מגזין

סיכום 2009 באינדי רוק

קול הקמפוס ו-nana10 מסכמים את השנה בסדרת כתבות. והיום: שדרני קול הקמפוס בוחרים את אלבומי האינדי רוק של השנה.

מאת קול הקמפוס. 28-12-2009

photobucket

העשור החולף נתפס כעשור בו הרוק חזר. בשנת 2009 יש לנו את האפשרות לבחון מה נשאר מאותן להקות שזכו בעבר להייפ היסטרי. האם הן הצדיקו את המעמד? האם הן הצליחו להתפתח ולצאת מהנישה שהודבקה עליהן? שדרני קול הקמפוס בוחרים חמישה אלבומים שלדעתם ללא ספק עמדו בציפיות

 Arctic Monkeys - Humbug

מאת: רותם דויטשר

photobucket

אלכס טרנר, סולן וכותב השירים של הלהקה מגיע לשיא חדש. באלבום האחרון של הלהקה שיצא השנה, Humbug, ישנה תחושה של התבגרות ובד בבד נסיון לחציית גבולות חדשים בצלילים אקספרמנטאליים ושונים. הטקסטים באלבום הם עמוד התווך שעליו עומד כולו. שלא כמו באלבומים הקודמים, הטקסטים הקופצניים והעצבניים הפכו לקודרים, עמוקים ומעוררי מחשבה והאלבום כולו בוגר, רציני ואפל יותר. הטקסטים הלא מתפשרים מסתבכים בגיטרת הבס הדומיננטית בעלת הצליל הסמיך והכבד שנחתמים יחד בשירתו של טרנר וקולות הרקע. הכל עטוף בטמפו התופים המשתנה שמחזיק אותי מלהישאב אל תוך החור השחור הזה שפתחו המאנקיז. בכל שיר באלבום, אין לי את התחושה שאני יודעת מה הולך להגיע, השירים לא נופלים לסולמות השגרתיים ולמקצבים הרגילים. אני מקשיבה לאלבום ומרגישה לא מוכנה למה שעוד רגע עומד לקרות.

האלבום הזה רק נראה שאינו ממשיך את מורשת המאנקיז משני האלבומים הראשונים, אך למעשה ההעזה לדבוק בשלהם מבלי "לחשבן" להצלחתו העצומה של האלבום הראשון היא בדיוק זו שמהווה את מהותם. כי השירים באלבום הזה הם לא "היט" מיידי. אי אפשר להקשיב לשיר בודד מתוכו, או במקרה להקשיב לשיר אחד בשאפל, זה אלבום שגדל עליך בהאזנה מלאה וקשובה - רק אז ניתן לקבל את האפקט המלא. האיכויות האלו, שלא מתקיימות בשני האלבומים הראשונים של המאנקיז, מעידים על ההתפתחות וההתקדמות של הלהקה לעבר הפיכתם מלהקה שפרצה בגדול, ללהקת רוק בריטית שתשאר כאן לעוד הרבה מאוד זמן.

Yeah Yeah Yeahs - It's Blitz!

 מאת: שרין לוי

photobucket

באביב אלפיים ותשע שוגרה שאגה ממרתף ניו יורקי שהכתה גלים בעולם הפופ-רוק האלטרנטיבי. בצונאמי של כישרון, בוטות ראוותנית ורגש, נפער אלבום הנושא את השם הכי מדויק מאז שהאקדמיה ללשון העניקה למקרר את שמו. על העטיפה שלו צילום של יד נשית מוחצת ביצה רכה. נכון, אנחנו בעידן שעיצוב וקופירייטינג משנים לבן אדם יותר מאשר את מי הוא נושא לאישה, אבל לא זה המקרה של איצ בליצ. מתוך הליבה של האלבום הזה ניתזים זיקוקי אלקטרו-רוק שמנצנצים ונפרשים בשמים כמופע אורקולי כמעט נשגב.

היה יה יהז, בדומה לווייט סטרייפס ולסטרוקס ובצמוד לדה קילז מעצבים את הרוק'נרול של העשור הנוכחי. השילוב בין גיטרות דוקרניות, תופים חבוטים ושירה עם הגשה חצופה ומתגרה, לבין הפקה אלקטרונית שבורה, מייצר סאונד מלוכד ומגובש, ובמקרה של היה יה יהז גם חדשני ומתווה דרך. להבדיל מאלבומיהם הקודמים, באלבום השלישי של טריו הגאראז'-פאנק האמריקאי, תוכלו למצוא פחות חצץ של גיטרות ויותר סינת' מוגז. עדיין כאסח רוקיסטי, אבל יותר שייני קיבורדס. תשמעו הרבה קרן "דאון טאון סטייל אייקון" או, לעיתים נושכת ולפרקים רכה, את המתופף בריאן צ'ייס, הגיטריסט והקלידן ניק זינר, ואת ההפקה המלוטשת של ניק לאוני (טוקינג הדס) ודייב סיטק (טי וי און דה רדיו). איצ בליצ לופת את המאזין, מחזיק אותו חזק בביצים ומשפריץ את התוכן החוצה. ואיך אומרים אצלנו? שיהיה בתיאבון.

Metric - Fantasies

מאת: אמיר עטר

photobucket

מאז אלבומם הראשון מטריק ידעו לדבר בשפת הפופ. זה היה בעיקר פאוור-פופ עם קורטוב בריא של גיטרות בועטות אך מדי פעם היו הבלחות של עיבודי סינתיסייזרים שהשתלבו בצורה מעולה במהלך העניינים. בחלוף השנים והאלבומים העיבודים נתו יותר לכיוון הקלידים והסינתיסייזרים וגם האלבום החדש ממשיך בכיוון הזה.  קולה הענוג של אמילי היינז הסולנית מחזק את הטענה שמדובר כאן ביצירת פופ שאין צורך להוסיף לה ממתיקים מלאכותיים. השיר הפותח Help I'm Alive, שהוא גם הסינגל הראשון מהאלבום, ממחיש היטב לאן האלבום הזה הולך לקחת אותנו. פתיחה מסקרנת וקצת מאיימת של באסתופים בקצב מתגבר ואז מגיע פזמון ישיר עם ריף גיטרה קליט ומהנה.

האלבום מכיל מספר להיטי רדיו פוטנציאלים כמו Sick Muse ו-Stadium Love אך כאמור זה לא משהו חדש ללהקה הזאת שתמיד ידעה לספק כמה "המנונים" בכל אלבום. באופן די מפתיע מטריק עדיין לא פרצה למודעות הקהל הרחב למרות שיש לה את כל האמצעים לעשות זאת מבחינה מוסיקלית. בחבר'ה האלו יש קצת יותר ממה שנדמה ממבט ראשון. הטקסטים של אמילי היינז מלנכוליים למדי, למדנו זאת טוב באלבום הסולו שלה שם הלחנים לקחו צעד אחורה לטובת המלל וחשפו צדדים נוספים לאישיותה העצובה והמורכבת.  דווקא הפן הזה של מטריק הוא מה שמסקרן בה, הניגוד בין העצבות של הטקסטים ללחנים המקפיצים והשמחים. אין לי שום בעייה אם מטריק ישארו "יקירי האינדי" כל עוד ימשיכו לספק לנו את הסוכריה החמוצה-מתוקה שלהם.

  

Grizzly Bear - Veckatimest

 מאת: מורן אייזן

 photobucket

באלבומים הקודמים, חברי ההרכב נהגו לעבוד על שירים מוכנים: אחד מחברי הלהקה (לרוב Ed Droste או Dniel Rossen) היו מגיעים עם שירים מולחנים וכתובים ועיקר העבודה היה בליטוש העיבודים. Veckatimest הוא האלבום הראשון בו חברי הלהקה יצרו את השירים ביחד ממש מתחילת תהליך הכתיבה. לצורך עבודה על השירים והקלטתם, התכנסו חברי הלהקה בצפון מדינת ניו-יורק - התוצאה: אלבום שנשמע כמקשה אחת - כיצירה שבה כל השירים הם אחים תאומים מהפרייה אחת (תאומים אמנם, אך לא זהים כי לכל שיר יש את הייחוד שלו).

השירים נפרשים לאיטם וחושפים אלבום מורכב, עם מצבי רוח שמשתנים משיר לשיר. שיתופי הפעולה באלבום לא קונבנציונאליים: Nico Muhly (מלחין קלאסי ומעבד מוסיקלי, שעבד קודם לכן עם ביורק), Victoria Legrand בקולות רקע ומקהלת הנוער של ברוקלין שתורמים להרמוניות הקוליות המופלאות שמאפיינות את האלבום. מצד אחד קיימים אלמנטים פופיים ומקצבים שאחיין שלי בן ה-9 הגדיר כגרוביים ומהצד השני יש אקורדים שנותנים אוירה קצת קודרת. השילוב הזה, מצליח לפנות לקהל רחב מבלי להשתמש בנוסחאות השחוקות של הרוק והפופ המיינסטרימיים והוא שהופך את האלבום הזה למעניין.  תקראו לזה פופ, תקראו לזה רוק , תסווגו אותו כאוות נפשכם - אני מסווגת אותו כדיסק שישמח את לבבי עוד חודשים רבים, אם לא שנים.

  

Julian Casablancas - Phrazes for the Young

 מאת: עדי הררי

photobucket

פאב ניו יורקי אפלולי. ברקע רעש נעים אשר מאפשר שיחה פלרטטנית. מבעד לקול ההמולה אני שומעת רק קול אחד: ספק עלם שרמנטי מנוסה, ספק נער מבויש. קול שגורם גם לבחורה הצינית ביותר להסמיק עד האוזניים כולל וזה עוד לפני שהוא לוחש לה על האוזן טקסטים על סמים, אלכוהול ופגישות חפוזות בשירותים.

אז נכון, במהלך העשור הסטרוקס ביססו את מעמדם כמילה נרדפת בינלאומית לגיטרות, אבל בשבילי הסטרוקס זה אותו קול גברי מתעתע. ג'וליאן קזבלנקס הוא החתימה הסופית, הקמצוץ חיים ושובבות אשר נוספות לכל ריף גיטרות, שיר או אלבום ומעניק להם את התואר "סטרוקי". בנוסף, תחקיר מעמיק לימד אותי שקזבלנקס הוא המלחין והכותב העיקרי, מנגן במינימום חמישה כלים ומעדיף להלחין בקלידים ורק לאחר מכן לעבד את השירים לשני תפקידי גיטרות, באס, תופים. אני בטוחה שכבר הבנתם את הרעיון, ל- Pharzes For The Young הגעתי בלי טיפה של פאסון, גדושה עד מעל הראש בהערצה טינאייג'רית אמריקאית מביכה.

בדמיוני בניתי אלבום מינימאלי מושלם: מקסימום קול גברי דומיננטי, מלווה בלא יותר מגיטרה אקוסטית. אך בשמיעה ראשונית, בתולית, האלבום הזה הוא תופת סינתיסייזרים בלתי מודעת לעצמה בעליל. גרסה קשה של מועדון 54 שנת 78, כולל הבחורות עם הסקטים, כולל הקוקיות. זה לוקח כמה האזנות, מעט סבלנות וקצת יותר תשומת לב. מתחת לצלילים המתכתיים המוחצנים, התופים תפורים היטב במקצבים מדויקים, מהווים רשת בטחון לשאר הצלילים השמחים. הגיטרות "סטרוקיות" מרעננות והטקסטים...מצחיקים וקלילים, שנונים וביקורתיים, נותנים למאזין טעימות קטנות מחיים צעירים, בלי גרם של חשיבות עצמית.

האלבום הוא יצירה של 40 דקות, שמונה שירים שמצליחים לחדד לי את המושג פוסטמודרניזם כמו שכל מרצה לא הצליח מעולם. קזבלנקס משתמש בסינתיסייזר בצורתו הקיצונית: טבול בדיסקו מתכתי, מוותר על הפוטנציאל שלו להעניק סקסיות מסתורית בדומה לשירי סינתי פופ ודארק אייטיז מוקדמים. עם טונות בטחון עצמי, הוא שופך טונות של מקוריות וחדשנות לתוך השירים: גיטרות נוטפות רוק של שנות ה- 2000, סולו בנג'ו מפתיע ולחנים מקפיצים מודרניים. החיבור הזה יוצר לנו פסטיש מוזיקלי, קורץ אחורה לתקופה קיטשית דביקה ומקפיד להסתכל לעתיד בעין הפנויה.

פעם בעשור אנחנו צריכים איזה ג'וליאן קזבלנקס, לפחות אחד. בחור שיקום ויחדש, שימציא, שיעורר גלים בתמימות נערית. זה הבחור שהחזיר את להקות הגיטרות לפרונט בתחילת העשור וזה הבחור שמצליח לחדש ולהפתיע גם אחרי עשר שנות פעילות. חוצמזה הוא גם כזה קול עם המעיל העור.

הצביעו לאלבומי השנה שלכם

 תוצאות הבחירות שלכם יעלו במשדר סיכום חגיגי בן 3 שעות, בהשתתפות עורכי ערוץ התרבות של nana10,  שישודר ביום חמישי, 31.12.09 החל מהשעה 17:00.

כתבות סיכום שנה ב-nana10

כתבות סיכום שנה נוספות:

סיכום השנה בגרוב

העולם שייך לצעירים

סיכום השנה בהיפ הופ חלק ב

סיכום השנה בהיפ הופ א'

ההופעות הטובות של השנה

 הסיכום של אספסוניק

הקליפים של השנה

אלבומי הבכורה של השנה

בלגן בבלקן

שובם של זקני השבט

האלבום המפוספס של השנה

סיכום השנה באלקטרוניקה

photobucket

תגובות