מגזין

סרטים שרואים משם - Pusher Trilogy

אסף בן-קרת חזר לאחר למעלה משש שעות צפיה בטרילוגיית סמים דוברת דנית בשם Pusher, והסרט התיעודי Gambler שמלווה את הפקתה. רשמים מקופנהגן

מאת אסף בן-קרת. 14-12-2009

תגיות: סרטים שרואים משם, קולנוע

סרטים שרואים משם - Pusher Trilogy

"סרטים שרואים משם" הוא טור שיבקר כל שבוע סרטי קולנוע שלא הוקרנו באופן מסחרי בבתי הקולנוע בארץ, והגיעו ישירות ל- DVD. נתייחס אל סרטים חדשים וישנים כאחד, ונשתדל לחשוף בפני הקוראים סרטים מעניינים ששווה לצפות בהם. 

בשביל כבוד צריך לעבוד. לעבוד קשה. כתיבת שורות אלו מתייחסת לצפייה בת למעלה מחמש שעות של טרילוגיית סמים דוברת דנית בשם Pusher. אפשר אפילו להגיד שלמעשה שש וחצי שעות של צפייה בסרטים דוברי דנית, עקב הסרט התיעודי Gambler, שמתלווה אל הסרט הראשון ומגולל בפני הצופים את הפקת שני הסרטים הנוספים בסדרה. הבמאי המוכשר שעומד מאחוריה הוא ניקולס וינדיג רפן, שעל סרטו האחרון ודובר האנגלית "ברונסון" נכתב במדור זה לפני מספר שבועות.

שלושת הסרטים הללו הם טרילוגיית סמים המתרחשת בקופנהגן. בניגוד למיתוס הזוהר והסקסי של סמים בקולנוע בכלל ובקולנוע האמריקאי בפרט, הסרט הזה נע לקיצוניות השנייה. כל הסטריאוטיפים המשויכים בדרך כלל אל עולם הסמים נעדרים כאן - החומר לא ממש איכותי, הטריפים זוועתיים, העסקאות, אם הן בכלל יוצאות לפועל, מפוקפקות ביותר, הסוחרים לא יודעים לעשות עסקים וגיבורי הסרטים שלנו כל כך עלובי נפש שהם אפילו לא יודעים אפילו ליהנות מ"ההטבות" שהסם מציע. וינדיג רפן לוקח אותנו הצופים אל עולם ריאליסטי לחלוטין, נטול זוהר או יוקרה, מעופש, מנוון, מזוהם ובעיקר אכזרי. קופנהגן אינה עיר תיירותית ומסבירת פנים, אלא חור נידח ואפרורי, מנוכר וכעור, מלא בטיפוסים מפוקפקים. גיבורי הסרטים שלנו הם דגי רקק, סוחרי רחוב ומשתמשים עלובים, פושעים זוטרים, הם אפילו לא אינטליגנטיים או מושכים כלל.

הסרט הראשון מתרכז בפרנק, סוחר הרואין זוטר אשר מפקשש בענק עסקת סמים, נדפק על ידי  הסוחרים האחרים, נתפס ומשוחרר על ידי המשטרה. בנוסף, הוא מקבל יומיים בלבד מהבוס הגדול והסרבי מילו כדי להחזיר את הכסף שאיבד, לפני שילך לישון עם הדגים. לפרנק יש חברה זונה שהוא מתייחס אליה כאילו היתה חיה, ועוד חבר בשם טוני, שאמור לעזור לו בעסקאות אך מתגלה ככישלון חרוץ עוד יותר ממנו. פרנק עובר מספר מדורי גיהינום, לרוב באשמתו בלבד. הדרך שלו לתחתית נראית קרובה מתמיד.

Pusher הראשון הפך להצלחה מסחררת בדנמרק. זהו סרט הביכורים של רפן. העולם שברא בסרט הזה הוא חיזיון מתעתע. מעולם לא נראה סרט סמים כל כך אמיתי ונטול פוזה. נכון, הדנים הביאו בעשור הקודם את סרטי הדוגמה (Dogma) שעיקרם היה ריאליזם בוטה, והתרחקות מאמצעי מבע וקולנוע מלאכותיים כגון תאורה, צילום, איפור, פסקול וכדומה. במידה זו Pusher מתרחק מהכללים הכה נוקשים של האסכולה הזו, על מנת למתוח את גבולותיה לעולם עשיר יותר, עמוס באמצעים קולנועיים שסרטי דוגמה לא הרשו לעצמם, והוא יצר במו ידיו מעין סגנון קולנועי חדש, אישי עם שפה וקודים משלו. מרבית השחקנים בסרט הזה אינם שחקנים מקצועיים אלא אנשים מהרחוב, שעברו אודישנים קצרים ומצאו עצמם משחקים תפקידים דומים לאלו אותם הם חיים במציאות. רפן שם לב להרבה ניואנסים קטנים, מתאר בפירוט את העולם הרגשי של הדמויות ומתעכב רבות על פעולותיהן האלימות. סגנון הבימוי מחוספס, כמעט תיעודי לעתים ובעיקר קר ונטול רגש. הוא תמיד עומד מהצד וצופה בגיבוריו עוברים חוויות נוראיות. הוא לא שופט אותם, לא מגנה אותם, לא מנמק תמיד את המניעים שלהם, הוא אפילו לא מחבב את הדמויות האלו במיוחד. 

הסרט השני בטרילוגיה With Blood On My Hands נעשה כשמונה שנים אחרי הראשון, בהחלט פרק זמן ארוך ומשמעותי. הסיבה לכך נעוצה בעובדה שאחרי הסרט הראשון הפך רפן שם חם בארצו וביים שם סרט נוסף בשם Bleeder ב-1999. גם הוא סרט חברתי, אלים וריאליסטי שזכה להכרה מכובדת. בשנת 2003 רפן ביים לראשונה את סרט דובר אנגלית, Fear X, בארצות הברית עם ג'ון טורטורו ("בארטון פינק", "ביג ליבובסקי") בתפקיד הראשי. הסרט הפך כישלון נוראי, הפסיד המון כסף, שלח את היוצר שלו לבלוק יצירתי למשך כמה שנים, ולחובות כספיים עמם לא יכול היה להתמודד. הדרך היחידה לצאת מהבוץ היתה להפיק סרט המשך ל-Pusher המצליח. התהליך הזה היה קשה לכשעצמו. ראשית, גיוס הכספים התברר כמשימה קשה במיוחד לאחר שמרבית המשקיעים הרימו ידיים מראש כששמעו את השם וינדיג רפן. שנית, מבחינה יצירתית הוא היה תקוע זמן רב ולא הצליח לכתוב. שלישית, הליהוק היה קשה ובעייתי. בגלל שמרבית השחקנים אינם מקצועיים היה קשה מאוד ללמד אותם את העבודה וזהו קצה הקרחון בלבד. את כל המתואר בפסקה זאת ניתן למצוא בסרט התיעודי המרתק Gambler שמצורף לסרט הראשון ובו אנו לומדים לפרטי פרטים על דרך החתחתים שרפן נאלץ לעבור כדי להפיק את שני הסרטים האחרונים בסדרה. הצפייה ב-Gambler מומלצת לא פחות מהצפייה בטרילוגיה עצמה!

Pusher II עוסק בדמותו של טוני, חברו הלוזר והלא-יוצלח של פרנק מהסרט הראשון. בתחילת הסרט טוני משתחרר מהכלא. החלום שלו הוא לחזור למוטב. החלום מתנפץ במהירות כאשר הוא נפגש עם אביו, ברון סמים ידוע בעל מוניטין מפואר, שבז לבנו, מתגרה ומתעלל בו. טוני זקוק לכסף ונאלץ לחזור ולסחור בסמים על מנת למצוא את הדרך החוצה. גם הוא מפקשש עסקת סמים ונכנס עמוק מאוד לבוץ במטרה להחזיר את הכסף הרב שאיבד ובאותה הזדמנות גם את כבודו העצמי. בסרט הראשון פרנק היה בריון מטומטם. טוני הוא רק מטומטם, ראש קש של ממש. דווקא הקטעים בסרט בהם הוא נאבק בחלומו לחזור למוטב הם החלק המעניין והרגשי (אך לא מרגש) של הסרט. המציאות הנוראית בה הוא נמצא לא משאירה לו הרבה ברירות.

Pusher III עוסק במילו, המאפיונר והסוחר הסרבי שעושה את המוות לפרנק וטוני בשני הסרטים הקודמים. הוא גנגסטר כבד, מבוגר מהם, בוגר מהם בהרבה, מנוסה יותר, כריש יותר, אלים יותר, חכם יותר, מאופק יותר וכמובן גם פסיכופט לא קטן. הסרט עוסק ביממה אחת, לחוצה ביותר בחייו. עסקת סמים שאמורה היתה להתרחש מתפקששת, אלא שהפעם במקום משלוח הרואין מילו נתקע עם משלוח כדורי אקסטזי ולא ברור לו מה לעשות איתם, עליו להיות נוכח במפגש לנרקומנים בגמילה, ומעל כל אלו בתו חוגגת באותו יום את הולדתה ה-25 והוא צריך לבשל ארוחה מפוארת לעשרות אנשים ולהעניק לבתו את תשומת הלב אותה היא מבקשת. הבת שלו, מסתבר, ירשה מאביה את המוח הקרימינלי והיא מתגלה כקלפטע לא קטנה כלל. מילו כורע תחת העומס וקרוב מאוד לעבור התמוטטות עצבים. ברור לכולם כי זה לא הולך להיגמר בטוב.

שלושת הסרטים הללו משתמשים פעמים רבות באותם מוטיבים: צילום אקספוזיציה בתחילת הסרט של כל הדמויות בצילום קלוז אפ, כאשר אנו צופים בצללית בלבד, פניהם מוחשכות מול המצלמה. הרקע הוא שיר הנושא של הסרט, נעימת גיטרות שמתנפצות בדיסטורשנים. הצילום בסרט נעשה בעיקר מעל הכתף, ועל כן המצלמה לעתים רועדת בדיוק כמו עולמם של הדמויות. סצנות של התרחשות אירועים מצולמת תמיד בעדשה רחבה על מנת לקלוט את הפרטים הקטנים ביותר של כל מה שמתרחש בתוך הפריים, בעוד שיש צילומי קלוז אפ רבים המדגישים את המצב הרגשי של הדמויות. בכל הסרטים יש לא מעט דמויות משנה וניצבים, אך הם מהווים רקע בלבד. רפן נכנס עמוק לתוך הקישקעס של הגיבורים שלו ועושה בהם שמות.

מוטיב מאוד מעניין שמופיע בכל הסרטים הוא הסוף. בשני הסרטים הראשונים אין סוף בכלל. יש רצף אירועים דרמטי ביותר, מגיע קליימקס מסוים, אך לא לכל בעיה או קונפליקט יש פתרון. בשני הסרטים הללו, ברגעים מאוד לא צפויים הבמאי חותך את הצילום ועובר לכתוביות הסיום. בכך הוא בעצם משאיר בצופים תחושה של תימהון, של תם ולא נשלם. זהו מהלך מסוכן אך גם מאוד מעניין ומרחיק לכת. בעצם פעולת החיתוך של סוף הסרט רפן דן את הגיבורים שלו להמשך החיים בזבל, להתפלש בתוך החרא שבישלו לעצמם. כמו בחיים, ולא כמו בקולנוע, החיים ממשיכים הלאה ולא משנה באיזו דרך. בסוף הסרט השלישי, שהוא אגב הטוב והשלם מבין השלושה, חוזר מילו הביתה בשעות הזריחה הביתה. הוא עייף, עומד להתמוטט, אבל היום הכה ארוך כבר מאחוריו. הוא עומד על שפת בריכה ריקה בחצר דומם לחלוטין. תחושה של חוסר נוחות ואיום עומדת באוויר. הסרט נגמר, אך זה בהחלט לא הסוף, ולכשיגיע הסוף, טוב בכל מקרה הוא לא הולך להיות.

שלושת הסרטים הללו עושים עבודה קולנועית מאוד טובה, כמעט חדשנית. ברגעים החלשים שלהם חלקם נמתחים קצת יותר מדי, על מנת לבנות יותר לעומק את הרקע של הדמויות, בשני הסרטים הראשונים הקצב לעתים איטי עד שהוא מתפרץ ומתגבר בפתאומיות ובאלימות. הסרטים האלו לא קשים לצפייה, כל עוד אתם עומדים במחסום השפה הדנית, מכשול לא פשוט כלל לכשעצמו. הסרטים של רפן פסימיים מאוד, מחוספסים מאוד, אלימים (אם כי לא מגרדים את מפלס האלימות העצום של בסרטו האחרון "ברונסון") אך הם תמיד מרתקים ולא דומים לשום דבר אחר שראיתם. זוהי טרילוגיה למיטיבי לכת, לפריקים של קולנוע כעבדכם הנאמן. אם אתם נמנים בקבוצה זו של זן נכחד כדאי מאוד שלא לוותר על הצפייה בטרילוגיית Pusher.

Pusher Triology: Pusher I - 1996 , Pusher II: With Blood On My Hands - 2004, Pusher III: I'm The Angel of Death - 2005. במאי: ניקולס וינדיג רפן.

תגובות

  • תודה

    אחלה ביקורת.נבנתי לקרוא,תודה

    יוסי, 14-12-2009 21:30