מגזין

סיכום העשור - כתבה מס' 17

רוני פיאלקוב ("Wannabeats") בוחר את אלבומי העשור שלו

מאת רוני פיאלקוב (Wannabeats). 24-12-2009

תגיות: Jay Z, Outkast, Amy Winehouse, Jamie Lidell, MIA, Kid Koala, Erykah Badu, Mark Ronson, Kinny, Kanye West, Richard X, Daft Punk, Girl Talk, NERD, Easy Star All-Stars, Hexstatic, Moloko, Kylie Auldist

עשרים ואחד אלבומי העשור שלי. בסדר אקראי. בלי אינדי ובלי רוק.

 

Kanye West - College Dropout - 2004

 


Photobucket

  

ונפתח בקניה. לפני שנשיא ארה"ב קרא לו ג'אקאסס, לפני שהאגו שלו התפוצץ לכל עבר ולפני שהוכרז כדג הומו, לפני שהמגלומניה ינקה ממנו את כל הסול ולפני שהפך לאחד הסלבריטאים הגדולים בעולם, היה קניה ווסט רק מפיק היפ-הופ מוכשר ביותר, עם שאיפות בשמיים ותסכול גדול על כך שלא נותנים לו לעשות ראפ. את כל התסכול הזה ואת כל הכשרון הענק שלו הוציא ווסט באלבום הבכורה שלו כאמ.סי, אחד מאלבומי ההיפ-הופ הגדולים ביותר אי פעם. עם "College Dropout" הוא קבע טרנד וסאונד חדש להיפ-הופ, פלואו חדש-ישן לראפ וסימן ההיכר שלו, הסימפול בפיצ' גבוה של הווקאלז מקלאסיקות סול ישנות, הפך לפריט חובה אצל כל ראפר בעולם. כל כך הרבה שירים מעולים יש באלבום הזה. חלקם, כמו "Jesus Walks", הפכו ללהיטי ענק וחלקם, כמו "Two Words" ו-"Slow Jamz", נשארו "רק" שירים מצויינים. שיתופי הפעולה עם מוס דף, טוויסטא, טאליב קוואלי והשאר עובדים נהדר והכל פשוט שופע ביצירתיות, מקוריות, אולדסקול וייב והמון המון סול וגרוב שבאים מהמקום הכי נכון. המילים של קניה חזקות וישירות, ראפ של תוכחה ומבט מפוכח על השקרים, הזיופים, הרמאות וחוסר השוויון מסביבו. "College Dropout" הוא באמת אלבום מופתי. חבל שקניה עצמו, במו קנייהיותו, ועם המוסיקה המעפנה שיצר בהמשך, הרס את כל החשק להקשיב לזה שוב.

 

Kanye West - Through The Wire

 

 

Richard X - Presents His X-Factor - 2003

 


Photobucket

 

אחת התופעות היותר מעניינות שצצו בעשור האחרון היתה המאש-אפ, האקט של מעיכת הווקאלז של שיר אחד עם האינסטרומנטל של טרק אחר ויצירת שיר חדש, והאלבום הזה הוא ללא ספק אחת מאבני הדרך הראשונות והחשובות ביותר בז'אנר. ריצ'רד אקס, גם ככה אחד מהחלוצים הבולטים בתחום, הצליח כאן להמציא את המאש-אפ (שבקושי הומצא עדיין) מחדש, בכך שלמעשה הפיק קטעים חדשים לחלוטין, בהם עדיין שרים שיר אחד על מוסיקה של שיר אחר, אבל בעצם אין כמעט שימוש בחומרים המקוריים והכל מופק מחדש ביחד, כך שהסאונד נהיה הרבה יותר קוהרנטי וגם כמובן יותר עדכני. אקס מצליח לשלב בהפקה המעולה שלו סאונדים וביטים חדשניים מסונתזים ומלוכלכים, עם הרבה הרבה פופ מסורתי ולמעשה לתפקד כחלוץ של עוד ז'אנר חדש לאותם הימים, הבאסטארד-פופ. תוסיפו לכל העירבוביה הזאת גם שיתופי פעולה עם זמרים גדולים מתקופות ועולמות מוסיקלים שונים, כמו קליס, ג'ארוויס קוקר, צ'אקה קאן והשוגאבייבס, המון אהבה ללהיטי הניו וויב והסינת' פופ של האייטיז ובעיקר שירים מעולים שמורכבים מלהיטים ענקיים מאש'ד-אפ עם להיטים אחרים, וקיבלתם חתיכת מאסטרפיס של אלבום.

 

Richard X feat Kelis - Finest Dreams

  

 

Jamie Lidell - Multiply - 2005

 


Photobucket

 

ג'יימי לידל היה מוסיקאי טיפוסי של הלייבל וורפ, בסיס האם של "מוסיקת הריקודים האינטילגנטית" של שנות ה-90: אלקטרוני ביותר, ניסיוני, מבולגן וטכנואידי. הוא הוציא אלבום כחצי מצמד הטכנו-פאנק סופרקוליידר בסוף שנות התשעים ואלבום סולו ראשון עם הרבה IDM בשנת 2000. אבל חמש שנים אחר כך, הוא נולד מחדש כזמר סול לבנבן ויצר מוסיקה שונה לחלוטין ממה שעשה קודם. "Multiply" נמצא למעשה על צומת דרכים, בין לידל האלקטרונאי ללידל זמר הנשמה של האלבום שהגיע אחריו, "Jim", שהוקלט כולו על כלים חיים. ב"Multiply" מצליח לידל, לא מעט בזכות המפיק והזמר Mocky שהיה שותף להפקת האלבום, לשלב שירי סול טהור עם קטעים אלקטרונים לחלוטין, כשחלק מהקטעים הם, איכשהו, שניהם ביחד. השילוב בין הפאנק והסול לביטים ולסיקוונסרים עובד כאן פשוט מצוין. לידל מצא דרך חדשה לחדש ושומעים עליו שהוא נהנה מאד. השירים הם כולם קטצ'יים מאד, רובם לא עוזבים אותך לרגע מהשמיעה הראשונה והאלבום כולו מצליח גם לעשות נעים, גם לתת קצת בראש, גם להישאר פופי וכיפי וגם ולהיות רענן ומעניין כל הזמן. ב-"Multiply" התחיל לידל למעשה מתקפה של זמרי סול לבנים וחלשלושים כמוהו שמתרגשת עלינו בימים אלה במלוא כוחה, עם זמרים כמו מאייר הות'ורן ודניאל מריוות'ר, טרנד שכנראה שעוד נשמע ממנו רבות גם בעשור הבא.

  

Jamie Lidell - Multiply

 

 

Kid Koala - Carpal Tunnel Syndrome - 2000

 


Photobucket

 

ילד הפלא הקנדי-סיני מוונקובר, אריק סאן, אולי עובד על פטיפונים ומיקסר, אבל הוא ממש לא רק סקרצ'ר. תחת השם קיד קואלה הוא המציא למעשה עולם חדש בתוך ז'אנר הטרנטייבליזם, בכך שהפך את הציוד של הדי ג'יי לכלי נגינה בפני עצמו. קואלה לקח את הסקרצ' צעד אחד קדימה וממש ניגן עם הסקרצ'ים ושינויי הפיצ' המשוגעים שלו, בטכניקות שהמציא בעצמו, על גבי שניים, שלושה וגם ארבעה פטיפונים. אלבום הבכורה של הקואלה, שיצא, איך לא, בלייבל נינג'ה טיון של אבירי הסימפולים קולדאקט, הוא מסע פסיכוטי דרך קולאז' של סימפולים של כל דבר אפשרי כמעט, על גבי מוסיקה שנפרשת מג'אז ובלוז ועד לקאנטרי ומוסיקת מעליות. ממרחק של כמעט עשר שנים זה נשמע  אולי מעט טריוויאלי, אבל כשהוא יצא היה  "Carpal Tunnel Syndrome" יצירה מרתקת, חדשנית ומיוחדת. וגם עכשיו, בהאזנה חוזרת, זה אלבום מוטרף לגמרי, עם חוש הומור חכם שמציץ מכל פינה, שאפשר לחפור בו עוד ועוד וליהנות יחד עם קיד קואלה מהשטויות הנהדרות  שלו.

  

Kid Koala - Fender Bender 

 

 

Mark Ronson - Version - 2007

 


Photobucket

 

אני עדיין זוכר את הלילה הזה בברזילי עם די-ג'יי די קיי בינואר 2006, ואת הרגע שבו הוא ניגן גרסת כיסוי פאנקית, סופר-כיפית ותסלחו לי על הביטוי, מגניבה בטירוף, ל"Just", השיר המדהים והדיכאוני להחריד של רדיוהד. ברור שהדבר הראשון שעשיתי כשחזרתי הביתה בבוקר היה לנסות ולברר מה לעזאזל שמעתי שם, וככה גיליתי על הפרויקט המעולה הזה של מארק רונסון. אחרי הסינגל הזה יצא גם קאבר פאנקי ל-"Toxic" של בריטני ולקח עוד שנה עד שיצא האלבום המלא, שכולו גרסאות כיסוי מלאות פאן ושמו בהתאם: "Version". רונסון הבריטי-ניו יורקר מנצח על הרכב מלא ועשיר, בו הכי בולטים הם ההורן סקשן, הנשפנים, שנותנים לאלבום את הסאונד המחוספס הזה שלו. יחד הם עושים גרסאות כיסוי לשירים, חלקם ישנים יותר (סמית'ס, דה ג'אם) ורובם עדכניים (קאסאביאן, קייזר צ'יפס), מוכרים או מוכרים פחות, ונותנים לכולם עיבוד שמערבב היפ-הופ, פאנק, פופ ורוק לגרוב אחד של גוד טיימז. עם רשימת אורחים מכובדת שכוללת את איימי ווינהאוס, לילי אלן וסנטיגולד האלבום ניפק כמה להיטים גדולים מאד, מכר מעולה ומיקם את רונסון כאחד מהמפיקים המוסיקליים המוצלחים והחשובים ביותר בעשור, השגריר הרשמי של סצינת הגרוב העולמית.

 

Mark Ronson - Just 

 

  

N*E*R*D - In Search Of... - 2001

 


Photobucket

 

 

צ'אד הוגו ופארל וויליאמס, הלא הם הנפטונז, היו כבר בתחילת העשור מהמפיקים הגדולים ביותר של ההיפ-הופ והפופ, אחרי שהפיקו להיטים לכו-לם, החל מג'יי זי ועד לג'אסטין טימברלייק. יחד עם חבר הילדות שלהם שאי, הם השתמשו בN.E.R.D- כפרויקט הצד שלהם בו יוכלו לבטא צדדים אחרים באישיותם המוסיקלית, לחזור לשורשים, וכמו שפארל הגדיר את זה - להתחבר לצד ה-DC/AC שלהם. ב-"...In Search Of" הם יוצרים, בעיקר על כלים חיים, שילוב מושלם של רוק גיטרות ודיסטורשן עם היפ-הופ בועט וקפיצי, באלבום שאין בו שיר אחד מיותר וכולו אנרגיות, גוד טיימז וקטעים מעולים מהתחלה ועד הסוף. ויש פה לא רק גיטרות מעורבבות עם היפ-הופ אה-לה ביסטי בויז פחות צעקניים. יש גם אר נ' בי ולא מעט פופיות, יש מלודיות שכתובות היטב, יש גם טקסטים מוצלחים, לפעמים מרגשים, לא פעם ציניים ולרוב נוטפי זימה, ובעיקר יש את קול הפלסטו הבולט וההגשה המעולה של פארל וויליאמס, הבחור הכי מאגניב בסביבה (במלעיל, נכון לשנת 2002). מכל זה, בהפקה המשופשפת, המוקפדת והמרעננת של הנפטונז יוצא אלבום פנטסטי וכיפי לאללה, עם שירים בעלי מקדם התמכרות גבוה. תענוג אחד גדול.

 

N.E.R.D. - Rock Star (Explicit)

 

Easy Star All-Stars - Dub Side of the Moon - 2003

 


Photobucket

 

אלבומי קאברים הם ממש לא המצאה חדשה, לא אלבומים בהם מבחר אמנים עושים הומאז' לזמר, זמרת או להקה ולא אלבומים בהם הרכב אחד עושה קאברים למוסיקאים השונים שהשפיעו עליו. אבל אלבום אחד שכולו חידוש, בדיוק מושלם ובז'אנר שונה לחלוטין, לאלבום אחר מתחילתו ועד סופו, זה כבר משהו אחר. האמת שאיזי סטאר אול-סטארז לא עשו את זה ראשונים וגם לא בפעם הראשונה לפינק פלויד. ב-2001 יצא אלבום שנקרא "Rebuild The Wall" בו נעשה כל האלבום "The Wall" בקאנטרי ובלוגראס. אבל האול-סטארז הלכו על זה עד הסוף ובהשקעה מדהימה, ויצרו גרסת רגאיי ודאב לאחד מאלבומי המופת הגדולים ביותר אי פעם, שמצליחה לתת לקלאסיקה חיים חדשים, עם עיבוד שלוקח אותו למחוזות אחרים לחלוטין מהמקור תוך שהוא נשאר נאמן לו בדיוק כל הזמן. כזה הוא הקסם של המלודיות הטובות ביותר, שהן נשמעות ועובדות נהדר בכל עיבוד וסגנון שמנגנים אותן, והפסיכדליה והשירים של פינק פלויד נשמעים פשוט נהדר בהפקה המעולה של איזי סטאר ונבחרת הראסטאפרייז (חלקם אגדות רגאיי) שלהם. האלבום הזה נשמע מעולה, הוא מעניין, חכם, עמוק וממסטל ואני אישית נהנה ממנו הרבה יותר מאשר מהמקור.

 

Easy Star All Star - Money

 

Kylie Auldist - Just Say - 2008

 


Photobucket

 

עם כל הכבוד הרב לזמרות הענקיות שרון ג'ונס, אליס ראסל וכמובן איימי וויינהאוס, ליבי שייך כולו לקיילי אולדיסט. האוסטרלית ממוצא סמואי היא פרח נדיר, כישרון וקול שמגיעים רק פעם בהרבה שנים. משהו בשירה שלה לוקח אותך איתה, משהו מנחם, משהו מלטף ונוגע הכי עמוק שאפשר. אלבום הבכורה של אולדיסט, בו מנגנים הרכב הניו-פאנק המעולה הבמבוז (גם הם אוסטרלים), הופק על ידי לאנס פרגוסון, הגיטריסט הסופר מוכשר של ההרכב והוא רצוף כולו פנינים של שירים שנפרשים על התחום שבין הסול לפאנק. גם כשהבמבוז מביאים אותה בפאנק מחוספס וגם כשהם הולכים על סול שקט ומשכר, הלחנים תמיד בולטים כצד הכי חזק של "Just Say". יש בהם מלודיות מהפנטות והוקים שנתפסים חזק באוזניים והעיבודים של פרגוסון הם פשוט יוצאים מן הכלל. איכשהו יש לשירים האלה נטייה להשתרש עמוק יותר ויותר ולהיות יפים יותר בכל האזנה. עכשיו, אחרי שהוציאה גם אלבום שני (נפלא, ברור), אך עדיין לא פרצה לתודעת ההמונים, מתחיל להיראות למרבה הצער שקיילי תשאר פינה של קסם ליודעי דבר. אבל זה לא משנה. האלבום הזה הוא אחד האלבומים הטובים ביותר של השנים האחרונות ואולי רק ממרחק של שנים מעכשיו יזכה להערכה שמגיעה לו.

 

Kylie Auldist - No Use 

 

 

Outkast - The Love Below/Speakerboxxx - 2003

 


Photobucket

 

בעשור מלא תהפוכות ובלבול בעולם המוסיקה, הצליחו אאוטקאסט ליצור את אחד האלבומים שכנראה כמעט כולם יסכימו על גדולתו ועל מקומו כאחד מהאלבומים החשובים והטובים ביותר של העשור. האלבום עליו נשפכו אינספור תשבחות וסופרלטיבים ושנקרא לפעמים "האלבום הלבן של הראפ", הוא בעצם שני אלבומי סולו של שני החצאים שהם אאוטקאסט, שבמהלך גאוני המשיכו להתקיים כהרכב מתפקד אך למעשה התפצלו לשני אלבומים שונים ונפרדים, בהם כל אחד מהם יכול ללכת עם הטעם שלו עד הסוף, לפתח אותו ולשחק איתו. אז נכון, זה החצי של אנדרה 3000, "The Love Below", שאחראי על החדשנות והגאונות המוסיקלית ועל הקטעים היותר מעניינים של האלבום, כשהוא בעצם ממש לא אלבום היפ-הופ תקני ומלא בפאנק, ג'אז וסול שמכניסים להיפ-הופ הרבה חיות, צבעים וכיף. אבל גם החצי של ביג בוי, "Speakerboxxx", הצד הגנגסטא והכבד יותר של האלבום הכפול, עשוי מעולה ואוצר בתוכו הרבה להיטי ראפ ואר נ' בי שמנים ומפנקים. אבל למה בכלל להתחשבן? זה השילוב במודל השלם-גדול-מסך-חלקיו שעושה את האלבום הזה כל כך מושלם וחד-פעמי. זה וכל הלהיטים הענקיים, אחד מהם, "Hey Ya!" המדבק, בהחלט מועמד לשיר העשור.

 

OutKast Featuring Sleepy Brown - The Way You Move

 

 

Bugz In The Attic - Back In The Doghouse - 2006

 


Photobucket

 

 

אולי לא ידעתם, אבל אי שם בנבכי תתי הז'אנרים של האלקטרוניקה של העשור האחרון פרחו להם סוג אחר של ביטים. ביטים שקמו על חורבותיהם של ה-UK Garage, הברייקביט, הביגביט והדראם נ' בייס (שבעצם לא מת, אלא רק תפס לו מקום משל עצמו בסצינה משל עצמו ולא זז משם), ששילבו מקצבים שבורים מתוחכמים שמתכתבים עם אפרוביט יחד עם אלקטרוניקה חדשה, סול וגרוב פאנקי, אלקטרו אייטיזי, פופ ולפעמים גם היפ-הופ. קראו לזה ברוקן ביטס, ומי שהיו אחראים לאחוז גדול מהמוסיקה שיצאה בז'אנר וללא כל ספק הרכב הדגל של העולם הזה, הם נבחרת האול-סטארז שהיא באגז אין דה אטיק. שמונה (בבסיס בכל מקרה) מפיקים מווסט לונדון, כל אחד מפיק מוכשר ביותר בפני עצמו, עבדו ביחד והפיקו רמיקסים לרבים וטובים כמו Zero 7,Nittin Sawhney, 4Hero ואחרים במשך עשר שנים שלמות עד ליציאת אלבום הבכורה שלהם. יש כאן כמה שירים שבולטים מעל האחרים, כמו "Move Aside" ו"Booty La La", אבל האלבום כולו אחיד ברמתו הגבוה, בפאנק האלקטרוני והשבור המשובח שלו ובגרוב שנשפך לכל עבר. הבאגז והאלבום המלא הראשון והיחיד שלהם אולי עברו מתחת לרדאר של המיינסטרים ושל סצינת הקלאבינג העולמית, אבל מדובר באלבום מעולה, שמייצג בכבוד את אחד הז'אנרים בו קרו הדברים המעניינים ביותר בעשור האחרון.

 

Bugz In The Attic - Move Aside 

 

 

Girl Talk - Feed The Animals - 2008

 


Photobucket

 

בעשור המטורף הזה התרגלנו לחיים בפס הרחב, לצריכה של יותר ויותר אינפורמציה יותר ויותר מהר, לעבודה מהבית ומסביב לשעון. כמה טוב שגרג גיליס הביא את המולטי טאסקינג גם לעולם המוסיקה. יש הרי ג'יגות של מוסיקה שהורדנו רק בחודש האחרון, אז זה לא קצת מיושן לשמוע כל טרק וטרק בנפרד? לסמפל שיר אחד בשיר אחר זה נחמד ומאש-אפ זה אחלה, אבל למה לא לקחת את זה עוד צעד קדימה? למה רק שני שירים? למה לא לזרוק 20 או 30 קטעים שונים ולמעוך את כולם ביחד בטרק אחד? גירל טוק הוא הקולדקאט של דור ה-ADHD. בסך הכל גיליס משתמש באלבום ביותר מ-300 שירים (שעל הזכות לסמפל אותם הוא לא שילם לאף אחד) ומצליח ליצור מהכל סאונד משלו וקטעים חדשים לחלוטין. ב-"Feed The Animals" גירל טוק מחבר בקלילות בין ז'אנרים ותקופות, הוא זורק פנימה מה שבא לו: קלאסיקות, יציאות, להיטים חדשים, רוק, דיסקו, אייטיז, אר נ' בי, מטאל, פאנק, אלקטרו ועוד ועוד, על זה הוא מדביק מלא ראפ מאולדסקול ועד לדרטי סאות' ועם הכל ביחד הוא מרים מסיבה בועטת שלא מפסיקה לרגע. זה אלבום שמייצג נהדר את מצב התרבות והמוסיקה של שנות ה-2000 דרך קתרזיס אחד גדול של עולם המוסיקה הפופולרית לדורותיה.

 

Girl Talk - Play Your Part (Pt. 1)

 

 

Erykah Badu - Worldwide Underground - 2003

 


Photobucket

 

מצחיק שאחד מהאלבומים הטובים והיפים ביותר של העשור, למרות שהוא מתארך מעל לשישים דקות, בכלל לא מוחשב כאלבום אלא כאי.פי, לפעמים אפילו כסוג של מיקסטייפ. באמת לא ממש אלבום רגיל וגם לא בדיוק אלבום טיפוסי של באדו, "Worldwide Underground" הוא ג'אם פאנקי, סקסי, מתוק וארוך ארוך, בו מתמכרת אחת הדיוות הגדולות של ימינו לגרוב העמוק של האולדסקול אר נ' בי. עם קטעים מקוריים, קאברים והומאז'ים לקלאסיקות של בובי בירד, דה סיקוונס וקווין לאטיפה, אריקה מפליגה אל הימים הטובים והישנים,Back In The Day, אל האר נ' בי הפופי והפאנקי ואל הברייקס של ימי ראשית ההיפ-הופ, המוסיקה שבקעה מהרדיו-טייפים ברחוב בזמן שהיא שיחקה דאבל דאצ' עם חברות שלה על המדרכה ב-Hood בדאלאס. העניין כאן הוא לא מילים עמוקות ולא לחנים מתוחכמים, אלא הוייב, הגרוב והבאס הפאנקי שלא מרפים לאורך כל האלבום. זאת לא יצירה מופתית, פורצת דרך או קובעת טרנדים, וגם להיטים של ממש לא בדיוק יצאו מכאן, אבל זהו בהחלט אחד האלבומים הכי כיפים והכי גרוביים של העשור, שעשוי טוב ומורכב משירים מעולים אחד אחד. כזה שהמוסיקה בו כל כך חמה, עוטפת ומתקתקה, אך גם פשוטה, לא מתחכמת ובאווירה לא מחייבת, שגם בעוד עשורים רבים תמיד יהיה כיף לחזור אליו ולהתג'מג'ם בהנאה רבה.

 

Erykah Badu - Woo

 

 

Daft Punk - Discovery - 2001

 


Photobucket

 

דאנס דאנס דאנס. הנוסחא באלבום המעולה הזה פשוטה: מסמפלים קטעים פאנקיים ונשכחים משנות השבעים והשמונים, מוסיפים ביט ארבע על ארבע, הרבה סינתסייזרים והמון ווקודרים, מתבלים באפקטים ודיסטורשן ומכניסים את הכל ללופ שחוזר על עצמו וחוזר על עצמו. אה, ועושים את הכל בהפקה מדהימה ואיכות בלתי מתפשרת. התוצאה: דיסקאברי, אלבום עם גרוב אימתני ששואב מהאוס וטכנו אבל כולו פופ שמח וממכר. יש כאן טרקים חזקים כמו "Face to Face" ו"Digital Love", יש את "One More Time" הלהיט הענק (המעצבן), וגם בלדות רובוטיות כמו "Something About Us" וכמובן את השיר המעולה "Harder, Better, Faster, Stronger" שעלה לגדולה אמיתית רק אחרי שסומפל על ידי קניה ווסט. בדיסקאברי דאפט פאנק עיצבו סופית את הסאונד שלהם, הסאונד של החיתוכים המסונתזים, ההאוס והפופ, הפאנק והFאנק ומיקמו את עצמם כצמד ענקים, מהגדולים ביותר של עולם האלקטרוניקה כולו, העומדים בראש סצינה פורחת של מוסיקת דאנס שמגיעה מצרפת. דיסקאברי הכתיב את הקצב להמשך העשור ובלעדיו לא היו ג'אסטיס, דיג'יטליזם, סימיאן מובייל דיסקו, כל אמני הלייבל אד באנגר, אחד הבולטים והחשובים באלקטרוניקה של השנים האחרונות ושאר חבריהם, משתלטים על העולם עם הטכנו-פופ המתוחכם והחתוך, המנוסר והמרביץ ששרף את רחבות האנדרגראונד של שנות ה-2000.

 

Daft Punk - Harder, Better, Faster, Stronger

 

 

Jay Z - The Black Album - 2003

 


Photobucket

 

איזה להיטים. "99 Problems", "Lucifer", "Encore", "Dirt off Your Shoulders", והרשימה רק נמשכת. ג'יי זי של אחרי "Blueprint" היה גם ככה אחד הראפרים הגדולים והמוערכים ביותר, ולאלבום האולפן השמיני שלו הוא גייס את המפיקים הכי הכי טובים שהרבה כסף יכול לקנות כמו קניה ווסט, הנפטונז, ריק רובין וטימבאלאנד, שיפיקו לו כל אחד טרק אחד (כמעט). כשכל אחד מהאנשים המוכשרים האלה מנפק את הטרק הכי טוב שיש לו, וג'יי זי בשיא כושרו, עם הפלואו החלק והראפ המושחז שלו (וההגייה הברורה והנכונה), לא נשאר מקום לטעויות וזאת נוסחא מנצחת שבאמת מנצחת. איכשהו, למרות הקולאז' של המפיקים השונים והאינסטרומנטלז שמסמפלים גם סול ישן, גם היפ-הופ ורגאיי, גם פאנק וגם פופ (מדונה!), יש לאלבום פיל קוהרנטי ומאד ברור משלו. ג'יגה עושה את העבודה שלו מעולה טרק אחרי טרק, השירים מצוינים כולם והאווירה היא אפית, גדולה מהחיים, של יצירה חד-פעמית. האלבום השחור באמת בכלל הוכרז כאלבום הפרישה של ג'יי זי, מה שלא הפריע לו להוציא מאז עוד הרבה אלבומים, אבל זה לא עושה את האלבום הזה פחות מונומנטלי או את הביטים העצומים שבו פחות מבריקים.

 

Jay Z - 99 Problems

 

 

Moloko - Statues - 2002

 


Photobucket

 

פופ מושלם. רויזין מרפי המשגעת המוכשרת והסקסית יחד עם שותפה ובן זוגה מארק בריידון, יצרו כאן את כמה משירי הפופ הטובים של העשור ובכלל, עם מוסיקליות תוססת ומלאה וגרוב דיסקו משובח ביותר. הליריקס כתובים טוב מאד וההפקה של בריידון מאלפת, השירים תמיד מתפתחים עוד ועוד, תמיד שומרים על מומנטום ועל זרימה. בולטים בעיקר הם "Cannot Contain This" המדהים ו"Forever More" העצום עצום עצום, אבל יש כאן עוד כמה שירים טובים מאד (אוקי, וגם שניים שאפשר היה לוותר עליהם). הלוואי שכל האלבומים שמכוונים לפופ היו, כמו מולוקו ב"Statues", מנסים לתת קרדיט למאזין שלהם ולהציע לו, בנוסף לדבר הזה שיש למוסיקת פופ שגורם לכולנו לאהוב אותה כל כך, גם ערך מוסיקלי אמיתי. פעם זה היה מובן מאליו ועם הזמן זה נעלם לחלוטין, עד שפופ הפכה למילה נרדפת לרדוד, סינתטי, חסר נשמה, פשוט ונמוך. מולוקו היו מהיחידים בסביבה בעשור האחרון שעשו את זה טיפה אחרת, ורויזין מרפי, כפרה עליה, המשיכה וממשיכה בקריירת הסולו שלה בדיוק באותו הכיוון.

 

Moloko - Forever More

 

 

Amy Winehouse - Back To Black - 2006

 


Photobucket

 

מה עוד כבר אפשר לומר על איימי וויינהאוס? אולי זמרת העשור וללא ספק אחד הדברים הגדולים ביותר שקרו בנוטיז במוסיקה, שערורייה מהלכת, מלכת הצהובונים, אלכוהוליסטית ונרקומנית חסרת שליטה עצמית, וויינהאוס היא לגמרי אחד האייקונים הגדולים של התקופה. אבל בניגוד לרוב הסלבריטאים החלולים של ימינו, את ווינהאוס באמת יש סיבה להעריץ - זמרת בחסד שיודעת לכתוב שירים מאלפים עם מילים חדות ואישיות. ווינהאוס, בהפקתם המושחזת של סאלאם רמי ושל המולטי אינסטרומנטליסט בעל מגע הזהב מארק רונסון, מגישה כאן אלבום מופתי שכולו החייאה מחדש של הסול והסאונד העצוב-מתוק של מו-טאון מהפיפטיז והסיקסטיז. יש כאן להיטי ענק, ביניהם "ריהאב", מועמד חזק לשיר העשור, ועוד שירים נהדרים רבים ועל הכל מנצח קולה העשיר, השביר, המוזר והמדהים של איימי. "Back To Black" היה הצלחה ענקית בכל העולם ותרם המון לפריחתו של כל ז'אנר הניו-פאנק והרטרו-סול של השנים האחרונות. זה אלבום שימצא בטופ של כל רשימת סיכומי עשור ויוזכר בטח גם בסיכומי המאה.

 

Amy Winehouse - You Know I'm No Good

 

 

M.I.A. - Arular  - 2005

 


Photobucket

 

 

עוד אחת מהנשים הבולטות במוסיקה בעשור הזה, מיה ארולפראגאסאם הלונדונית, בת למשפחת פליטים סרי-לנקית, היא תוצר מובהק של המילניום החדש, מוסיקלית ובכלל. בעולם שהולך ומתערבב עם עצמו, כשמאות מיליוני אנשים מהעולם השלישי כולו זורמים למערב, הגלובליזציה מגיעה לכל חור נידח והאינטרנט מקטין מרחקים עצומים למרחק לחיצה על עכבר, מישהי כמו M.I.A. היתה חייבת לבוא ולבטא את כל זה במוסיקה. אל ביטים חדשים, אלקטרוניים ומלוכלכים, M.I.A. מצרפת השפעות וסימפולים מז'אנרים מוסיקליים של כל הפאבלות והסלאמז של העולם. מהביילה פאנק של ריו עד לגריים של לונדון, מהדאנסהול של ג'מייקה עד לבהאנגרה של פאנג'אב, הכל הולך ב"Arular", הכל נשפך לתבשיל המטונף והמעולה הזה ומתערבב ביחד. יכול להיות ש-M.I.A. היא לא זמרת ענקית, ואולי היא בכלל לא כשרון כזה גדול, אז מה? M.I.A. היתה האישה הנכונה במקום ובזמן הנכונים, ו"גאלאנג" היה אחד הטרקים האלה, שמהשניה הראשונה ששמעת אותו ידעת שמשהו חדש וגדול קורה. יחד עם עוד להיטים כמו "Fire Fire" ו"Bucky Done Gun", האלבום הזה כולו מבעבע ורותח מוייב של פאנק מזוהם ומשובח והיה אחת מאבני היסוד החשובות ביותר של הסאונד הזה, שעכשיו ב-2009 נמצא בכל מקום.

 

M.I.A. -  Galang 

 

 

Hexstatic - Rewind - 2000

 


Photobucket

 

הקסטטיק הם בעצם שיתוף הפעולה של קולדקאט, בעלי הלייבל האגדי נינג'ה טיון ואחד הצמדים החשובים והגדולים ביותר אי פעם בעולם הברייקס והאלקטרוניקה בכלל, עם המעצבים הגרפים רוברט פפרל ומיילס ויסמן, בפרויקט שכולו מולטימדיה וניסיוניות, אלקטרו ואלקטרוניקה. האלבום יצא על שני דיסקים, אחד אודיו ואחד וידיאו, כשכל הקטעים נוצרו מלכתחילה כיצירה אודיו-ויזואלית אחת, בה רואים בקליפ את הקטעים מהם סומפלה המוסיקה בתיאום מושלם. הקסטטיק הקדימו את זמנם בשנים רבות, ורק עכשיו בסוף העשור, הופך עניין התקלוט של המוסיקה יחד עם ויז'ואלז שמתאימים לה ומגיבים אליה בסנכרון לדבר נפוץ יותר ויותר. אבל המוסיקה של הקסטטיק עומדת יפה מאד בזכות עצמה, גם בלי כל הטררם הויזואלי. מדובר באלקטרו במיטבו, לפני שעולם ההאוס והקלאבינג השתלט על הז'אנר והשחית אותו עד תום. ברייקס פאנקיים, אינסוף סאונדים של משחקי הוידיאו הראשונים, או מכשירי פקס, מחיאות כף ממוחשבות ובאסים מסונתזים, לחנים אינסטרומנטלים חכמים שנבנים ומתפתחים ומלודיות מעולות, הכל בוייב של האלקטרו-הופ של תחילת האייטיז, מתערבלים להם ביחד תחת ידי האשף של קולדקאט ליצירת מופת של אלקטרוניקה ו-IDM .Rewind הוא הומאז' ענק לתמימות של ימיהם הראשונים של המחשבים, לפאקמן, לפרוגר, לטומי (זוכרים את זה?), לזמנים בהם העתיד נראה רובוטי וקסום, כשמסך של 16 צבעים היה פלא טכנולוגי, וההארד דיסק היה בגודל 1 מגהביט, לפני שהאלקטרוניקה השתלטה על חיינו והאינטרנט הטביע אותנו באינפורמציה אינסופית.

 

Hexstatic - Bass Invader

 

 

Prefuse 73 - One Word Exinguisher - 2003

 


Photobucket

 

סקוט הרן האובר-מוכשר היה אחד האמנים הפוריים ביותר בעשור הזה, בו הוציא המון מוסיקה מאד מגוונת תחת שמות ושיתופי פעולה רבים. תחת המוניקר פריפיוז 73 הביא הרן את החיבור בין האלקטרוניקה להיפ-הופ לשיא ויצר עולם משלו בו IDM, צ'ילאאוט וטכנו פוגשים את הביטים והסימפולים של ההיפ-הופ. כמו באלבום הקודם שלו, ממשיך פריפיוז לחתוך את הראפ שהוא מסמפל דק דק ולהקפיץ אותו לכל הכיוונים, בדרך כלל עד שאי אפשר להבין ממנו מילה. אל זה מתלווים ביטים של היפ-הופ ומלודיות אלקטרוניות סינתטיות מלאות גרוב ותמיד מאד יפות. לפעמים הוא עושה את זה עדין ורך יותר ולפעמים הוא בהחלט עושה דווקא, כשההפקה שלו מתחרפנת לחלוטין ומגליצ'ה לכל עבר, בעוד הביט השמן והקבוע שומר תמיד את הטירוף של הניסיוניות של ה-IDM שלו במסגרת. הדרך החדשנית והמיוחדת שבה הוא מצליח לשלב בין כל העולמות האלה, הרעננות של הסאונד, המלודיות המעולות וחוש ההומור שבו, שמים את "One Word Extinguisher" ברשימת אלבומי האלקטרוניקה הגדולים של כל הזמנים. ועכשיו דלגו שש שנים קדימה ותמצאו אותנו כאן ועכשיו, עם דור חדש של מפיקים מוכשרים כמו פול וויט, האדסון מוהוק ואחרים, שהולכים בדרך שפרץ להם פריפיוז 73 כשגם הם משחקים במרחב המרתק שבין האלקטרוניקה להיפ-הופ ומעבירים אותנו אל העתיד והעשור הבא במוסיקה.

 

Prefuse 73 - One Word Extinguisher

 

 

Raphael Saadiq - The Way I See It - 2008


Photobucket

 

זה בהחלט יכול להיראות די עצוב שהרבה מהמוסיקה הכי טובה של העשור הזה נוצרה ממיחזור של חומרים ישנים יותר, בין אם בסימפול, במאש-אפ, בקאבר או ברטרו, והדיון על מדוע זה קרה והאם אין למוסיקה עוד לאן להתפתח הוא לא לכאן ועכשיו. האלבום הזה בכל מקרה, לא מכוון לחדש שום דבר במוצהר והולך על חזרה הישר אחורה אל שורשי האר נ' בי, אל הפיפטיז והסיקסטיז והבלדות המתוקות והאופטימיות שלהם. רפאל סאאדיק, מיוצרי האר נ' בי המוכשרים ביותר של ימינו, זנח כאן את ההפקה הדיגיטלית ואת הביטים של אלבומיו הקודמים (המעולים, דרך אגב), לטובת הרכב חי לחלוטין שמנסה להיות הכי אותנטי לסאונד המקורי של הימים ההם. כל השירים ב"The Way I See It" הם קצרים ופשוטים והאלבום נע בין הנעים והרך לפאנקיות והכיף הטהור של להיטי מו-טאון הגדולים. הלחנים של סאאדיק בנויים נכון והדוק, המלודיות תמיד יפות, בזמן שסקסיות בניחוח אולדסקול מרחפת מלמעלה והקול העדין והגבוה שלו מוביל את הכל באלגנטיות מופתית. קלאסיקה מודרנית תרתי משמע.

 

Raphael Saadiq - Staying In Love

  

 

Kinny - Idle Forest of Chit Chat - 2009

 


Photobucket

 

ככה לסיום, נציג אחד קטן וצנוע מהשנה האחרונה של העשור. האלבום הנהדר הזה יצא כמעט בלי שאיש ישים לב וחבל, כי הוא כולו חגיגה של אחלה של גרוב. רשימת המפיקים שתרמו קטעים לאלבום נראית כמו רשימת אול סטארז של עולם הניו-ג'אז, הסול והגרוב של העשור האחרון: Tm Juke ,Nostalgia 77 ,Diesler ,The Quantic Soul Orchestra ו-Hint, מפיקים מוסיקלים מחוננים אחד אחד, שהיו מהכוחות הבולטים שיצרו והזיזו את עולם הגרוב בעשור האחרון (ושאם הרשימה הזו היתה טיפה יותר מורחבת, היה לכל אחד מהם לפחות אלבום אחד בתוכה), ולוקחים את זה כל אחד למקומות טיפה אחרים, אל הסול, אל הביטים, אל הפאנק, אל הלטיני או אל האלקטרוניקה. הם כולם חוברים כאן אל קיני, זמרת בהחלט מוכשרת, עם קול מאד נעים והגשה מצוינת, בלי מניירות ווקאליות, בלי הגזמות, בלי פומפוזיות אבל כן עם עומק ומלא סול. האמת שלא נעים להגיד, אבל למרות כל זאת קיני יוצאת החוליה החלשה ביותר באלבום הבכורה של עצמה. אולי בעתיד היא עוד תצליח לייצר או להתמקד בדבר הזה שחסר לה. אבל גם אם יכלה להיות לה קצת כריזמה, עדיין מדובר כאן בשירים חזקים מאד עם הגשה טובה מאד, באלבום שגם אם שומעים אותו מאות פעמים אף פעם לא נמאס ממנו והוא תמיד ממלא את האוויר במשהו טוב וחם כזה, בהרגשה הזאת שגרוב טוב מכניס לחיים.

 

Kinny - Enough Said

 

 

לכתבה מס' 1 - סיכום העשור של זיו לודה

לכתבה מס' 2 - סיכום העשור של שרין לוי

לכתבה מס' 3 - סיכום העשור של אמיר עטר

לכתבה מס' 4 - סיכום העשור של חן ינוביץ'

לכתבה מס' 5 - סיכום העשור של DJ קלאצ'יק

לכתבה מס' 6 - סיכום העשור של עופר רגב

לכתבה מס' 7 - סיכום העשור של סער גמזו

לכתבה מס' 8 - סיכום העשור של טל בן-ברוך

לכתבה מס' 9 - סיכום העשור של אביטל לביא 

לכתבה מס' 10 - סיכום העשור של ניר גורלי ועמית קלישר 

לכתבה מס' 11 - סיכום העשור של תמי ביברינג 

לכתבה מס' 12 - סיכום העשור של גלית גרינר - חלק א'

לכתבה מס' 13 - סיכום העשור של גלית גרינר- חלק ב'

לכתבה מס' 14 - סיכום העשור של יונתן גרוסמן

לכתבה מס' 15 - סיכום העשור של אורלי נקלר

לכתבה מס' 16 - סיכום העשור של אודי ניב

 

לכל כתבות אלבומי העשור של שדרני קול הקמפוס ב-NRG מעריב

לכתבות נוספות של שדרני קול הקמפוס ב-NRG מעריב

 

 

תגובות

  • סחטיין רוני!

    איזה טעם משובח, יש לך כמה חפיפות איתי ברשימה + מס' אלבומים ששקלתי להכניס אבל ויתרתי עליהם לצערי ברגע האחרון כי לא רציתי להעמיס.

    יבגני, 24-12-2009 19:02

  • וואו

    איזו השקעה! רק לראות את באדו בסיכום וכבר קנית אותי .יש פה כמה בחירות יפות ולגבי קיני- ההפקה המגוונת על רבדיה באמת הופכת את האלבום הזה למשהו מיוחד. והיא לא צריכה מניירות ווקאליות כי היא נשמעת טוב בנטורל :)

    פרלה, 24-12-2009 21:26

  • Dub side of the moon

    אלבום העשור שלי

    אליען, 26-12-2009 21:36