקח השבוע שני סרטים דרום קוריאנים שיצאו בשנת 2009 ומנסה לבחון ולהבין מה הפך את בימאי הסרטים למייצגי דור הרנסנס הנוכחי בקולנוע זה

מאת אסף בן-קרת. 31-01-2010

תגיות: סרטים שרואים משם, קולנוע

סרטים שרואים משם - Mother ו-Thirst, דרום קוריאה, 2009צילום: יחסי ציבור

היום במדורנו שני הבימאים המייצגים והמוערכים ביותר של דור הרנסנס הנוכחי בקולנוע הדרום קוריאני בשנים האחרונות - בונג ג'ון הו ופארק צ'אן ווק. חובה לציין בהזדמנות זו גם את קים קי דוק המוכשר שתרם לנו לא פחות מ-12 סרטים בעשור הקודם, אם כי לא כולם אחידים ברמתם. במדור זה בפרט ובאוזני כל מי שרק אפשר בכלל, אני טוען שהקולנוע הטוב, המעניין, היצירתי, העתידני והמרשים ביותר בעולם נעשה היום בדרום קוריאה. יש להם קולנוע נועז מאוד, אקספרסיבי, שפה עשירה, ניואנסים עדינים, המון סטייל וחזון קולנועי שלעתים לא דומה לשום דבר אחר שראיתי. ניתן לסייג, כמובן, אמירה זו. ישנם סרטים טובים פחות או שגרתיים להחריד, סרטים שמעתיקים רבות מהקולנוע המערבי בכלל וההוליוודי בפרט, אך מאידך הוליווד ידועה במיוחד במחזור סרטים אסייתים, כך שלמעשה יש לנו מכונה משומנת המזינה וניזונה היטב.

Mother הוא סיפורה של אם מבוגרת ובנה בן ה-27 הרפה בשכלו. מדובר באימא הפולנייה האולטימטיבית - היא חמה ואימהית, דאגנית, מגוננת יתר על המידה, פולשת יותר מידי לחיי בנה, מפטמת אותו באוכל עד בלי די וגם מחפשת שידוכים אפשריים על הדרך. ככל הנראה באמת יש לכך סיבה. בנה היחיד הוא לא משאלתה של כל אם, אבל משפחה, כידוע לכם, אי אפשר לבחור. בנה אינו עובד בשום עבודה, מסתובב עם חבר מפוקפק במקומות בהם הוא לא צריך להיות, משתטה בפומבי, נגרר כעיוור אחרי גחמותיהם של אחרים, ומתפקד כנער בגילאים המוקדמים של גיל ההתבגרות. העולם של שניהם מתערער לחלוטין כאשר נערה צעירה נרצחת וליד גופתה מתגלה כדור גולף הנושא את שמו. הוא נעצר ומוכנס לכלא. אמו המסורה תעשה הכל ומעבר לכך על מנת להוכיח את חפותו ולהוציאו לחופשי.

Mother, סרטו הרביעי (ושליש) של בונג ג'ון הו הוא שינוי כיוון מוחלט מסרטו המלא הקודם "המארח", The Host, שלאגר האימה ההיסטרי מ-2006 שגרף לא מעט פרסים ואף קיבל מעמד קאלט. למעשה, סרטו החדש מתכתב יותר עם סרטו השני רחב היריעה "זיכרונות מרצח" מ-2003. שני הסרטים הללו, ולמעשה גם הקודם מגוללים באופן ריאליסטי וקר ביותר סיפורי מסגרת פשוטים למדי ששמענו או ראינו בעבר. "זיכרונות" מבוסס על סיפור אמיתי החוקר לעומק פרשת רוצח סדרתי שזעזעה את המדינה; "המארח" עוסק במפלצת שחוטפת ילדה קטנה למחילות ביוב ואת המשפחה הנאבקת בה כדי להחזירה הביתה. כמו כן גם ב-"אימא" הסיפור שלו הוא הכי רגיל שניתן להעלות על הדעת. אך בונג ג'ון הו אף פעם לא מתעניין בסיפור העלילה. הקסם הנובע מסרטיו הוא השימוש המקורי והמעמיק שלו בנרטיב הקולנועי, הוא מתעניין ביצירת אווירה ומתח, כיצד לעבד סיפור פשוט לסרט בעל שפה קולנועית עשירה ומרתקת, כיצד לחפור את תוך נפשם של גיבוריו, כיצד לערער את האיזון הרגשי שלהם, כיצד לתת להם להתמודד, ליפול, להיאבק, למחול, להשלים, להצליח, להיכשל, לשאוף ולהוכיח את הכוח שלהם בפני כולם.

זהו לא סרט מקורי, אבל הוא מצליח להפתיע. התפקיד שמגלמת קים היי-ג'ה בתור האם הוא תפקיד עסיסי ורב פעלים. היא משחקת אותו באופן מושלם, לא מפסידה אף ניואנס או ג'סטה, יש לה שפת גוף משובחת ומימיקה שלא משתמעת לשתי פנים. היא נראית קטנה, כנועה ושברירית אך שום דבר, שום דבר לא יעמוד בדרכה. בונג ג'ון הו כתב לה תפקיד מצוין וידע להוציא ממנה את המיטב עם הרבה צניעות ולא מעט עוצמה. אך למרות ועל אף האמור לעיל ישנן מספר מגרעות ל-Mother.

ראשית, הוא סרט ארוך מדי, 20 דקות פחות בהחלט לא היו גורעות דבר, מה גם שההתפתחות העלילתית של הסרט איטית למדי. שנית, מלבד האם בסרט התפקידים של כל המשתתפים האחרים משניים בלבד. גם בנה הבוגר מקבל זמן חשיפה לא מועט יחסית אך הוא משמש יותר כמניע את העלילה והרבה פחות פעיל בה. בנוסף לכך זוהי דמות עקרה לחלוטין. דווקא דמות מוגבלת אמורה לעורר את רחמיהם של הצופים. בונג ג'ון הו בוחר להתעלל בו. זוהי דמות עם מעט מאוד אישיות מוחצנת, מבט בוהה של בול עץ בעיניים, מוח חלול למדי ושפת גוף כמעט אוטיסטית. אתם לא תזדהו עם הדמות הזו ולא תרגישו כלפיה דבר. אולי זוהי כוונתו המקורית של ג'ון הו, אולי כך הוא רוצה לשבור מיתוסים, אני לא אתפלא אם כן.

במעבר חד נעבור לסרט Thirst. עולמו הקולנועי של פארק צ'אן ווק מורכב יותר מזה של ג'ון הו. הסרטים שלו הרבה יותר אקסצנטריים, השפה הקולנועית שלהם היא מהטובות והמרשימות בקולנוע העכשווי, הדמיון שלו עובד תמיד שעות נוספות והחוש הקולנועי שלו סוחף אחריו מעריצים רבים של קולנוע ברחבי העולם. היצירה המוכרת ביותר שלו היא "שבעה צעדים" המופתי והאפל, שמהווה גם חלק שני מתוך טרילוגיית הנקמה "שלום לנוקם" (2002) ו"שלום לנוקמת" (2005), שאחריהם הוא "התרכך" מעט והביא לעולם אתI'm A Cyborg But That's OK ב-2006, קומדיה רומנטית הזויה ומגניבה לגמרי.

Thirst החדש לוקח את פארק למחוז חדש עבורו אך נדוש עבורנו - סרטי ערפדים. תקנו אותי אם אני טועה אבל בשנתיים האחרונות ערפדים בקולנוע ובטלוויזיה מופיעים בתדירות כה גבוהה בתרבות הפופולארית, עד שהפכו כבר לטרנד מאוס ומרגיז, כאשר בראשם מובילים "דם אמיתי" של אלן בול וסדרת "דמדומים" של סטפאני מאייר המורמונית. תשכחו כל מה שחשבתם שאתם יודעים על ערפדים ותצפו מפארק צ'אן ווק לספק לכם זווית חדשה לחלוטין. את העבודה הוא ללא כל עוררין יודע.

קאנג הו סונג, כוכב הקולנוע הקוריאני (וגיבור סרטיו של בונג ג'ון הו "המארח" ו-"זיכרונות מרצח") מגלם כומר עם כוונות טובות אשר רוצה לנחם את חוליו ברגעיהם הקשים ביותר אך הם תמיד מתים לו לפני שהצליח להציל אותם. מתוך ייאוש הוא נוסע לאפריקה שם הוא נותן את הסכמתו להשתתף בניסוי עם חיסון לא ידוע. הוא מת. לאחר קבלת עירוי עם דם שגם הוא לא ידוע, הוא חוזר לחיים, ניחשתם נכון - כערפד.

מזועזע ובעיקר מבולבל מעולמו החדש מתעורר אצל הכומר שלנו רעב מיני לא קטן כלל, אך נטיותיו ההומניות מנסות למנוע אותו מתזונת בשר אדם. הוא הופך טיפוס משוחרר יותר ופתוח יותר, אך עדיין מאופק למדי. כל זה משתנה כאשר הוא מחוזר על ידי אשתו הבודדה של חבר טוב שלו, המגלה ברוע הסקסי של הערפדים הרבה מאוד תאווה מכלה. את שאר העלילה לא אגלה בפניכם, רק אגיד שמכאן ואילך, כיאה לסרט של פארק צ'אן ווק, הדם מתחיל להשפריץ על המסך בכמויות לא מבוטלות. מדובר בסרט שהוא בסך הכל כיפי מאוד. כל זה מלווה כמובן בסגנון בימוי סטרילי לחלוטין, פילטרים חשוכים וצבעים קרירים ומקפיאי דם. השוטים שלו כרגיל יפיפיים ומעוצבים בקפידה עד הפרט האחרון, האווירה סהרורית ולאחר מכן פסיכוטית לגמרי. המשחק של כולם ובראשם זוג הערפדים החדש מוצלח במיוחד ובכלל, הסרט הזה מאוד מבדר, משופע בהמון הומור שחור ופרובוקטיבי, כמה פעלולים והמצאות מרהיבי עין, ובעיקר בחזונו הבלתי ייאמן של היוצר הדגול הזה.

כמה עניינים חיוביים קצת פחות שקיימים ובאים לידי ביטוי. אם לא ראיתם בעבר סרטים של פארק צ'אן ווק, אני לא ממליץ להתחיל עם הסרט הזה. הוא אמנם לא חזק אכזרי ואלים כמו טרילוגיית הנקמה, הוא הזוי ומופרע עוד יותר מ-"סייבורג", אבל הוא סרט שצריך עבורו הכרה מינימאלית מוקדמת עם הנפשות הפועלות על מנת להבין איך הבמאי הזה עובד. מגבלה בולטת אחרת בסרט היא שהחלק האחרון שלו כבר כל כך פרוע שהוא מתחיל להתפזר והופך למאוד לא קוהרנטי. הסיפור תופס צדדים לא ממש ברורים או מנומקים מספיק, לפתע כבר קשה יותר להבדיל בין ההומור השחור של הבמאי לבין האירועים היותר רציניים שעל המסך ובתוך כל האנדרלמוסיה הזו - הבלגן חוגג. זה לא מקרי, מן הסתם, אבל אפשר היה ליישב את הסיפור הזה באופן קצת יותר עקבי ומהודק.

שני הסרטים שלנו, Mother ו-Thirst הם לא הפסגות האומנותיות הגבוהות ביותר של שני הבימאים המרתקים האלה. יש להם עוד דרך ארוכה להתפתח יחד איתנו וטוב שכך. לכל אחד מהם יש סרטים טובים יותר, אך עדיין מדובר בקולנוע שסך כל מגרעותיו עדיין מפצה רבות על העובדה שמדובר בשני יוצרים שחיים ונושמים קולנוע. הם טוטאליים לגמרי, שוברים מוסכמות, בונים בקפידה רבה עולמות אסקפיסטיים רבי רבדים. הם תמיד מעניינים, תמיד מוציאים מסרטים קטנים הרבה הפתעות והרבה פינוקים למעריצים, תוך כדי קביעת סטנדרטים ברורים איך אפשר לקחת סיפור פשוט ולספר אותו בדרך שתדביק את הישבנים לכיסא. Mother הוא הסרט הנגיש יותר בין השניים, Thirst הוא עבור מטיבי הלכת והשרוטים שביניכם, אל תגידו שלא אמרתי.

  

Mother (דרום קוריאה, 2009). במאי: בונג-ג'ון הו. שחקנים: קים היי-ג'ה, וון בין.

Thirst (דרום קוריאה, 2009). במאי: פארק צ'אן ווק. שחקנים: קאנג הו-סונג, הא-קיון שין.

תגובות