מגזין

ציידי הצבאים

Deerhoof היא להקה משוגעת, את זה כולנו ידענו עוד קודם. אבל אחרי ההופעה שלה בבראבי, מתעוררת השאלה : האם שיגעון זה לא הדבר הכי שפוי שניתן לבקש?

מאת אודי ניב. 19-12-2009

תגיות: אודי ניב, הופעות חיות, Deerhoof

ציידי הצבאיםצילום: יחסי ציבור

למילים יש עוצמה. אלא, שבסטואציות מאוד מסוימות, הכוח, המשמעות ואותה עוצמה מדוברת, מתגמדים. מזה יומיים שאני מפשפש באוצר המילים, הדימויים והתיאורים שיש בניסיון למצוא את המילים הנכונות לתאר את החוויה הכמעט רוחנית שאחזה במאות האנשים שהגיעו למועדון הבארבי בכדי לראות את להקת Deerhoof בהופעתה הראשונה בישראל. בפעם הראושנה מזה זמן רב, רק מילה אחת נותרה לתאר את חושי, וגם היא בלעז: ספיצ'לס.

את מופע החימום של להקת קרוסלה פספסתי. חבל. מסקרן לראות מה כוחה של הלהקה כשהיא נמצאת על הבמה ולא כמו בהופעות הרגילות שלה, בהן היא חולקת את חלל המקום יחד עם הקהל שהגיע לראותה. הגעתי בדיוק בזמן כדי להספיק להשיג לעצמי בקבוק בירה ולהתמקם.

לבוש במכנסים ירוקים וחולצה זרחנית, עלה גיטריסט להקת Deerhoof, ג'ון דיטרייך, ראשון לבמה. אקורד שבור במקצב רפטטיבי הניב צלילי דיסטורשיין צורמים ונעימים שבישרו וסימלו על הבאות. בזה אחר זה הצטרפו שאר חברי הלהקה לבמה והוסיפו את הגוון האישי שלהם. בדיוק כמו במוזיקה שהם יוצרים, לכל אחד תפקיד משלו, וכל אחד בדרכו שלו מוסיף עוד שכבת צבע שלכדי עצמה עלולה להראות משעממת מאוד. יחדיו, הם מצליחים להרכיב את אחת הקשתות המגוונות שנראתה עד כה במחוזותינו.

המוזיקה מרגישה במרבית הזמן כמו משהו נע בין התקף אפילפסיה למחלה נוירוטית אחרת. המקצבים נשברים ומתחלפים בממוצע של פעמים לדקה. עם תיאום מושלם בניהם והתאמה מדויקת למוזיקה, ציידי הצבאים רוקדים ונעים על הבמה בתנועות מוזרות. למרות שהם לא מחליפים ביניהם מבטים כמעט בכל המופע, הדיוק שלהם מושלם. כה מושלם עד שנדמה שיש מוח אחד שחושב בשביל ארבעה אנשים בעת ובעונה אחת.

לכאורה, כשמסתכלים על הנגנים ומנסים להפריד את התפקידים של כל אחד מהם, נדמה שכל אחד מהכלים מנגן שיר אחר גמרי. איכשהו, הליינים השבורים שלהם מצליחים להשתלב לכדי מקשה הומוגנית שמצליחה לרתק את הקהל ולשבות אותו בקסמיה. כל אחד מהנגנים יודע במדויק מה תפקידו ומהי מנת חלקו בשיר. איש מהם אינו מנסה להוסיף צלילים נוספים, או להתבלט יותר מהאחר. לשקט ולמינימליסטיות יש תפקיד לא פחות חשוב מאשר הרעש שבא מיד אחריו. השלם גדול מסך חלקיו. וזוהי אולי התובנה הבולטת ביותר בהופעה כולה.

כמו חובטי בייסבול, הצליחה הלהקה מסן פרנסיסקו, להתל בקהל. הקטעים השקטים יותר, מצליחים להעיף אותך לאוויר, הרועשים שבאים כשניות אחריהם - חובטים בך למרחקים. סאטומי מצוזאקי, סולנית הלהקה, מביאה לבמה את כל מה שמצפים ממנה ויותר. יפנית קטנטנה ושובבה, מלאת אנרגיה ואמביציה. היא אולי איננה זמרת מדהימה. יש אף יאמרו שהיא אינה זמרת כלל. אבל זה לא משנה. גם ברגעי הזיוף הבולטים ביותר שלה (גרסת הכיסוי שבצעו לשיר All Tomorrows Party) ההגשה והקול הילדותיים שלה, יחד עם עיבוד משכנע וסוחף, מצליחים להשאיר את התמונה המלאה שווה לכל עין, אוזן וכיס. גרג סונייר, מתופף הלהקה ואחד משני מייסדיה, הוא ללא ספק אחד המתופפים הוירטואוזים והטובים שראיתי מימיי בהופעה. הוא לא רק מכה בתוף בעזרת ידיו ורגליו, אלא מעביר את התחושות שלו בעזרת כל אברי גופו, בעזרת מערכת התופים המינימליסטית שלו. דייטריך, הביא עמו סאונד גיטרות מדהים, ריפים מיוחדים והמון המון צבע. כך גם אד רודריגז, הגיטריסט הנוסף של הלהקה. מעבר להתמקצעות של כל אחד על הכלי המסורתי שלו, לאורך כל הערב (שעה ורבע אם נרצה לדייק) החליפו חברי הלהקה תפקידים וכלים.

בשנים האחרונות, קיבל הקהל הישראלי לא מעט מחמאות על היותו קהל חם ואוהב. בהופעה הנוכחית, לא רק שענה על כל המחמאות שהורגל לקבל, הוא אף שידרג עצמו בקומץ מעריצים שהתמקם בקדמת הבמה והביא עמו שלטים בצורות של בובות צבעוניות. לא רק אותי זה ריגש, גם את הלהקה, שהודתה להם באופן אישי ומיקמה את אחד השלטים שהוכנו על מערכת התופים. במשך כל זמן ההופעה, בכל פעם שהבטתי סביבי, ראיתי מאות אנשים מחייכים. תחושת אופוריה עטפה את המקום. זמזומים, ריקודים, ומחיאות כפיים סוערות הצליחו לשכנע את הלהקה לחזור לשלושה הדרנים, שהסתיימו גם הם במחיאות כפיים סוערות. כל כך סוערות, שאני די סבור שאם הלהקה הייתה מוכנה להתחיל את המופע מהתחלתו, רובו של הקהל היה נשאר.

גם לנרנג'ה, חברת ההפקות שהביאה כמה וכמה הופעות משובחות השנה לארצנו הקטנטונת, מגיעה מילה טובה, ורצוי שהיא תושמע בקולי קולות, לפחות כמו שעשתה הלהקה פעמיים במהלך הערב עצמו.

Deerhoof היא הלהקה הכי מיוחדת שראיתי השנה בהופעה. להקה שעולה לבמה בארץ זרה (ועוד בפעם הראשונה שלה באותה הטריטוריה) ללא רשימת שירים, להקה שחצי מהמילים לא מובנות מאליו אבל כולם עושים תנועות שפתיים בקהל, להקה שמרבית הקהל שבא לראות אותה לא שולט בכל היצירות שלה אבל עדיין משתף פעולה ומחבק באהדה גדולה, להקה שהאזנה ביתית רצופה בת שעה שלה היא אינה משימה קלה לכולם, מצליחה בכל זאת לרתק את הקהל כולו למשך כל ההופעה כולה.

ממש רגע לפני סיום השנה הלועזית, (לפחות עבורי) Deerhoof הצליחה לעקוף את Why? ולהיות ההופעה המיובאת הטובה של השנה. כן ירבו!

 

תגובות