מגזין

אצלנו בכפר טמרה

במסגרת שבוע זכויות האדם התקיימה התערוכה "ילדים מציירים זכויות אדם". עדית אזולאי ואחרים הצפינו לגליל הרחוק בכדי להביא את התערוכה להפנינג "רפלקטור" בתל אביב

מאת עדית אזולאי. 17-12-2009
אצלנו בכפר טמרהתמונות מהתערוכה

השבוע נסעתי לטמרה שבגליל התחתון, חמישה קילומטרים משפרעם. נסעתי לטמרה בשביל לאסוף ציורים. בכיכר השעון המוקפת בתי עסק שונים פגשנו את סאלים דיאב, צייר ופסל תושב המקום, והמשכנו איתו לביתו. הדרך לביתו של סאלים עוברת ברחוב הראשי הרצוף כיכרות, לכל כיכר סמל משלה ופסל אחר שמעטר אותה.

טמרה נכבשה במלחמת העצמאות מידי הכוחות הסורים ובמהלך השנים הפקיעה ישראל חלק מהשטחים החקלאיים של תושבי טמרה לטובת הקמת יישובים יהודיים. 28,100 תושבים מתגוררים בטמרה והיא מדורגת במקום השני מתוך עשר בדירוג החברתי כלכלי. על פי נתוני הלמ"ס השכר הממוצע לשכירים בשנת 2007 עמד על 3,686 ש"ח לחודש, כ-4,000 שקלים פחות מהממוצע הארצי. רק מחצית מתלמידי כיתות יב' בטמרה זכאים לבגרות.

הגעתי לביתו של סאלים, בית חדש, עמוס בציורים, שהוא ואישתו הטריה עברו לגור בו לפני מספר חודשים. הסתכלנו על אחד הציורים שתלויים על הקיר: גוונים של כחול אופטימי עד כדי בחילה, בין משיכות הצבע מופיעות-מציצות המילים Stop killing me. בתקופת מלחמת לבנון השנייה נסע סאלים ליצור בברלין. הוא מספר על התקופה הזאת כתקופה של שיחרור ופריחה, ובכל זאת הוא משתמש במילה "גולה" כשהוא מדבר על ברלין. סאלים, כאמור, הוא צייר ופסל בוגר מכללת אורנים. עבודותיו הוצגו בגלריות של בני שני הלאומים, והוא מגדיר את עצמו כאמן פוליטי. כיום הוא עובד בעמותת איבדאע, עמותת האמנים הערבים בארץ, שמטרתה ליצור קשרים עם אמנים פלסטינאים ולקדם שיתופי פעולה בין יוצרים משני צידי החומה. סאלים מאמין בכוחה של אמנות להביא לשינויים חברתיים וליצור שפה משותפת בין זרים.

הגעתי לבית של סאלים בשביל לאסוף ציורים. במסגרת שבוע זכויות-האדם שחל בשבוע שעבר התקיימה בסכנין התערוכה "ילדים מציירים זכויות אדם", שתמונות ממנה אתם רואים כאן. התערוכה היא חלק מפרוייקט חינוכי ייחודי של האגודה לזכויות האזרח, שמשתתפים בו מאות תלמידים ומורים מבתי ספר בכל רחבי הארץ, ומטרתו המרכזית היא חינוך לזכויות-אדם ותפקידן בחברה. השנה השתתפו בתחרות ילדים וילדות מ-20 בתי ספר, מתוכם 15 בתי-ספר ערביים; מכל כיתה שהשתתפה בפרוייקט נבחר ציור אחד. ירדנו לסטודיו של סאלים לראות את ציורי הילדים.

רישום פחם על קנווס לכד את עינינו מיידית: שלוש דמויות אדם, דמעות גדולות זולגות מעיניהן. ברגע הזה הרגשתי צמרמורת, הבנתי שזאת לא עוד פגישת עבודה בנושא אמנות. זה משהו שמגיע מהבטן. העבודות האחרות היו רוויות בצבעים חזקים, מושכות את המתבונן להסתכל לתוכן עוד. שני ילדים יושבים ליד שולחן ערוך, אחד מהם קשור לכיסא בלי יכולת לאכול. הזכות למזון. רקע ירוק בוהק ובצד בצד בית הרוס. הזכות לבית. ציור אחר נעשה בעיפרון דק, יש בו סצינת מלחמה עם טנקים, נשק, חיילים ואזרחים, לכל אחד מהם כתם בצבע אדום. הזכות לשלום. ויש גם הזכות למשפחה והזכות לחופש וגם הזכות הגדולה מכולן - הזכות לחיות. ההרגשה היא שלכל ציור יש את הנקודה הקטנה הזאת שנוגעת, שמסובבת קצת את הלב בגעגוע לעולם המושגים המאוד ברורים וצלולים של ילדותנו, לפני שגילינו שהפוליטיקה העולמית עוטפת את המושגים האלה בנייר צלופן מרשרש שבתוכו אין כלום.

סאלים הוא העומד בראש הפרוייקט המרתק הזה, והוא מספר שהבחירה בציור כאפיק הפעילות מעניקה לילדים הזדמנות לבטא באופן חופשי את אשר על ליבם בכל הקשור לזכויות אדם כפי שהם מבינים. ציורי הילדים משקפים את רצונותיהם, מאווייהם, כמו גם את הלבטים שלהם, קשייהם וחלומותיהם. חזרנו אני ואחרים מטמרה עם הציורים, מרוגשים מאוד, נלהבים להראות אותם לכל מי שנקרה בדרכנו. את הציורים האלה ועוד רבים אחרים יהיה אפשר לראות בין ה-17 ל-19 בדצמבר בסטודיו זיגוטה (סטודיו לתיאטרון בתנועה שהקימו נתלי שילמן ומרינה בלטוב בשנת 2005), ברחוב סלמה 46 בתל-אביב, במסגרת "רפלקטור" - הפנינג בן שלושה ימים של אמנות, הופעות ומוזיקה.

נס גדול היה פה - סטודיו זיגוטה מציג מיני-פסטיבל של שלושה לילות עמוסי אירועי תרבות

תגובות