מגזין

על נהרות בבל

דודו טסה ויאיר דלאל נפגשו למופע משותף הכולל קטעים עיראקיים מסורתיים יחד עם קטעים מהקריירות האישיות שלהם. יוסי חלילי חזר איתם למקורות

מאת יוסי חלילי. 31-01-2010

תגיות: דודו טסה, יאיר דלאל

על נהרות בבל

ב-1990 החליט הצורר העיראקי סדאם חוסיין לנסות ולהשמיד, או לפחות להטריד את עם ישראל היושב בציון. 39 טילי סקאד ששוגרו לאיזורים שונים בארץ במהלך "מלחמת המפרץ", היו הדרך שלו לומר שהוא לא בדיוק פרו-ישראלי ולהצהיר על כוונותיו הרציניות בנוגע למחיקתה של מדינת היהודים. אבל זו לא היתה הפעם הראשונה. מסתבר שהוא החל בתהליך עוד לפני כן, עם עלייתו לשלטון ב-72', כשניסה למחוק פיסת תרבות יהודית-עיראקית והורה על מחיקת שמם של האחים אל-כווייתי מכל פרסום רשמי ומתוכניות הלימודים באקדמיה למוסיקה בארצו. מאז, הקרדיט שהוצמד לשירים שכתבו שניים מהמוסיקאים החשובים והמצליחים ביותר בעיראק (שבמקרה גם היו יהודים) במחצית הראשונה של המאה ה-20, היה "עממי". ברבות הימים היה זה סדאם שזכה להיעלם מן העולם לעומת תחייתה המחודשת של מורשתם של האחים אל-כווייתי, אבל בואו נתחיל מההתחלה.

האחים סאלח ודאוד אל-כווייתי נולדו בכוויית למשפחה ממוצא עיראקי. כבר בילדותם, התגלה הכישרון המוסיקלי הנדיר שלהם והם החלו להופיע באירועים של בכירי החברה הכווייתית. ההצלחה הגדולה הביאה את המשפחה לעיראק ולבירה בגדד, שהיתה המרכז המוסיקלי של אותה תקופה, שם הפכו האחים לכוכבים של ממש. הם נחשבו למוסיקאים החביבים על המלך ראזי, הושמעו בכל רחבי המפרץ הפרסי ואף כתבו לגדולי הזמר הערבי, ביניהם אום כולתום ועבד אל-וואהב. אבל ההחלטה לעלות לארץ ישראל בתחילת שנות ה-50 קטעה את הקריירה המוסיקלית האדירה הזאת. גם תחנוניו של שליט כוויית השכנה לא עזרו והאחים, שאף פעם לא הסתירו את יהדותם, עלו על מטוס שהביא אותם ארצה. לאחר שהתיישבו עם משפחותיהם בשכונת התקווה שבדרום תל-אביב, החלו לנגן בבתי קפה מקומיים ואף שולבו בתוכנית שבועית ששידרה מוסיקה ערבית בקול ישראל, אבל ההרגשה היתה רחוקה מלהיות טובה. הגטו התרבותי שלתוכו הם נדחקו (בשנים ההן מוסיקה מזרחית-ערבית לא היתה משהו שהממסד קיבל בעין ובאוזן יפה) ותחושות החשדנות וההתנשאות שבהן הם התקבלו כאן היו בבחינת עוול לאחים המצליחים מעיראק, שהשאירו את הונם וכבודם הרחק מאחור. השילוב של חוסר השייכות מחד ומחיקת העבר העשיר מאידך רק הגבירו את הכאב החד ואת תחושת ההשפלה והוא שהביא אותם כנראה לאסור על ילדיהם לעסוק במוסיקה. הם לבטח לא שיערו אז שכמה עשורים מאוחר יותר, הנכד של דאוד, שגם נקרא על שמו, ושגריר מוסיקלי ומעריץ נלהב בשם יאיר דלאל, יעלו בלב תל-אביב מופע הכולל קטעים ממיטב המורשת המוסיקלית שלהם.

זו לא הפעם הראשונה שהם עושים את זה. כבר בקריירות האישיות שלהם עשו השניים שימוש בחומרים של האחים אל-כווייתי. יאיר דלאל, מחלוצי המוסיקה האתנית הישראלית, מרצה למוסיקה וסוג של טרובדור מזרחי, כלל מספר קטעים שלהם באלבומי הסולו שלו לאורך השנים. דודו טסה, שלא זכה להכיר את סבו בעודו בחיים, חשף לקהל הישראלי את אחד הקטעים היפים ביותר של האחים, "פוג אל נחל", כשביצע אותו בפסקול הסרט "סוף העולם שמאלה". במסגרת פסטיבל העוד האחרון הם נפגשו במופע משולב, שכלל קטעים עיראקיים מסורתיים לצד להיטים מקריירות הסולו שלהם. שם הם כנראה הבינו שההצגה העיראקית הזו חייבת להימשך.

"עיראק'נ'רול" הם קוראים למופע החדש. צוותא ת"א רוחש ונרגש, מלא בציפייה. על הבמה כמה כיסאות עץ, שתי גיטרות, עוד, כינור וכלי הקשה, מוארים בעדינות ומחכים. לקול מחיאות הכפיים עולים ארבעת הגברים ותופסים את מקומותיהם. כולם מוכנים, חוץ מדלאל שלוקח את הזמן ומכוון את העוד שלו כאילו הוא לבד בחדר. "צריך סבלנות במזרח התיכון" הוא מסביר ומוסיף - "ככה זה כשיש שני עיראקים על הבמה". עוד לפני שהקהל מסיים לגחך, מתחיל להישמע סלסול העוד שלו, ואני יודע שהגעתי למקום הנכון. קטע עיראקי מסורתי מתנגן ולאט לאט משתף את כולם - העוד של דלאל, הגיטרה והשירה של טסה, נגיעות קלות על הבס וצלילים מלטפים מכיוון כלי ההקשה. הקסם נמשך כשדלאל מחליף בעדינות את העוד בכינור ומצליח לצמרר אותי, ולהעלות מחשבות על סבא שלי ועל צלילי הכינור האלה, שהיו מתנגנים ללא הרף מהפטיפון בחצר הבית שנמצא מרחק רחובות ספורים מ"קפה נח", בו ניגנו בשעתם האחים אל-כווייתי. "לולה" של טסה מגיע אחר כך, בניחוח אתני משהו עם התוספות של החברים שלצדו, וככה זה נמשך: קטעים עיראקיים מסורתיים ומדי פעם קטע מקורי של דלאל או של טסה, בעיבוד שתואם את רוח המופע.

הכל יושב נכון ונשמע מתאים, והמיקס הזה בין מוסיקה ערבית לרוק'נרול, שהיה נראה לי כמו ערבוב של בשר וחלב לפני המופע, נשמע עכשיו הכי טבעי שאפשר. עם פירוקי האקורדים, הדיסטורשן וקטעי הסולו החשמליים של טסה, סלסולי העוד ונעימות הכינור של דלאל והעבודה המצוינת של שותפיהם למופע, הכל הולך. מקצבי רוק ופולק, ארבע, חמש ושבע שמיניות שעליהם מטפסים רבעי הטונים של הסולמות הערביים, כמה מאוולים קוליים סוחפים ובעיקר תחושה מענגת של הנאה צרופה, שמתפשטת בין הכסאות בצוותא ולא משאירה אף אחד אדיש. טסה מספיק להתרגש ולספר על ההורים שלו, שבפעם הראשונה מגיעים לראות אותו בהופעה, ודלאל לא נשאר חייב ומספר על ההשפעה שהיתה לבן המשפחה סאלח אל-כווייתי על נגינתו בכינור ועל המוסיקה שלו, לפני שהוא מקדיש לו את אחד הקטעים היפים של הערב, "לא טריפ עני ווטרוח" (אל תעזבי אותי ותלכי). גם טסה רוצה, ומבקש להקדיש לאביו את "חסידה צחורה" בביצוע שמביא אותי לסף דמעות. ככה התכוון אלכסנדר פן שישירו את המילים הנפלאות שלו.

לקול תשואות הם עולים להדרן. טסה מתיישב ומספר בשבחי יכולות הזמרה של אמו, ואז מפתיע ומזמין אותה לבמה. נרגשת מהמחווה היא עולה, מתיישבת במקום הבן ופוצחת בשיר בעיראקית, כשקצב מחיאות הכפיים של הקהל מלווה אותה יחד עם העוד של יאיר דלאל. טסה מצדו מסתפק בריקודים מאחור וכולם נהנים. איזה יופי. אחרי חיבוקים ונשיקות מגיע הקטע שסוגר את הערב, כשעוד לפני צעקות הבקשה מכיוון הקהל, הגיטרה של טסה מתחילה לפרוט את "פוג אל נחל". חגיגה אמיתית.

"לשמר את הישן ולחדש אותו, לקחת את החדש אל הישן" מסביר דלאל במילים אחרונות את רוחו של הערב המיוחד הזה. ישן וחדש, צחוק ובכי, חושך ואור, שנדלק בחלל התת-קרקעי ומרמז שהגיע הזמן ללכת. אני מנסה להתמהמה ככל שאפשר על הכסא, לספוג עוד קצת מהניחוח העתיק שהתפזר באולם התל-אביבי, שהעניק לי את אחת ההופעות היותר טובות ומרגשות שראיתי בשנים האחרונות. "טועים אלה שאומרים על העבר שאפשר לקבור אותו, כי העבר חוצב את דרכו החוצה בציפורניו" כתב חאלד חוסייני בספרו "רודף העפיפונים". בעיראק ובכוויית כבר הבינו זאת, והיום, לאחר נפילתו של משטר סדאם, כבר מתחולל ויכוח על הבעלות למורשתם של האחים אל-כווייתי, שזוכים מחדש לקרדיט האבוד. איזה מזל שמתחילים להבין את זה גם כאן בישראל.

"עיראק'נ'רול" - דודו טסה ויאיר דלאל, צוותא ת"א, 28.1

דודו טסה מתארח ב"גרוב כבוש" עם יוסי חלילי

תגובות

  • מופלא חלילי

    תענוג לקרוא אותך

    גרוביו, 31-01-2010 13:30