מגזין

סיכום 2009 - העולם שייך לצעירים

קול הקמפוס ו-nana10 מסכמים את השנה בסדרת כתבות. והיום: אלכס פולונסקי ("nana10") על החבר'ה הצעירים שעשו לו את השנה.

מאת אלכס פולונסקי. 25-12-2009

תגיות: Art Brut, Franz Ferdinand, Tiny Masters Of Today, Dizzee Rascal, Esser, Jamie T, George Pringle, Julian Casablancas, The Maccabees, Peter Doherty

photobucket

מאת: אלכס פולונסקי

10. Tiny Masters Of Today - Skeletons

מופיעים בליווי ההורים  

  

החודש התפרסמה ב"העיר" כתבה שעוסקת בהשתלטות הילדים על מקומות הבילוי של ההיפסטרים בתל אביב. נראה שמי שיזם אותה שם את האצבע על הדופק קצת באיחור, כי הסו קולד תופעה הזו קיימת לפחות חמש שנים, והכוונה היא אפילו לא לחבר'ה כמו ארקטיק מאנקיז שהתחילו בגיל 18, אלא לדוגמאות קיצוניות בהרבה כמו טייני מאסטרס אוף דה יוניברס, אח ואחות בני 15 ו-13 (בהתאמה) שהוציאו השנה את האלבום השני שלהם בלייבל השווה Mute (שנרכש בתחילת העשור על ידי אימפריית EMI). לא מדובר באיזו גחמה יוטיובית של הורים יפנים שמעלים ליוטוב סרטון של בן 4 ששר את "Hey Jude" הביטלס, אלא בלהקת פאנק אמיתית וקולית לחלוטין. אם יש משהו שמפתיע בנוגע לשניים האלה, זו לא הגישה שלהם שילדים מברוקלין פשוט נולדים איתה, אלא העובדה שהם כל כך פצפונים אבל מחזיקים גיטרות ממש גדולות.  

9. Dizzee Rascal - Tongue N' Cheek

אז מה נינט תגיד?  

  

קצת כמו נינט טייב, גם דיזי ראסקל גרם ללא מעט הרמת גבות עם צאת האלבום החדש שלו. בעוד שנינט פנתה באלבום החדש שלה לעבור השוליים והתנגשה בעמוד, ראסקל, שעמד בבילד אפ שנוצר סביבו בשנים האחרונות והוכיח שהוא אכן היה ראוי לתואר של אחד הראפרים מהבטיחים בבריטניה תפס תאוצה לעבר המיינסטרים. בעוד שהרב אמנים שחוששים לעשות תפנית שתשנה את התדמית שלהם ונשארים תקועים במקום, ראסקל לא הרשה לעצמו לשים גז על ניוטרל, הוא פשוט נתן לעצמו להתפתח, גם אם המשמעות של זה היא ליצור מוזיקה ממסוחרת לחלוטין ולבלות שעות באולפן עם טיפוים מפוקפקים כמו טיאסטו רק כדי שיפיקו להם שיר. לחלופין, אין שום דבר שהוא יותר מנצנץ ויקר ערך מההפקות שעשה עבורו קאלווין האריס ("Dance Wiv Me", "Holiday"), שלא רק שהפך את המסחור ללגיטימי, אלא עשה ממנו סיבה למסיבה.  

8. Esser - Braveface

גבר, תחליף ספר  

לבן עשר (Esser) יש תספורת מוזרה-מגניבה שקצת מזכירה גרסה שחוטה של מוריסי הצעיר, וכמו מי שהיה סולן הסמית'ס, גם הוא בחור קצת מתוסבך. מי שגדל על אנשים עם נטיה לפרובלמטיות אמור ללמוד את הלקח להם ולצאת סבבה. מסתבר שזה לא עובד אצל עשר, אבל לנו לא אכפת - כשהוא קם על רגל שמאל אנחנו מקבלים אלבום בכורה קצרצר (35 דקות) ומהורהר שמפוצץ בהשפעות סקא ובריטפופ בעטיפה של קצת אלקטרו. הוא פרץ עם להיט כמו "Headlock" אבל קיבל את הלגיטמציה שלו להישאר בגלל שירים מתוקים כמו "I Love You" והשתפכויות כמו "Satisfied" שרק גורמות לך לחשוב איך עד גיל 23 הוא הספיק לאכול כל כך הרבה חרא מבחורות.  

7. Jamie T - Kings and Queens

על התפר שבין ארקטיק מאנקיז למייק סקינר  

  

אין מה לעשות, השם של מייק סקינר ייזרק בכל פעם שיהיה דיבור על צעיר אינטיליגנטי מאנגליה. ג'יימי טי אמנם לא מושפע ממנו ישירות, אבל יש בו את הערסיות שלו כשהיא עטופה בסאונד של ארקטיק מאנקיז, וזה מספיק כדי לתפוס ממנו. תוסיפו לזה את העובדה שמדובר באלבום השני שלו, שלפרקים מצליח להתעלות על קודמו והאייפוד שלכם מקבל את אחד הקולות החמים והחשובים של השנה. זה לא בדיוק ראפ אבל גם לא לגמרי רוק, ורחוק מלהיות אלקטרוני, אבל יש מצב שזה הדבר הבא. [בואו לקרוא את הביקורת]  

6. George Pringle - Salon des Refuses

תקנו את האלבום כדי שהיא לא תעבוד בחנות בגדים  

  

חוץ מזה שהשם שלה קצת מטופש, ג'ורג'(ינה) פרינגל היא אחת הבחורות המושלמות של השנה. יש לה סקס אפיל כמו של Uffie, למרות שברור שהיא פחות שרלילה, והמוזיקה שלה נשמעת כמו שילוב בין מייק סקינר, הטינייג'רס ו-LCD Soundsystem. ב"We Could Have Been Heroes" היא שרה "את לא צריכה לעבוד ב-HMV/ כשאת כותבת כל כך יפה", וזה נכון - אם הלייבל שלה היה מפפס אותה, סביר להניח שעם הרפרנסים המוזיקליים שלה היא היתה נתקעת באיזו חנות תקליטים, או מקסימום הופכת לאחראית משמרת באמריקן אפרל או אורבן אאוטפיטרס, מה שהיה מעצים את רגשי הנחיתות וחוסר הבטחון העצמי שגם ככה כבר טבועים בה.  

photobucket

 

5. Art Brut - Art Brut vs. Satan

הם לא אירוניה וגם לא רוקנ'רול  

 

אז נכון, האלבום השלישי של ארט ברוט הוא לא הכי מוצלח שלהם, אבל לפחות יש להם פה מטרה כמעט עילאית - להביס את השטן, שמגיע בדמות רוכשי האלבומים למיניהם, שעל פי הצעדים שלהם, בדרך כלל, נקבעים דירוגי המצעדים של אמנים ולהקות, אלה שאר ברוט אף פעם לא ממש הצליחו להתברג אליהם. ככה זה, לא משנה כמה שנון אדי ארגוס וכה חדה הלשון שלו, אף אחד לא יאסוף אותו מהמדף בחנות, יפסחו על האלבום של הלהקה שלו בדרך למדף שעליו ימצאו את קולדפליי ויו-2. בדרך הביתה הם יעברו בצרכניה ויקנו חרדל מגעיל של "קולמנ'ס". יש להם עוד אלבום מעולה מאחת הלהקות הכי טובות שיצאו מהמדינה שלהם בעשור האחרון, אבל אין מה לעשות - לפעמים בריטים פשוט לא מבינים. [לחצו כאן כדי לקרוא את הביקורת]  

4. Peter Doherty - Grace/Wastelands

מוציא הקוק מקוקפיט  

 

כשהוא לא מסומם, במצב רוח מפויס, אפילו מעט כנוע, ולחלוטין נטול פוזה, פיט(ר) דוהרטי הוציא השנה את אלבום הסולו הראשון, חמש שנים לאחר התפרקות הליברטינז ובמקביל לפעילות עם בייבישבמס. דוהרטי הוכיח שהוא לא סתם פרצוף שיפה להדביק על שערים של צהובונים, ושהוא גם הרבה יותר מעבר לפרפורמר שגורם לנערות צעירות וקייט מוס להרגיש שיש להן מסיבה בתחתונים. הוא משורר מרגש, אינלקטואל ברמה מפתיעה עבור מי שלא מכיר את סיפור החיים שלו לעומק, וכמעט לרע הוא הבחור הזה שאתן יכולות לקחת הביתה ולהראות לאמא, אם רק יסתיר את דקירות המחטים והקעקועים שחלקם נעשו במצבים של תודעה מעורפלת. [לחצו כאן כדי לקרוא את הביקורת]  

3. Franz Ferdinand - Tonight: Franz Ferdinand

לבד במערכה ומסתדרים מצוין 

 

לפרנץ פרדיננד יש הרבה אומץ ובטחון עצמי, הן מהבודדות בתוך גל הלהקות שאחראי לתחיית הפוסט-פאנק שהצליחו להשתדרג מאלבום לאלבום, מבלי לאבד לסטות לכיוונים לא להם. אם באלבום הבכורה הם כיסחו בהמנוני רחבות וגיטרות מלודיות, אז בשני הם הפכו את זה למרגש, בעוד שכאן מגיע השיא - זה גם הרבה יותר אינטיליגנטי. פעם היה אפשר להגיד על פרנץ פרדיננד שאפשר למקסס אותם יפה עם דאנס, כשעכשיו, עדיין בצורה קצת רופפת, הם בעצמם חלק מהז'אנר הזה. פתאום, חמש שנים אחרי שהם התפוצצו לנו בפרצוף עם "Take Me Out", הם עזבו את הבית - ליברטינז, מקסימו פארק, פיוצ'רהדס ובלוק פארטי כבר לא חלק מהמשפחה. אבל זה בסדר, כן? במקרים כאלה סבבה להיות יתום. [לחצו כאן כדי לקרוא את הביקורת]  

2. Julian Casablancas - Phrazes For The Young

לך יש הכי הרבה כבוד, רזבלנקס  

 

בשונה מסולני להקות אחרים שיצאו לפרויקט/קריירת סולו, ג'וליאן קזלבלנקס עושה את זה כמו מלך. היו לא פחות מוצלחים ממנו, אבל הוא מקבל עוד נקודות על עצם העובדה שהוא לא באמת היה צריך את זה. איאן בראון הוא מחוסר להקה, פיט דוהרטי מדהים אבל לא מצליח למצות את הפוטנציאל שלו בשום מקום, וג'ון פרושיאנטה עשוי לתקוע הירואין בוריד אם יתבאס, אז מרשים לו הכל.קזבלנקס הוציא את אלבום הסולו הראשון שלו שלוש שנים לאחר שהסטרוקס לא עבדו על שום דבר, בזמן שהוא מדי פעם קפץ להתארח בכל מיני פרויקטים, אז ברור שהיה לו מה להגיד, רק שהפעם זה היה הרבה יותר אישי ממה שהסטרוקס יכולים או צריכים להכיל, הם לא הפלטפורמה לזה. האלבום הזה הוא ניסוי כלים מעולה לקראת האלבום הרביעי של הסטרוקס, שיוקלט ככל הנראה במהלך שנת 2010. [לחצו כאן כדי לקרוא את הביקורת]  

1. The Maccabees - Wall of Arms

 

אין הרבה מילים שיוכלו לתאר את הפער העצום, בגודל של אוקיינוס בערך, שמפריד בין הכיפחיים והשמחה הנערית שהמכביז השפריצו ב"Colour It In", אלבום הבכורה שלהם משנת 2007, לעומת הדכדוך והבגרות של האלבום הנוכחי. זה לא שכל מי שמתבגר נהיה דאונר, אבל צריך להיות מאוד זהירים כדי להצליח להיות מספיק מדוכדכים מבלי ליפול לבור של שיעמום - או שהמילים שלך צריכות להיות הכי מבריקות שאפשר, או שסאונד וביצוע טובים צריכים לפצות על חורים בעלילה. התמזל מזלם של המכביז שיש להם סולן עם קול אלוהי שגם כותב נהדר, ושכלהקה הם מצליחים ליצור צליל מספיק מגובש, ייחודי וחף משאריות של השפעות קודמות, בכדי שניתן יהיה להגדיר את האלבום הזה בתור הדיכאון הכי שמח שתקבלו השנה. [לחצו כאן כדי לקרוא את הביקורת]

הצביעו לאלבומי השנה שלכם

 תוצאות הבחירות שלכם יעלו במשדר סיכום חגיגי בן 3 שעות, בהשתתפות עורכי ערוץ התרבות של nana10,  שישודר ביום חמישי, 31.12.09 החל מהשעה 17:00.

כתבות סיכום שנה ב-nana10

כתבות סיכום שנה נוספות:

סיכום השנה בהיפ הופ חלק ב

סיכום השנה בהיפ הופ א'

ההופעות הטובות של השנה

 הסיכום של אספסוניק

הקליפים של השנה

אלבומי הבכורה של השנה

בלגן בבלקן

שובם של זקני השבט

האלבום המפוספס של השנה

סיכום השנה באלקטרוניקה

photobucket 

 

 

תגובות