מגזין

סימפטיה לג'ק

יאיר יונה במכתב פתוח לגיטריסט האמריקני ג'ק רוז (Jack Rose), שמת בסוף השבוע האחרון, בגיל 38

מאת יאיר יונה. 09-12-2009

תגיות: Jack Rose

סימפטיה לג'ק

אהלן ג'ק.

אני כותב לך עכשיו מתל אביב, השעה 22:15 והיה לי יום ממש מעפן.התעוררתי בבוקר ומיהרתי לצאת מהבית כדי לתפוס את קו 129, שעובר פעם בעשרים דקות ושווה לתפוס אותו כי הוא עושה סיבוב קצר יותר עד שהוא מגיע לעבודה שלי.הגעתי למשרד, התעסקתי בעניינים שלי, כמו כל שיר בלוז ישן שמתחיל במישהו שמתעורר בבוקר ומתעסק בעניינים שלו.אחרי כמה שעות במשרד, קיבלתי מייל ששאל אם קיבלתי את הבשורות הטרגיות לבוקר הזה ובגוף המייל נכתב שאתה מת. התקף לב בגיל 38. לא פשוט.

הייתי הרוס. אחר כך המשיך היום עם צרות היום יום. כמו אותו שיר בלוז ישן .מעולם לא הייתי במיסיסיפי, אבל אלה שהיו שם אמרו לי שככה באמת נראה הבלוז. אז אני חושב שאפשר לומר שאתה היית הסיבה לבלוז הראשון האמיתי בחיי. לא בלוז של סולמות ומשולש אקורדים, עם מהלכים רגילים. בלוז אמיתי. שורשי. מהלב. מלא בוויסקי. מלא בסיגריות. בלוז טום וויטס כזה. בלוז של מיסיסיפי פרד מקדואל. בלוז של ג'ק רוז.

לפני שלוש שנים, נסעתי עם רוקפור להקליט באולפני אבי רואד. הם זכו בתחרות. יום קודם הסתובבתי באיזור פיקדילי וראיתי מודעה שאתה מנגן. לא הכרתי אותך, אבל ידעתי שאתה נחשב למשהו גדול.אחרי 12 שעות באבי רואד, הלכתי בערב לראות הופעה שלך. אני זוכר היטב את ההופעה הזו. אני מקווה שגם אתה. בהתחלה עלה Igantz המצוין עם כל הלופים שלו. אני זוכר שהלכתי למלתחה להפקיד את המעיל שלי, ונתתי לך אותו כי חשבתי שאתה מלתחיסט.רק אחרי שעלית לבמה הבנתי שאתה בעצם ג'ק רוז. אני זוכר שהתחלת את ההופעה עם הסלייד האקוסטית והוצאת ממנה נשמות תועות שהסתובבו בחלל החדר, שהלכו לאיבוד באירופה הישנה של לפני 300 שנה וחיפשו דרך מפלט. ואתה סחטת את המיתרים האלה, ורוח הקודש ריחפה שם מלמעלה. אני זוכר את הרגעים האלה, שכל מה שידעתי (שוב) הוכח כלא נכון.אחרי זה לקחת את ה-6 מיתרים וניגנת קטע של פאהי, כך אמרת. אני לא ידעתי מי זה פאהי. אבל ידעתי שאני צריך פאהי בחיים שלי. לגמתי עוד מהוויסקי שלי והמשכתי לבהות בך, כמו ילד בן 8 שרואה בחלון את השכנים שלו מזדיינים. ידעתי שאני לא צריך לבהות. וגם פחדתי. אבל לא יכולתי להסיר את העיניים שלי ממך. איש גדול, מזוקן, עם שיער ארוך שלא היה צריך שום צומת דרכים ושום מפגשים עם השטן כדי לזכות בכשרון, כדי לדעת מה זה בלוז אמיתי.

אחר כך נטלת שוב את הסלייד וניגנת ראגה של 20 דקות, או לפחות כך זה נראה. בשליש הראשון של הקטע, 40 האנשים שהיו בקהל עוד היו שם, בשני שליש חציים עזבו. בשליש האחרון, נשארתי אני וכמה משוגעים. היה שם עיוורון טוטאלי בחדר, היו שם התנגשויות של אמיתות ושל צבעים, והיה שם את הסאונד הרפיטטיבי של גרוב שנתמך על ידי שני מיתרים מכוונים על D. אני כבר ידעתי מי זה ברט ג'אנש ותפסתי מעצמי גיטריסט. בסוף הראגה הזו, לא ידעתי יותר כלום. כל התודעה שלי הושלכה לפח, כל התפיסה שלי על מוזיקה הלכה קפוט.יצאתי מהחדר הזה סהרורי. היאיר שנכנס הוא לא היאיר שיצא משם. הרגשתי כאילו המתים קמו לתחייה ונכנסו לי באצבעות. וחשבתי שגם אני בלוז. טעיתי. למחרת הלכתי לחנות גיטרות, אחת מני רבים, וקניתי לעצמי דוברו. אני זוכר שהחלטתי באותו הרגע, ש-Fuck על הכל, מעכשיו אני בבלוז. עובר לקפה שחור. מעשן יותר מדי, מנגן ומחכה שזה יקרה לי. שהמלנכוליה הקשה תיפול עלי, שהאמת תכה בי. שאני אבין מה זה. שהציניות תעלם לגמרי. שלא אהיה לבן יותר, שלא אהיה אשכנזי במשקפים. שאני אהיה הדבר האמיתי.

אתה מבין ג'ק, חשבתי שסממנים של בלוז הם הבלוז. טעיתי. כשחזרתי הביתה קנו לי מתנה את האלבום הראשון שלך, שיצא ב'טקילה סאנרייז' במהדורה מוגבלת. אני זוכר את המחט יורדת על הויניל 180 גרם, והצלילים הראשונים של Levee נכנסים. ה-Open G הכובש הזה, שלא משאיר מקום להתבלבל, שהוא רלוונטי בתל אביב של 2006 כמו שהוא רלוונטי ל-Fishtown של 1925, שלוקח את הלב שלי ומעלה אותו לעולה על מזבח, תמורת איזה דיל שלא ייצא לפועל לעולם עם אלוהים, שבו אני מוותר על חטאיי ובתמורה מקבל את הכשרון ואת הבלוז. טעיתי.אני זוכר שכמה ימים אחר כך קניתי גם את האלבום הראשון של גלן ג'ונס. והמפגש הזה עם שניכם הזכיר לי את אותו היום שבו קניתי את האלבום הראשון של ברט ג'אנש ושל ג'קסון סי פראנק, היום שבו השתנו חיי. אני זוכר שחרשתי את התקליט שלך ג'ק. הקשבתי לו בריפיט, ולא הבנתי. ניסיתי להבין את המציאות הסיזיפית שגורמת לקטע כמו Revolt להשמע כפי שהוא נשמע. איך עמדת בתחתית ההר וניסית להרים את האבן הגדולה הזו, שליחות גדולה של ממשיך הדרך, מחייה הז'אנר, ודחפת ודחפת ועשית מזה קריירה. בלוזיסט שעוד בחייו קיבל הכרה שהוא גדול. זה כנראה ענין פוסט מודרניסטי. חשבתי שאם החיים שלי מעורפלים ומלאי סתירות, זה ממש כמו אבן גדולה שדוחפים במעלה ההר. טעיתי.

אחרי שנתיים מצאתי את עצמי עם כמה אלבומים שלך על המדף, שתי גיטרות סלייד ודוברו שיושבת בארון ומחכה שיגאלו אותה. אני זוכר את היום באולפן, שבו הקלטנו את הסלייד. כשאני ורונן הטכנאי הקשבנו לטייק כושל של Sympathy וזה לא היה זה. אני זוכר שהתעקשתי לנסות שוב ושוב ועצמתי עיניים ג'ק, וחשבתי עלייך שותה ג'ק דניאלס, כי שני אלו הם הרי המוטיבים של הקטע. וניסיתי לדחוק את העבודה מהראש, וניסיתי ליצור וואקום שבו רק אתה והוויסקי השקרן הזה מתקיימים ביקום שלי. וחשבתי שהצלחתי להפטר מהציניות. וטעיתי.

ואני זוכר שאמרת עלי ש This guy really know how to play guitar. ואני זוכר ג'ק, ששלושה ימים לא הצלחתי להוריד את החיוך מהפנים. וניסיתי, תאמין לי שניסיתי. הבלוז לא עובד עם אנשים חייכנים, בגלל זה אני טועה כל הזמן. חוטף כאפה, מחייך, וממשיך הלאה. הלוואי ויכולתי להתמסר לכאב ולהכנס ולחפור בו. אבל אני כבר לא יכול. פעם הצלחתי, זה היה כשהייתי חייל. היום זה כבר לא עובד אצלי יותר, המנגנון נשחק. נשארו חיוכי ציניות מסריחים שאין בהם אמת, אין בהם התפרקות.מישהו פעם הציע לי לצרוח לתוך ארון סגור, הוא אמר שזה משחרר. חייכתי. זה היה חיוך ציני. הבלוז שוב התרחק ממני. שוב טעיתי. ואני זוכר ששלחתי את הדיסק שלי לגיטריסטים שאני כל כך אוהב, וגלן ג'ונס שיבח אותי. אתה מבין ג'ק? גלן. שלצידך היה הסיבה לכך שהבנתי שאני לא באמת חייב לשיר ואני יכול רק לשתוק ולנגן בגיטרה שלי. ואני זוכר ששלחתי לגרג וויקס שני עותקים. אחד היה לך. עד היום אני לא יודע אם קיבלת את הדיסק, כי גרג אמר שאתה לא ממש בנאדם של מיילים. זה לא היה משנה בכל מקרה, לא חיכיתי שתגיב. רק רציתי שתראה כמה אתה קריטי בחיים שלי, ושהקדשתי לך שיר. טעיתי. ואני משקר עכשיו. רציתי שתגיב. רציתי שתשמע את התלמיד שלך, מגיע לקו הגמר ומוציא אלבום שאנשים אומרים עליו דברים טובים.

ואני זוכר איך לפני כמה חודשים גלן כתב לי שאתה והוא עובדים יחד על דיוידי וידעתי ש 2010 תהיה שנה מדהימה. אלבום חדש, דיוידי חדש, אלבום חדש של גלן שרק עכשיו יצא. ידעתי שזו תהיה ה-שנה בשביל השפעות. ותכננתי ג'ק, תכננתי להביא אותך לארץ. ותכננתי להציע לך לעשות טור משותף. שני שמנמנים עם זקן. ואז ראיתי שהתגלחת. תכננתי שתבוא, ואני אקח אותך לאכול חומוס ולכותל המערבי, ולהופעה בלבונטין ובאוגנדה ושאחר כך תחזור ל-Fishtown ותספר לכולם כמה שתל אביב זו עיר מדהימה, ולמרות שהיו רק 15 איש בהופעות המשותפות שלנו בארץ, זה היה כל כך שווה לנסוע.

ואז קמתי בבוקר הקריר הזה, וכמעט פספסתי את קו 129 ואז שמעתי שאתה מת. ושלחתי מיילים לכולם. לגלן, לאריק מ Immune, למארק מ Boweavil, ל Dom מ The Great Pop Supplment - שתכנן ששנינו נוציא 7" ביחד באותו חודש ולא ידעתי את נפשי מרוב אושר. ועכשיו כולם יהיו בלוויה שלך ומישהו ינגן את Revolt, ואני אשאר בארץ כמו הילד המנודה שכל החברים שלו מהכיתה הלכו לקניון והוא נשאר בבית. ואז אני ארגיש ג'ק, אז אני ארגיש את הבלוז. כי בסופו של דבר, הלבד הזה, זה הבלוז האמיתי. והמוות שלך, תופר את כל העסק הזה יחד ועושה את הבלוז שלי אותנטי.

עכשיו אני כבר בוגר. עכשיו אני יודע. זו כבר בטוח לא טעות.

יהי זכרך ברוך, איש גדול.

יאיר

 Synpathy for the Jack - Yair Yona

הטור נלקח מ- Small Town Romance - הבלוג של יאיר יונה

***למיספייס של ג'ק רוז

 

תגובות

  • אחלה כתבה! יפה

    אני חושב שבלוז זה מצב נפשי ולא משהו שאפשר להיכנס אליו ברור שאם תשב כל יום ותשתה וויסקי תגיע לזה, אבל אתה לא באמת רוצה להיות במקום הזה בדיוק כמו שהיה מאוד מגניב להיות הנדריקס או מוריסון, אבל השאלה אם באמת רוצים למות בגיל 27? אבל אחלה כתבה

    דן, 09-12-2009 15:03

  • כתבה מעולה

    yoni, 09-12-2009 23:39

  • מרגש...

    eden, 10-12-2009 00:41